שלא לאכל הפסח נא ומבשל | הרב אלחנן פופקו | בית המדרש

ספריה
חכמת החינוך א'

קטגוריה משנית

2019

6 דק' קריאה

שלא לאכל מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות י''ב, ט') אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש. הענין הזה, שלא יאכל אותו קדם גמר בשולו אפילו בצלי, וזהו פרוש נא, (פסחים מ''א.) שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם, עדין נקרא נא. אבל כשהוא חי לגמרי שלא התחיל בו האור כלל, אין בכלל לאו דנא ללקות עליו משום אל תאכלו ממנו נא. אבל אסור מדאוריתא, שכל שאינו צלי אש, אסרה התורה דרך כלל. ופרוש בשל שבשלו במים או בכל משקה או במי פרות, שנאמר ובשל מבשל, רבה הכל.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבשל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד (עי' מורה נבוכים ח''ג פמ''ו) שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה.
דיני המצוה, כגון אם עשהו צלי קדרה, או סכו במשקים, או במי פירות או במים, או בשמן תרומה מה דינו ויתר הפרטים, מבואר בפסחים (מ:, הל' קרבן פסח פ''ח).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית, והעובר עליו ואכל נא או מבשל לוקה. וכן אם אכל שניהם כאחד לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד לדעת הרמב''ם ז''ל. (שם ה''ד וסהמ''צ שורש ט') והרמב''ן ז''ל (שם בשורש ט' ד''ה המין השלישי) מנה אותן שני לאוין וכתב, שלוקין עליהן על כל אחד ואחד. דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש ''נא ומבשל'' למה לי? שמע מנה, ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. ואמרו ז''ל כי בכל המצות יהיה המנין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים, נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצות, כגון זה דנא ומבשל, וכן אתנן ומחיר ושאור ודבש וזלתם.
ואמנם בענין המלקות יש חלוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד, אין לוקין עליהם אלא מלקות אחד, כגון אתנן זונה ומחיר כלב, ושאור ודבש, משפט גר יתום וכיוצא בהן כלן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחלה או בסוף, כגון זה הלאו שפרט נא ומבשל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש, וכן בנזיר כולל (במדבר ו', ד') מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל, ואחר כך פורט חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים, באלו וכיוצא בהם לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי רבוי הפרט שלא היה צריך, יורה על המלקות על כל אחד ואחד כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצות שלו, שאין חשבון הלאוין כחשבון המלקות. וזה שאמרתי שהרמב''ן ז''ל ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה דוקא כשהם חלוקים בענין כמו שכתבנו, כגון שאור ודבש, אתנן ומחיר. אבל במקום שהענין אחד, אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים, לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון (דברים ט''ו, י''ט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך שאין זה אלא צווי אחת להקדיש כל הבכור, והפרט אינו אלא צואה אחת. וכן (ויקרא כ''ז, ל''ב) כל מעשר בקר וצאן שאין זה אלא צווי אחת להפריש לתת מעשר מבהמות אלו. וכן (דברים ט''ז, י''ח) שופטים ושוטרים שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה וצווי אחד הוא. וכן (ויקרא י''ט, ל''ו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק. שהכל צווי אחד, שלא נשקר המדות.

חכמת החינוך א' (49)

הרב אלחנן פופקו

7 - מצוות אכילת בשר הפסח

8 - שלא לאכל הפסח נא ומבשל

9 - שלא להותיר מבשר הפסח.

טען עוד

מצווה ז–שלא לאכול הפסח נא ומבושל
הנה המצווה הז' היא שלא לאכול מבשר הפסח נא ומבושל וילפי' לה מדכתיב (שמות י''ב ט') 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש''.

ויש לחקור בלאו זה האם האי איסורא דנא ומבושל עיקרו שלא יאכלו את קרבן הפסח נא ומבושל ואתא קרא ד'כי אם צלי אש' לאשמועינן דכיוון דאי אפשר למיכל להאי קרבן נא או מבושל, בעינן למיכליה צלי אש אבל עיקרא דהאי קרא לא אתא אלא למיסר נא ומבושל.
או דלמא, איכא למימר דעיקריה דהאי לאו אתא לאשמועינן דקרבן פסח צריך שיהא צלי, ואסר קרא אכילת הפסח נא ומבושל בכדי שלא יאכלנו 'כי אם צלי אש'. דהיינו, האם 'כי אם צלי אש' אתי לחזוקי קרא ד'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל' א''ד 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל' הוא קרא דאתא לחיזוקי לציווי ד'כי אם צלי אש'.

