להיות רב של כולם | הרב משה לוונטהל | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

הרך הנולד בין שירה יעל

4 דק' קריאה

בשבת מברכין אחת עבר לפני התיבה לברכת החודש אחד מצעירי קהילתנו.
לאחר התפילה, פנה אליי אחד המתפללים והביע את מחאתו, שכן שערו של אותו בעל תפילה היה אסוף עם "קוקו", ולא מכובד, לדעתו, שאדם עם קוקו ייגש להיות שליח ציבור בתפילה חשובה זו. מחאה זו עוררה אצלי מחדש את השאלה הרבנית העתיקה, למי שייכים הקהילה והרב בעיקרם? למחמירים או למקלים? ל"פתוחים" או לנוטים להסתגר? ל"דוסים" או ל"לייטים"? לאלה ששיער ראשם אסוף אחורה או לאלה ששיער פניהם מגודל קדימה, כלומר לבעלי הקוקו או לבעלי הזקן?
מתברר שעל הרב לתת את דעתו על מגוון רחב של סוגי חברים בקהילה כדי שיוכל לספק את צורכי הרוח הייחודיים שלהם: בני הנוער, הזוגות הצעירים, הסבים והסבתות, הנכדים והנכדות, השמאלנים, החסידים, בעלי תשובה, החיילים והחיילות, האסירים, האפיקורסים, נפגעי העצבנות הדתית ועוד.
משה רבנו אמר להשי"ת: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה". פירש רש"י: "'אלוקי הרוחות' – למה נאמר? אמר לפניו: 'ריבונו של עולם: גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה; מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'".
עומקם של דברי רש"י נמצא בדברי הרב יחיאל יעקב ויינברג, שכתב: "ולכאורה, דברי רש"י תמוהים, שהרי הרעיון בדבר ההליכה נגד רוחו של כל אחד ואחד יסודו בביטוי 'הרוחות', בלשון רבים,ואם כן היאך תשובת הקב"ה 'איש אשר רוח בו', בלשון יחיד , מקבילה לבקשת משה?
"אכן מפרשה זו נלמד בינה בדבר הזיקות והיחסים שבין הפרט לכלל, בין היחיד והציבור: בכל יחיד מישראל טבועה אינדיבידואליות מיוחדת, ואי אפשר לשום דבר בעולם לטשטש אותה. רצוני לומר, לא נוכל לבוא לאחדות בין יחידים מישראל על ידי הקהיה ועמעום של הלוך הנפש והסגולות המאוד מסוימות של כל יחיד לעצמו. ולכן, כדי להגיע עד לנפש היחיד ולקשור אותו עם הציבור, על העומד בראש העם להיות 'מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'".
צורך בסיסי
והנה החדשות הטובות מפי הרב ויינברג: "האדם היחיד מישראל נכון הוא לשינוי. הוא אינו מצפה שהציבור כולו יתיישר לפי משוגותיו. אך כדי לעורר את השינוי, צריך המנהיג לירד תחילה למישור הנפשי בו נמצא היחיד, להבין את הנחות היסוד הפועלות בו והמניעות את פעולותיו, ומתוך אותו מצע, ובתוך אותה זירה, לפקוח את עיניו, ולהורות לו הדרך להתחברות עם הכלל.
"קשיות העורף של היחיד מישראל, שאינו נכון לוותר על הנחותיו, מקורה במקום טהור. מקורה, כאמור, באופי היחידותי מאוד של שורש נפשו. ויתור על אותן הנחות הוא ויתור על אמת גדולה ועצומה, אמת שאיננה יכולה לבוא לידי גילוי בעולם אלא על ידי אותו איש ישראל פלוני, בעל נשמה עליונה פלונית. על מנת לחבר ולקשר בין האמת הפרטית של 'אחד קדוש' עם האמת הכללית של 'עם קדוש', נדרשת רוחו של גדול הדור.
"גדול הדור והמנהיג, אם כן, אינו 'איש אשר רוחות בו', חלילה, כזה שנפשו דומה לשושנת הרוחות שנעה ומיטלטלת לפי כל מצב ולפי כל משב, אלא הוא 'איש אשר רוח – אחת ויחידה – בו', הוא אינו 'מפייס ומרצה כל אחד ואחד לפי דעתו', אלא נפשו 'סובלת' את כולם. סובלת, כלומר, מכילה וכוללת. ראש הדור, בנפשו הכבירה, מאחד ומחבר את נפשות ישראל לרוח אחת, שבה כל אחד ואחד הוא איבר חיוני, אך באיחוד וחיבור כל הפרטים שבה, הופכת היא לכנסת ישראל.
