גַּלַּאי הַהַעְתָּקוֹת | הרב דניאל קירש | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

"אֲנִי לֹא מֵבִין מָה הוֹלֵךְ פֹּה!" קָרָא הַמּוֹרֶה שִׁמְעוֹן בְּתִסְכּוּל כְּשֶׁנִּכְנַס לַחֲדַר הַמּוֹרִים. "מָה קָרָה? שְׁאָלוּהוּ מִיָּד חֲבֵרָיו הַמּוֹרִים. הַמּוֹרֶה שִׁמְעוֹן הֵחֵל לְסַפֵּר לַחֲבֵרָיו: "מִזֶּה כַּמָּה שָׁבוּעוֹת שֶׁאֲנִי עוֹרֵךְ בְּחָנִים שְׁבוּעִיִּים. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהַתַּלְמִידִים מַעְתִּיקִים זֶה מִזֶּה, אַךְ אֵינִי מַצְלִיחַ לְפַעְנֵחַ מִי עוֹזֵר לְמִי וּמִי מַעְתִּיק מִמִּי, וְהַדָּבָר אֵינוֹ נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ!" סִיֵּם בְּצַעַר.
חֲבֵרָיו הֵבִינוּ לְצַעֲרוֹ וְהֵחֵלּוּ מְיַעֲצִים לוֹ עֵצוֹת רַבּוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, אוּלָם עֵצָה טוֹבָה לֹא נִתְּנָה. בָּעֶרֶב צִלְצֵל הַטֵּלֵפוֹן בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה שִׁמְעוֹן, עַל הַקַּו הָיָה חֲבֵרוֹ הָרַב זֹהַר. "שָׁמַעְתִּי מֵהַחֲבֵרִים עַל הַבְּעָיָה עִם הַתַּלְמִידִים. יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן כֵּיצַד לַעֲזֹר לְךָ, אַךְ עָלֶיךָ לְהַסְכִּים וְלֹא לִשְׁאֹל אַף לֹא שְׁאֵלָה אַחַת." לְאַחַר מִסְפַּר דַּקּוֹת הִנִּיחַ הַמּוֹרֶה שִׁמְעוֹן אֶת הַטֵּלֵפוֹן בִּתְחוּשַׁת הַקַּלָּה וּבִתְפִלָּה שֶׁהָרַב זֹהַר יַצְלִיחַ לִפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה שֶׁבְּכִתָּתוֹ.
לְמָחֳרָת, נִכְנַס הָרַב זֹהַר לְכִתָּתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ כִּי מִדֵּי שָׁבוּעַ יִכָּנֵס לַכִּתָּה לְשִׁעוּר אֶחָד בִּלְבַד. בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁעוּר יֵעָרֵךְ בֹּחַן לְפִי הַחֹמֶר שֶׁיִּתֵּן הָרַב שִׁמְעוֹן. "אוּלָם, תְּנַאי אֶחָד יֵשׁ לִי" הֵרִים הָרַב זוֹהֵר אֶת קוֹלוֹ וּדְמָמָה הֻשְׁלְכָה בַּכִּתָּה "אֲנִי סוֹמֵךְ עֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא תַּעְתִּיקוּ זֶה מִזֶּה. אִם חָלִילָה אֲגַלֶּה תַּלְמִיד הַמַּעְתִּיק- לֹא אוּכַל לְהַגִּישׁוֹ לַבַּגְרוּת." כְּשֶׁסִּיֵּם לוֹמַר אֶת דְּבָרָיו יָצָא מֵהַכִּתָּה כְּשֶׁמַּבְּטֵי הַהֶלֶם עֲדַיִן מְרוּחוֹת עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל הַתַּלְמִידִים.
שָׁבוּעַ חָלַף וְהָרַב זֹהַר הִתְיַצֵּב בַּכִּתָּה. הָרַב חִלֵּק אֶת הַבְּחָנִים, הִתְיַשֵּׁב בְּכִסְאוֹ ו- הוֹצִיא עִתּוֹן! הַתַּלְמִידִים הִבִּיטוּ בָּרַב בְּתַדְהֵמָה, אַךְ נִרְאֶה הָיָה שֶׁמַּבְּטֵיהֶם אֵינָם מְעַנְיְנִים אוֹתוֹ כְּלָל. לְהֵפֶךְ, נִרְאֶה שֶׁהָרַב כְּלָל לֹא מוּדָע לְכָךְ שֶׁכֵּן הוּא הִתְרַוֵּחַ בְּכִסְאוֹ וְקָרָא כְּשֶׁהָעִתּוֹן מַסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֶת הַתַּלְמִידִים! כְּשֶׁקָּלְטוּ זֹאת הַתַּלְמִידִים הֵחֵלּוּ מְצַחְקְקִים וְהִמְשִׁיכוּ בְּמִנְהַג הַהַעֲתָקוֹת...
בְּסִיּוּם הַשִּׁעוּר קָרָא הָרַב זֹהַר: "בֶּנִי, אָבִי וְאִיצִיק הֶעְתִּיקוּ הַיּוֹם בַּבֹּחַן. לְפִיכָךְ צִיּוּנְכֶם הוּא 0 וְלֹא תּוּכְלוּ לָגֶשֶׁת לַבַּגְרוּת כְּפִי שֶׁדִּבַּרְנוּ" הַשְּׁלוֹשָׁה נִסּוּ לְהִתְוַכֵּחַ, אַךְ הָרַב זֹהַר הוֹתִירָם בִּמְקוֹמָם בְּוִכּוּחַ עִם הַשֻּׁלְחָן..
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן שׁוּב חָזַר הַמַּחֲזֶה עַל עַצְמוֹ, וְכָךְ גַּם בַּשָּׁבוּעוֹת הַבָּאִים. הָרַב זֹהַר הָפַךְ לְשִׂיחַת הַיּוֹם. דִּיּוּנִים רַבִּים נֶעֶרְכוּ סְבִיב הַשְּׁאֵלָה- כֵּיצַד יוֹדֵעַ הָרַב זֹהַר מִי מַעְתִּיק? שֶׁמָּא מְדֻבָּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ?
עֶרֶב אֶחָד צִלְצֵל הַטֵּלֵפוֹן בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב זֹהַר. עַל הַקַּו הָיָה מְפַקֵּחַ בֵּית הַסֵּפֶר:" הַסִּפּוּר אוֹדוֹת הַהַעְתָּקוֹת הִגִּיעַ לְפִתְחִי. אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָדַעַת כֵּיצַד יָדַעְתָּ מִיהֵם הַמַּעְתִּיקִים." בַּתְּחִלָּה סֵרֵב הָרַב זֹהַר לְשַׁתֵּף אֶת הַמְּפַקֵּחַ, אַךְ לְאַחַר דִּין וּדְבָרִים הִסְבִּיר לַמְּפַקֵּחַ אֶת הַסּוֹד הַפָּשׁוּט - הָעִתּוֹן אֵינוֹ אֶלָּא הַסְוָאָה.
"בָּעִתּוֹן יֶשְׁנוֹ חֹר קְטַנְטַן וּמִמֶּנּוּ אֲנִי צוֹפֶה וְרוֹאֶה מָה קוֹרֶה בַּכִּתָּה, כְּרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה" סִכֵּם הָרַב.
סוֹף דָּבָר הָיָה שֶׁהַמְּפַקֵּחַ כָּל כָּךְ הִתְלַהֵב מֵהָרַעְיוֹן שֶׁהוּא מָסַר אֶת הַפָּטֵנְט לַמְּנַהֲלִים בָּאֵזוֹר וְכָךְ הֻפְסְקוּ הֲמוֹנֵי הַעְתָּקוֹת בַּמִּבְחָנִים בְּכָל הַמָּחוֹז!
הַאִם הָיָה מֻתָּר לָרַב זֹהַר לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּלֹא רוֹאֶה? הֲרֵי עַל יְדֵי כָּךְ הוּא לִכְאוֹרָה הִכְשִׁיל אוֹתָם בְּאִסּוּר הַעְתָּקָה וְעָבַר לִכְאוֹרָה עַל הָאִסּוּר "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