והמסתעף משאלה זו היא השאלה האם איסורא דנא ואיסורא דמבושל חדא איסורא נינהו אלא דהצד השווה שבהם הוא שהם אינם צלי, א''ד איכא למימר דהאי תרי איסורי אינם תלויים זה בזה והנפק''מ בזה היא דאם נימא דקרא ד'כי אם צלי אש' עיקרו הוא לחזוקי ל'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל' א''כ שפיר איכא למימר דאיסורא דנא ואיסורא דבשל מבושל במים, נפרדים הם ואתא קרא למימר דלא יאכל נא או מבושל, אף שאיסורים נפרדים הם ולכן יאכל את הפסח צלי. אבל אם נימא דעיקרא דהאי מצווה אתא לאשמועינן והיינו דהמצווה היא לאכול מבשר הפסח צלי א''כ איסורא דנא ומבושל איסור אחד הוא והוא איסור על כל שאינו צלי.

והשתא דאתינן לספק זה יל''ע אם איסור זה דנא ומבושל הוא תנאי המכשיר בקרבן פסח א''ד דהוא תנאי הפוסל בקרבן פסח והיינו דיש לעיין האם איסור זה דנא ומבושל הוא שבכדי שהקרבן יהיה כשר צריך שהוא לא יהיה נא או מבושל א''ד דאין כזה תנאי אבל אם הוא נהיה מבושל אזי נפסל הוא מכשרותו ונפק''מ בזה למה שכתב המנ''ח כאן (מצווה ז') אם אכל לא עבר על צלי אש כי הוא באמת צלי אש רק דעובר על מבושל, אם כן נראה דאם אכל כזית פסח לצאת י"ח והי' צלוי ואח"כ בישלו נהי דעבר על לאו מ"מ המצוה של אכילת פסח קיים כדינו דהא הי' צלי אש אך עשה עבירה והו"ל מצוה הבאה בעבירה ולהתוס' סוכה מהב"ע דרבנן יצא כאן ידי חובתו מה"ת אף אם עבר בלאו דמבושל ולא ראיתי גילוי לד"ז שהפסח יצא מכלל פסח רק אסור לאכלו אבל מ"מ אינו מדיני המצוה. ע"כ.

וי''ל דכ''ז תלוי בשאלה הנ''ל דאם נימא דעיקרא דהאי מצווה אתיא למימר דיש חיוב גמור לאכלו צלי, א''כ כיוון שלא ביטל ממנו תורת צלי על ידי שבישלו, אף שהוא מבושל מעיקרו כיוון שסו''ס צלי הוא יצא יד''ח. אבל אם נימא דעיקרא דהאי איסורא לאסור אכילת הפסח מבושל אתי, א''כ אף דשם צלי עליו, מ''מ כיוון שבישלו פסלו.

ונראה דשאלה זו תלויה בטעם מצווה זו דהנה החינוך הביא בשם הרמב''ם (עי' מורה נבוכים ח''ג, פמ''ו) שטעמא דהאי מצווה הוא משום ''שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה'', וא''כ לפי''ז עיקר מצווה זו הוא שלא יאכל את הקרבן פסח מבושל דזה מורה על שהיה ולכן כיון שנתבשל פעם אחת שוב אינו יכול לאכלו בתורת קרבן פסח, אבל החינוך עצמו כ' דטעמא דמצווה זו כדי שנאכל את קרבן הפסח כבני מלכים וזה לשונו:" משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם וכו' ''. ונמצא דהעיקר הוא שיאכל את הקרבן כבן מלך כשהבשר הוא צלי כדרכם של בני מלכים ולפי''ז אף אם הבשר היה מבושל פעם, העיקר הוא שעכשיו הוא צלי דזהו דרכם של בני מלכים ויוצא בו ידי חובתו.

ושו''ר בשיעורו של הרה''ג אריאב עוזר (ראש ישיבת איתרי) שהביא בענין זה את דברי המכילתא פרשת בא דאיתא התם:" 'צלי אש' - הצלוי מן החי. אתה אומר הצלוי מן החי או אינו אלא במבושל ת"ל כי אם צלי אש, הא מה ת"ל צלי אש הצלוי מן החי''
והביא שם את ד' המלבי"ם (בא יב, ח) שביאר דבא למעט בישלו ואח"כ צלאו, ואצטריך אליבא דר' יוסי שהצליה מבטלת הבישול הקודם והוה ס"ד להכשירו, קמ"ל דבעינן צליה מן החי דוקא והוא כמדויק עפ''י ד' הרמב''ם במורה נבוכים וכנ''ל.

ויש לבאר ענין זה דענין צלי אצל קרבן פסח, הוא כענין מצה אצל קמח והיינו שהתורה אסרה לאכול את הלחם חמץ אלא צריך שיאכלנו מצה זכר לחיפזון שהיה ביציאת מצרים וכמו כן אמרה תורה שהבשר שאוכלים אותו צריך שיהיה מוכן באופן של חיפזון ואופן זה הוא צלי אש ורק לחזק ד''ז אמרה תורה שאסור שיהיה מבושל במים או נא.