כשדורו של ריש לקיש עושה תשובה | הרב טל חיימוביץ | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

התשובה היא פלא. ר' יוסף אלבו (עיקרים מאמר ד, כז) כבר שאל איך ייתכן להעלים מהמציאות מה שכבר נעשה. האם אפשר להחזיר את השבת שחוללה, או את הנפש שנהרגה, על ידי וידוי וחרטה?
תשובות רבות נאמרו כדי להסביר את החסד הזה שעושה הקב"ה איתנו. ה'עיקרים' עצמו הסביר כי התשובה מבררת שהמעשה שנעשה לא היה ברצון גמור - שהרי האדם מתחרט על מה שנעשה, ומחסד ה' שלא להחשיב מציאות שכזו.
אבל נדמה כי עד שלא אמר ריש לקיש את חידושו על כוחה של התשובה, עדיין לא היה אפשר לתפוס את עומק מהותה. יתרה מזו, עד שלא נבין את דברי ריש לקיש, אפשר שלא נבין כלל את עניינה של הבריאה, ומדוע הקב"ה ברא אדם על פני האדמה.
"אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב): ‘שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ'. הא 'עוון' מזיד הוא, וקא קרי ליה 'מכשול'. איני, והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר (יחזקאל לג, יט): 'וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה'? לא קשיא - כאן מאהבה כאן מיראה" (יומא פו ע"ב).
בהתבוננות פשוטה, חידושו של ריש לקיש כמעט בלתי נסבל. המהרש"א שואל: היאך ייתכן שהזדונות ייהפכו לזכויות? וכי חוטא יֵצא נשכר? תירוץ המהרש"א פשוט: ודאי שאין הכוונה שהזדונות עצמם ייהפכו לזכויות, אלא כוונתו של ריש לקיש שהתשובה שהאדם יעשה מתוך אהבת ה', תגרום לו לעשות מצוות שיכפרו על העוון ויקדמוהו הרבה יותר מאשר מדרגתו שקדמה לחטא.
אלא שרש"י הסביר את הדברים כפשוטם: העבירות עצמן ייהפכו ממש לזכויות! כך גם דייק בדבריו בעל ה'עץ יוסף' בפירושו ל'עין יעקב'. רש"י הדגיש שהחוזר בתשובה מתוך אהבה, יחיה בזכות אותן עבירות שעליהן חזר בתשובה, הן הן שייהפכו לו לזכויות, ולא רק המצוות היתרות שעשה בעקבות תשובתו. מה פשר הדברים, אם כן?