תְּשׁוּבַת הַגָּאוֹן הָרַב אֲבִיגְדוֹר נֵבֶנְצֶּל שְׁלִיטָ"א:
הַגָּאוֹן הָרַב שְׁלֹמֹה זַלְמָן אוֹיֶרְבָּךְ זצ"ל בְּשׁוּ"ת מִנְחַת שְׁלֹמֹה דָּן בְּמִי שֶׁשָּׂם לְגַנָּב פִּתָּיוֹן עַל מְנַת לְתוֹפְסוֹ אִם מֻתָּר הַדָּבָר אוֹ שֶׁמָּא אָסוּר מִשּׁוּם אִסּוּר לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", בְּכָךְ שֶׁמַּכְשִׁיל אֶת הָאָדָם לִגְנֹב עַל יְדֵי הַפִּתָּיוֹן. הוּא לֹא מַכְרִיעַ בָּעִנְיָן.
בְּעִנְיָנֵנוּ וַדַּאי שֶׁמֻּתָּר הָיָה לָרַב זֹהַר לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּלֹא רוֹאֶה אֶת הַהַעְתָּקוֹת וּלְתוֹפְסָם מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה. עָלָיו מֻטָּל חִנּוּכָם וְלִמּוּדָם. דָּבָר זֶה נָכוֹן אַף לַשּׁוֹטֵר שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָשִׂים מִכְשׁוֹל לְגַנָּב וְאֵין בְּמַעֲשֵׂהוּ אִסּוּר שֶׁל לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל מִשּׁוּם שֶׁתַּפְקִידוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר הוּא לִתְפֹּס אֶת הַגַּנָּבִים.

לְסִכּוּם:מֻתָּר הָיָה לָרַב זֹהַר 'לְהַכְשִׁיל' אֶת תַּלְמִידָיו בְּהַעְתָּקָה בְּכָךְ שֶׁעָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּלֹא רוֹאֶה אֶת הַהַעְתָּקוֹת.
(תּוֹדָה לְזֹהַר תּוֹעַמִּי מִגִּנּוֹת שֹׁמְרוֹן שֶׁסִּפֵּר לָנוּ אֶת הַסִּפּוּר עַל עַצְמוֹ)