אזמין לסעודתי אושפיזין עניים בודדים | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

מדורים
רביבים

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חיה מוריה בת אסתר

367

5 דק' קריאה

המצווה לשמוח ולשמח
עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח, שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.
כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון – לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. יש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים הוא בסעודה – שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה – שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. על האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.
החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. הגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.
בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.
עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף בשמחה את הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. מכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים שמלמדים תורה ומחנכים במשך השנה, כדוגמת הכהנים והלויים (בנין שלמה א, לג).

מי הם האושפיזין לפי הזוהר הקדוש
האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין, וכל המרבה לשמחם בסוכתו הרי זה משובח. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם "אושפיזין עילאין" (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. בכל יום אורו של אחד משבעת הצדיקים מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.
וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: "שבו אורחים עליונים שבו, שבו אורחי האמונה שבו". והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: "אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא" (זוהר אמור ח"ג קג, ב-קד, א, בתרגום).

מדברי הזוהר על אי הכנסת אורחים
עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): "ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן... שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו... ולא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו, וכל אחד מאורחי האמונה מברך אותו...".

נאמנות בסיסית בכשרות
שאלה: מצווה לארח ולהתארח בחג אצל קרובים וחברים, אבל האם יכול אדם לסמוך על חברו שהוא מקפיד כראוי על הלכות כשרות?
תשובה : ככלל, ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות. לכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות – ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, וכן יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו – בלא שיפקח עליו כהן או חכם, וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו.
לא זו בלבד, אלא שלפי מצוות התורה אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן ציוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה ייתן לכהנים במתנה את הזרוע הלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א "ואמר"; חולין י, ב "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב "עד"). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות - הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

שני תנאי הנאמנות
אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון – שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן, לדוגמה, אף שסומכים על יהודי שאומר ששחט את בהמתו כהלכה, כאשר צעיר רוצה להתחיל לשחוט, מלווים אותו כדי לראות שהוא יודע לשחוט כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יורה דעה א, א). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדקדוקי טהרות וטומאות, תיקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה לדקדק בדיניהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).
התנאי השני – שאינו מזלזל במצווה. אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני שבגלל המחיר הגבוה של המעשרות רבים מעמי הארץ אינם מפרישים אותם כראוי – גזרו שסומכים לעניין תרומות ומעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).
לסיכום: כאשר המארחים ידועים כמי שמכירים את כללי ההלכה ואינם מזלזלים בה, אפשר לסמוך עליהם בלא לשאול שאלות.

הצורך לפקח על סוחרים
הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. כפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות שיהיו מדויקים כדי שלא ירמו בהם, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיו לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כה, יד-טו). למדו חכמים ממה שהדגישה התורה "יהיה לך" - "שמעמידים אגרדמין למידות", כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (בבא בתרא פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).
אף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול – אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם בידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ואכילה מבלי שהכהן יביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו. אם אין עד, אין מכשירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע יורה דעה שיד, א).
וכן לעניין מוכרי מזון, כאשר הסוחר מרוויח מכך שימכור מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליו. בדורות האחרונים ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף, עד שהתייסד מנהג נחרץ שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, אפילו אם המוכר נודע כשומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אגרות משה יורה דעה ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).
אומנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא שלושה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד – ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני – ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה קפדני יותר, כדי למנוע מכשול מרבים. השלישי – ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות מהודק יותר. איסורי תורה הם החמורים ביותר, אחריהם איסורי חכמים ואחריהם איסורים שיסודם ממנהג. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, והמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוחר גדול.
לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע