אורות התשובה פרק י"ד כ"ב-כ"ה | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
אורות התשובה

קטגוריה משנית

454

3 דק' קריאה

מיעוט האמונה בתפילה
כב. מִעוּט הָאֱמוּנָה בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁבָּא לֹא מִפְּנֵי חֹסֶר אֱמוּנָה בַּהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית חַס–וְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִפְּנֵי דַּכְאוּת לִבּוֹ• מֵרֹב עֲווֹנוֹתָיו וְעֹצֶם שִׁבְרוֹן רוּחוֹ בִּתְשׁוּבָתוֹ, סוֹפָהּ שֶׁתִּתְהַפֵּךְ לֶאֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה וְאַדִּירָה, בִּימִין ד' רוֹמֵמָה, שֶׁתַּעֲשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמַּדְרִיךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וּמְלַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ.

דיכאון הלב על העוונות
כג. אִם אָדָם נִשְׁפָּל כָּל–כָּךְ בְּדַעְתּוֹ, עַד שֶׁמֵּרֹב מְרִירוּת נַפְשׁוֹ עַל עֹצֶם יְרִידָתוֹ הַמּוּסָרִית, בְּכָל חַטֹּאתָיו, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהָרִים רֹאשׁ לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת, בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְחֶבְרַת הַבְּרִיּוֹת, בִּמְנוּחָה וְשִׂמְחַת נֶפֶשׁ בְּרִיאָה - צָרִיךְ הוּא לָשִׂים אֶל לִבּוֹ, כִּי מִדַּכְאוּת לֵב כָּזֹאת עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו הֲרֵי הוּא וַדַּאי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בַּעַל–תְּשׁוּבָה גָּמוּר, וְאִם כֵּן כְּבָר שָׂגְבָה• מַעֲלָתוֹ, וְיוּכַל לְהַנִּיחַ דַּעְתּוֹ וְלָשׁוּב לְשִׂמְחָתוֹ וְחֶדְוַת רוּחוֹ וְלַעֲסֹק בְּכָל הַטּוֹב מִתּוֹךְ לֵב שָׁקֵט וְשָׂמֵחַ, כִּי טוֹב וְיָשָׁר ד'.

אורות התשובה (128)

בשביל הנשמה

143 - אורות התשובה פרק י"ד י"ט-כ"א

144 - אורות התשובה פרק י"ד כ"ב-כ"ה

145 - אורות התשובה פרק י"ד כ"ו-ל'

טען עוד

התרחבות הבושה
כד. הַבּוּשָׁה שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב מִפְּנֵי הַחֵטְא*, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא דָּבָר שֶׁבַּטֶּבַע, מִכָּל–מָקוֹם יֵשׁ בָּהּ קְצָת כַּפָּרָה. וּכְשֶׁמְּשִׂימִים הַלֵּב לְהַרְחִיב אֶת הַבּוּשָׁה•, כָּל מַה שֶּׁהִיא מִתְרַחֶבֶת הֲרֵי הִיא מַרְחֶבֶת אֶת חוּג הַסְּלִיחָה עַל כָּל הַחֲטָאִים כֻּלָּם•. כִּי הֲרֵי הֵם שַׁיָּכִים זֶה לָזֶה בְּתֹכֶן שֶׁל עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, וְאִם כֵּן הַמִּתְבַּיֵּשׁ מֵאֶחָד מֵחֲטָאָיו - מִכֻּלָּם הוּא מִתְבַּיֵּשׁ, וַהֲרֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁל יִרְאַת ד', שֶׁהִיא הַבּוּשָׁה, מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ•, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ בָּזֶה אֲפִלּוּ מֵחֲטָאִים דִּבְעֵינָן בְּהוּ תְּשׁוּבָה רַבְּתָא דְּחַזְיָא לְחַפָּאָה עַל כָּל עוֹבָדוֹהִי•.

עונש המידות הרעות
כה. הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הֵן בָּאוֹת לִפְעָמִים בְּתוֹרַת עֹנֶשׁ עַל חֲטָאִים קוֹדְמִים, וְאֵין דַּי בַּמֶּה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לְהִטָּהֵר מֵהֶן בְּעַצְמָן•, שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְטָהֳרָתוֹ כִּי אִם כְּשֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיָשׁוּב מֵהָעֲווֹנוֹת שֶׁגָּרְמוּ אֶת אוֹתוֹ הָעֹנֶשׁ שֶׁל נְפִילַת מִדּוֹתָיו.