"ואם בראש הפרשה, 'יפקוד ה' אלוקי הרוחות' וכו', מציינים את התחייבות ואחריות הכלל אל היחיד... הרי ההמשך האמור בפרשה, 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה', מציין את הצד השני של המטבע – את התחייבות היחיד והפרט שלא לפרוש מן הכלל".
רוצה לומר: קהילות ישראל בנויות מפרטים שמרגישים שההנהגה יודעת להעריך את תרומתם הייחודית כאיבר חיוני לקהילה, ואז, ורק אז, מוכנים הם לקבל עליהם את דין הקהילה ולהמעיט את עצמם. חברי הקהילה צריכים להרגיש לא רק שרבם מכיל ואוהב אותם, אלא גם שהוא מעריך אותם.
מדובר בצורך בסיסי, בדומה למפורט בתאוריית הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו העוסקת במניעים של האדם בחייו. בבסיס פירמידת מאסלו מופיעים צרכים פיזיולוגיים, מעליהם באים צורכי ביטחון בקיום הפיזי, מעליהם בא הצורך בשייכות, זהות ואהבה, ומעליו מופיע הצורך בכבוד והערכה. טענת הרב ויינברג היא שכשהצורך האחרון הזה בא על סיפוקו, קיימת אצל היחיד נכונות עקרונית להשתנות.
להזמין את כולם
ראויים הדברים למי שאמרם, שכן הרב ויינברג היה לא רק מגדולי התורה בדורו אלא גם תלמיד מובהק של גדולי תורת המוסר , ובתור שכזה זכה לתובנות עמוקות במיוחד בנבכי נפש האדם.
בהקשר זה, ראוי לצטט את דברי רבי נחמן מברסלב שכתב: "ודע, שמי שיכול... ללקט הנקודות הטובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפילו בהפושעי ישראל, כנ"ל, הוא יכול להתפלל לפני העמוד, הוא הנקרא שליח ציבור, וצריך שיהיה נשלח מכל הציבור, דהיינו שצריך שיקבץ כל נקודה טובה שנמצא בכל אחד מהמתפללין, וכל הנקודות הטובות יהיו נכללין בו, והוא יעמוד ויתפלל עם כל הטוב הזה, וזהו שליח ציבור... דהיינו שיכול לדון את כל אדם לכף זכות, אפילו את הקלים והרשעים" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב).
וזאת לדעת: העין הטובה שבה עסק רבי נחמן חיונית, כאמור, לכל תפקודו של הרב. אלא שצוק העיתים ועומסי מלאכת הקודש, השיעורים, הפסיקות, ההתייעצויות, השמחות ו"השמחות" – מסוגלים לשחוק אותה, ולכן חיוני שלמרות הכול הרב ימצא את הפנאי בנפש להתרכז בעין הטובה – כי ברגע שהוא איבד את הכישרון הזה – ואין זה משנה מדוע – הוא אינו עוד ראוי להיקרא שליח ציבור ולהנהיג את הקהל. לעיתים מה שנדרש מהרב הוא לקחת פסק זמן משאון חיי הקהילה התוססים, לצאת למיני-חופשה ולהביט בקהילה בפרספקטיבה, ואז יוכל לשוב אליה בכוחות רעננים ובעין טובה.
השלכה מעשית של היותו של הרב "רב של כולם" היא שלדעתנו, כאשר רב הקהילה עורך שמחה משפחתית כגון חתונה לילדיו, ראוי שיזמין את כולם, גם אם הוא יזמין אותם רק לקבלת פנים פשוטה בסוף החתונה ולא לסעודה עצמה, כדרך שנוהגים אחינו החרדים עם המעגל השני של אורחיהם. לחילופין אפשר להזמין את כולם לסעודת שבע ברכות באחד משבעת ימי המשתה - העיקר שלא להפלות בין דם לדם ולהזמין רק חלק ממשפחות הקהילה.
ובכן, מי היא באמת קהילתו של הרב? התשובה היא: כ ו ל ם; המקלים והמחמירים, הדוסים והלייטים, השמרנים והליברלים, הבעלי-בתים והתלמידי-חכמים, החיילים ובני הישיבות, בני הנוער החזקים והמצליחים ובני הנוער החלשים והכושלים, ההורים והילדים, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות, הקבועים והמזדמנים, משלמי מיסי החבר והטרמפיסטים – מי לא?!

הרב משה לוונטהל משמש כרב קהילת 'ישראל הצעיר' בנווה-עליזה בגינות שומרון, ומחבר הספר 'שררה שהיא עבדות', חלק שני, בהוצאת המכון לרבני יישובים, קריית ארבע

מתוך העיתון בשבע.