הלב, המעיין ותורת ארץ ישראל | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

מדורים
רביבים

קטגוריה משנית

977

5 דק' קריאה

ההקפות לכבוד התורה
נוהגים לערוך שבע הקפות בליל שמחת תורה ושבע הקפות ביום שמחת תורה. ובכל מקום שבו עושים הקפות רומזים לאור המקיף, היינו להארה גבוהה שחופפת עלינו ומרוממת אותנו ומעניקה לנו השראה, אבל מפני רום מעלתה אין ביכולתנו להשיג אותה באופן מוגדר בשכלנו. כל הלימודים שלמדנו וזכינו להבין במשך השנה הם בבחינת אור פנימי, שנקלט באופן מוגדר בתוך שכלנו, ומתוך כך בעת סיום התורה אנחנו זוכים לקלוט משהו מן האור המקיף שעולה מכלל התורה. וההתחזקות בשמחת התורה מועילה לזה מאוד.
מצד מנהג ההקפות די בשבע הקפות בלבד, אבל מצד שמחת התורה וכבודה, שזה עיקר עניינו של יום שמחת תורה, יש להרבות בריקודים. אין צורך ששאר הריקודים יהיו דווקא בצורה של הקפות. נוהגים לשורר פיוטים בעת ההקפות, כל עדה לפי מנהגה, אך אין אמירתם מעכבת.
לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שמקיפים ורוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד רשאי לשבת, ורק בעת שמתחילים כל הקפה והקפה - יעמוד.

ערך שמחת התורה

רביבים (765)

הרב אליעזר מלמד

577 - מתי מברכים "הגומל" בימינו?

578 - הלב, המעיין ותורת ארץ ישראל

579 - כן, אכפת לנו מעמים אחרים

טען עוד

נוהגים לשמוח שמחה יתרה ביום שמחת תורה, שאין שמחה גדולה יותר משמחת התורה, ולשם כך עורכים סעודות שמחות. במקומות רבים נוהגים שחתן התורה וחתן בראשית מזמינים את כל הקהל לקידוש או מוסיפים יין לסעודה.
נהגו ישראל שגם הנשים והטף באים לבית הכנסת לכבוד שמחת התורה. ואמרו שיש בשמחת התורה דמיון מסוים למצוות הַקְהֵל, שהייתה מתקיימת במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות: כמו שכל ישראל היו נקהלים לשמוע את המלך קורא בתורה, כך כל ישראל נקהלים לכבוד שמחת התורה.
על ידי שמחה זו כל ישראל זוכים להתקשר לערכה העליון של התורה, ומתוך כך מקבלים יותר את הדרכתה. ולא זו בלבד, אלא מתוך השמחה מפנימים שהתורה אינה רק אמת מחייבת, אלא גם מאירה, מחייה ומשמחת. לכן גם מי שרגיל לשקוד בתורה אל יצטער שהוא מתבטל כביכול בעת שמחת התורה, מפני שככל שישמח יותר – כך איכות הלימוד שלו תתגדל, והשפעתה על כלל ישראל תתרחב.

מותר לרקוד ולמחוא כפיים
למרות שגזרו חכמים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים בשבתות וימים טובים, שמא יבואו מתוך כך לתקן כלי שיר, הורו הגאונים שלכבוד שמחת התורה מותר לרקוד ולמחוא כפיים. בדורות האחרונים, אחר שגדולי החסידות הדגישו את ערך מצוות השמחה ורוב נחיצותה, נהגו רבים להקל בזה גם בשבתות רגילות (ראו פנה"ל שבת כב, יח).
רבים מגדולי ישראל נהגו לרקוד בשמחת תורה עד כלות הנפש. סיפרו על הגר"א: "שהיה שמח מאוד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת, כי הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג על פי הסוד... והיה הולך לפני הספר-תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחוכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר-תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז - אמר הוא אחריהם..." (מעשה רב, רלג).
אמרו שכל מי שרוקד ושמח בכל כוחו לכבוד התורה, מובטח לו שלא תיפסק התורה מזרעו (ר"י אלגאזי שלמי חגיגה רצד, ב). ואמרו על האר"י הקדוש, שזכה למדרגות העליונות שהשיג בגילוי סודות התורה בזכות שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה (מ"ב תרסט, יא).