___________________________

מִפְּנֵי דַּכְאוּת לִבּוֹ – שאיננו ראוי שתתקבל תפילתו. שָׂגְבָה – חזקה ומרוממת. לְהַרְחִיב אֶת הַבּוּשָׁה – להעמיק במשמעות החטא ולהגדיל את הרגשת הבושה. עַל כָּל הַחֲטָאִים כֻּלָּם – 'כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו - מוחלין לו על כל עוונותיו' [ברכות יב:]. שִׁעוּר קוֹמָתוֹ – מכלול אישיותו. דִּבְעֵינָן בְּהוּ תְּשׁוּבָה רַבְּתָא וכו' – שצריך לשוב עליהם תשובה גדולה שראויה לכסות על כל מעשיו. וְאֵין דַּי וכו' – משום שלא תיקן את שורש הקלקול שהוא חטאיו הקודמים.

ביאורים
בני האדם טובים הם מיסודם. לכן, לעתים האדם מוצא את עצמו במלכודת. יש בו הרבה שאיפות לטוב המצויות בגלוי ובנסתר, אך בבחירות שעשה, הוא פגם הרבה, החמיץ, והפסיד. האדם שבור, מיואש, ואין בו די כוחות כדי להמשיך כך את חייו, כדי להמשיך כך לקיים מצוות, וכדי לחיות בצורה נורמאלית. אפילו האמון שלו בקבלת תפילותיו ובהצלחת ניסיונותיו לרומם את עצמו כלפי מעלה נפגם קשות. מה יעשה האדם? כיצד ייצא מהמלכוד ומההרגשה הקשה שמביאים החטאים?
הבושה מהחטאים היא בעצם תופעה טבעית. והרי האדם טוב מיסודו, ומטבעו הוא מתבייש לחטוא. על אף שהבושה היא תחושה טבעית - הוא כבר עשה את הצעד הראשון אל התשובה, התחלה ראשונה של כפרה. שהרי הצעד הראשון אל התשובה שקבעו חז"ל הוא - הכרת החטא, הכרת הרוע שבמעשיו, "יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה'" [שערי תשובה שער א, י]. נמצא שבבעיה עצמה נמצא הפתרון - עצם הבושה הגדולה היא כבר צעד של ממש אל התשובה. כל עוד האדם סובל מדבר מה, והדבר אינו מסתדר עם הנפש שלו - ודווקא כך יש לו סיכוי לצאת ממנו.
לכן, מעצם הבושה יש לשמוח. ואז, את תחושת הבושה ואת הסלידה מהחטא, יש להרחיב, ולהפנים עד כמה החטא רע, ומתוך כך לעזוב את החטאים ולהחליט שלא לשוב אליהם עוד. אז האדם נהיה חדש, שמח, וכוחותיו שבים אליו, עד שבעזרת הקב"ה, זוכה האדם להפוך את חוסר האמון בעצמו ובתפילותיו לאמונה גדולה ולשמחה, ואפילו מידות רעות שהיו באדם כעונש על חטאיו, מגיעות לתיקונם.

הרחבות
* מדוע חשובה הבושה שבחטא
הַבּוּשָׁה שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב מִפְּנֵי הַחֵטְא. המשנה במסכת אבות משווה בין 'עז פנים' לבין 'בושת פנים': "עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן" [אבות ה כ]. דברי חז"ל הללו צריכים ביאור, מדוע הדבר המבדיל בין הראוי לגיהינום לראוי לגן עדן הוא בשאלה אם האדם הוא עז פנים או לא, ולא מעשיו של האדם הם המבדילים?
הרב קוק מתייחס לעניין זה, כשמסביר את מאמר חז"ל: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו" [ברכות יב:], ואלה דבריו: "הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיו , לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה , שהרי כל הרעות הם לפי ערך כבודו שהושפל... אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע , וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי . על כן בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא גם כן על כל חלקי הרעות לתעבן, על כן כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים על הפעולה צריכים להתבער על ידי עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה..." [עין אי"ה ברכות פרק א קסט].

שאלות לדיון
א. האם מיעוט האמונה בתפילה, המתואר בדברי הרב קוק, הוא חיובי?
ב. היכן הוא מקור הבושה? מהי בעצם הרגשת בושה?

לעילוי נשמת אהרון בן נתן הלוי