רבי נחמן – אומן יוצר
בתוך "מעשה משבעת הקבצנים" של רבי נחמן מברסלב מובא סיפור זה, ולקראת יום פטירתו שחל בי"ח בתשרי אביאו. בסוגריים אציין את הפירוש הפשוט, ואחר כך אנסה להתעמק בו מעט יותר.
כהקדמה ראוי לציין שרבי נחמן היה אומן יוצר. כלומר, מצינו שחז"ל המשילו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכה לבנאים, שעוסקים בבניין העולם (בבלי ברכות סד, א), ותלמידי חכמים שעוסקים באגדה ופנימיות לחקלאים קוצרי יבול השדות – "מחצדי חקלא" (במקומות רבים בזוהר). ויש בין תלמידי החכמים שעוסקים באגדה ופנימיות שהם כאומנים יוצרים, שנוטעים נטיעות שצומחות לגוונים שונים. כמדומה שכזה היה רבי נחמן.

מעשה הלב והמעיין
"בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין (השכינה). ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם (עם ישראל). ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו (היינו שתאוות העולם מכלות את כוחם של ישראל לריק), וחולשה שנייה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להינפש מעט ולהשיב רוחו, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה (אלו דברי תורה שמגינים על ישראל ומחיים אותם). אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין, מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מפסגת ההר ואז ייעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע, ויתבטל גם כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.
"והמעיין אין לו זמן משלו (כי גילוי השכינה בעולם הזה תלוי בעם ישראל), כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת (מצוות ומעשים טובים שנעשים באמת לשם שמיים). ואני, כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה (הוא הצדיק שמלמד זכויות על ישראל), אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת (שר העולם שמקבץ זכויותיהם של ישראל), והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש יהיה זה יומם האחרון ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכיליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החוכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו".

תורת חוץ לארץ
סיפור זה מבטא את מצבם של ישראל בגולה, שכל קיומם תלוי בגעגועים וכיסופים לשכינה, אולם כיסופים אלו אינם יכולים להתממש בחיבור אמיתי שבין הלב למעיין, משום שברגע שהלב ינסה להתקרב למעיין – לא יוכל יותר לראותו ולהתגעגע אליו, וח"ו תצא נפשו. וכיוון שיתבטל הלב – הם ישראל, יתבטל גם העולם שתלוי בלב, בישראל. וגם הציפור שמבטאת דברי תורה אינה יכולה לבטא אלא את תורת חוץ לארץ, שבכוחה לסוכך מעט על הלב שלא יישרף, לקיים את ישראל שלא יכלו בגויים, אבל לא להעניק להם חיים מלאים, כי הגילוי המלא של התורה הוא בארץ ישראל בלבד.
הבעיה היא שברבות השנים עלולים להתרגל לגלות, ולחשוב שאי אפשר לממש את האמונה ואת החזון שבתורה, ולכתחילה ישראל צריכים לחיות בדלות כאשר חייהם תלויים להם מנגד, ורק בחסדי שמיים, בזכות מעט תורה ומעשים טובים שיש בישראל, זוכים לקבל ברחמנות עוד יום. לפי מחשבה זו עלינו להשתדל שהגעגועים והכיסופים, הבכיות והפרידות, יהיו מעט יותר נוחים – אבל מעבר לזה אין אפשרות לשאוף, כי כך היא דרכה של האמונה.

תורת ארץ ישראל
אולם האמת שה' נתן את תורתו ומצוותיו לעמו ישראל, ואמר שאם נשמור את התורה והמצוות, נזכה בפועל לכל הברכות שבתורה. והמצווה היא לעלות לארץ. ובדרך העלייה לארץ צריך לרדת מההר של תורת חוץ לארץ שעליו עומדים ישראל, ולרדת לעמקים ולעלות אל ארץ ישראל, מקום המעיין והשכינה, ושם להתאחד שוב עם השכינה. בדרך יהיו משברים, אבל כיוון שהולכים בדרכי ה', לא נאבדים ח"ו.
לכך רומזת גם מצוות תקיעת שופר בראש השנה, שעיקרה תרועה, היינו תקיעה שמבטאת משבר, שתכליתו תיקון שלם יותר. לכן לפני כל תרועה ולאחר כל תרועה ישנה תקיעה פשוטה שמבטאת את השמחה והיציבות.
כך ביחס למצוות הגיוס לצבא, ולאתגרי העבודה והעיסוק ביישובו של עולם, ולימוד החוכמות השונות. אכן הדברים כרוכים בהתמודדויות ולעיתים במשברים, אבל זאת המצווה.
לכך התכוונתי באמירה שרבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור ניתן גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה שמצווה את עם ישראל לעלות לארץ. כלומר, לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק שבו כל הקהילות מתפרקות, ולעלות לארץ וליישבה בחומר וברוח, כדי שיתאחד הלב עם המעיין לתפארת התורה, העם והארץ.
לתגובות: ravmel@gmail.com
מתוך העיתון בשבע.