לנתב את הקפיץ
על מנת להעמיק בדברי ריש לקיש, אולי כדאי שניזכר בדמותו. "יום אחד שחה ר’ יוחנן בירדן. ראהו ריש לקיש ודילג בקפיצה אחת את הירדן. אמר לו ר’ יוחנן: כוחך יפה ללימוד תורה. ענה ריש לקיש: יופייך ראוי לנשים. אמר לו: אם אתה חוזר בתשובה אני משיא לך את אחותי, שיפה ממני, לאישה. קיבל על עצמו. רצה לשוב לגדה כדי להביא בגדיו ולא עמד לו כוחו. לימדו ר’ יוחנן תורה ושנה לו, ועשאהו אדם גדול" (בבא מציעא פד ע"א).
ריש לקיש היה ראש הליסטים. כשהוא רואה את ר' יוחנן שוחה בירדן, הוא מדלג את הירדן בקפיצה אחת. ר' יוחנן, שמתפעל מכוחו, אומר לו שכוחו ראוי ללימוד התורה. ואכן, ריש לקיש הופך בעזרת כוח זה לאחד מגדולי תלמידי החכמים שבכל הדורות.
בעיניים פשוטות יותר מאלו של ר' יוחנן, הכוח והגסות שמגולמת בראש הליסטים, הם בדיוק ההפך מהעדינות הנדרשת ללימוד התורה. התורה הרי דורשת ענווה ושפלות; עדינות המידות והיכולת לקבל מהאחר. מה בדיוק הופך את הכושר האתלטי של ריש לקיש למסוגלות לתורה?
ר' יוחנן ראה עמוק יותר. ראש הליסטים אינו יכול להיות סתם בריון, אלא בוודאי בעל כוח נפשי עמוק וחזק. כוח הרצון מתאפיין ביכולת מתיחה, המכווצת את כל כוחות הנפש כמו קפיץ דרוך לקראת השגת מטרה. כשחז"ל קבעו שגיבור הכובש את יצרו גדול מלוכד עיר (אבות ד, א), הם התכוונו בדיוק לזה. היכולת לכבוש את היצריות, את התשוקה ובכלל את כל חלקי הנפש, מעידה על כוח רצון וגבורה גדולה.
כוח הרצון הזה, הוא הגורם ליכולת לנוע, לחתור לקראת מטרה. הכוח הזה הוא גם מה שיוצר את ההפרש בין צדיקים למלאכים. למלאכים אין 'קפיצים' (בראשית רבה סה, כא), על כן אין הם מהלכים, אין הם יכולים להתקדם אלא בכוח דחיפה אלוקית שמניעה אותם. הם מלאי יראה בלבד - כל תנועתם נובעת מתוך דחיפה חיצונית שהקב"ה בציוויו יוצר. הצדיקים, לעומת זאת, נקראים בנים, משום שתנועתם עצמית. האהבה, שמשמעה כוח בעירה פנימי עצמי המניע את האדם לקראת אהובו, היא שדוחפת אותם, היא שגורמת להם להתדבקות בבורא (גנזי הרמח"ל עמ' רעז).
כשר' יוחנן רואה את הכוח שיש לריש לקיש, את ה'קפיציות' הזו, הוא פשוט מנתב אותה לאהבה. בתחילה לאהבת בשרים, לתשוקה - אם תחזור בתשובה אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. לאחר מכן, כש'הקפיץ' האדיר של ריש לקיש נדרך, ר' יוחנן מנתב אותו עוד קצת (ראה רמב"ם איסורי ביאה כח, כא), לעבר אותה איילת אהבים ויעלת חן, התורה, שמעלה את חינו של הקב"ה על לומדיה, וגורמת להם לדבקות בו (ראה מסל"ש יט, שמפרש פסוק זה על התורה, על הדבקות בקב"ה).

חיסרון קדם לעולם
ריש לקיש למד מרבו ר' יוחנן את הסוד הזה, והנחיל אותו לעולם כולו. חז"ל מסבירים שהתשובה קדמה לעולם (תנחומא נשא יא). המשמעות היוצאת מהמדרש הזה מבהילה: באופן פשוט הכוונה היא שגם החטא קדם לעולם, או יותר נכון, העולם הזה נברא כולו בחטא. ואכן, החטא, שמשמעו חיסרון (תוספות שבועות ח ע"א ד"ה ר"א הקפר), הוא הסיבה שחוללה את הבריאה. החל מהצמצום שהחסיר כביכול את נוכחותו של הקב"ה בעולם ויצר מקום לבריאה; המשך בשבירת הכלים שעליה דיברו המקובלים (ראה ע"ח ו ה מ"ת, שגם זהו סוג של צמצום וחיסרון); יצירת החושך - ויהי ערב ויהי בוקר; חטא הלבנה וחטא הארץ וחטאו של אדם הראשון. בעולם הזה, החושך תמיד קודם לאור. ההיעדר לעולם יקדם להוויה (שבת עז ע"א; זוהר ח"ב קפד).
מה זה מלמד אותנו? מה הקב"ה 'הרוויח' כשיצר מעין מנגנון שכזה, שכדי להתקדם צריכה לבוא קודם נסיגה? נדמה כי יש כאן עיקר גדול מאוד. הציר שעליו סובב כל העולם, לא רק האדם, איננו רק הניסיון להכיר את הבורא, אלא הוא התנועה להידבק בו (דון יהודה אברבנאל, שיחות על אהבה עמ' 216; אוה"ק ב עמ' שעו). הקב"ה יצר, ברצף הכישלונות המוכרחים הללו, מעין קפיץ - אם נשוב למשל הזה - שיוצר תנועה פנימית ותשוקה של עולם אל בוראו. הירידה שנוצרה בבריאה - מהמושלמות האלוקית אל החיסרון וההעלם של העולמיות (אורות התשובה יא, ד - שכל המאמר הזה אינו אלא בירור עניינה של פסקה מסתורית זו), היא עצמה המשמעות של התשובה - הכוח האדיר המניע את העולם לדבקות בבוראו (מהר"ל נתיב התשובה פ"ג).

דור של תשובה מאהבה
הדור שבו אנו חיים, דור הפוסט־מודרניזם והפוסט־טראומה, כולו חיסרון, פירוק ערכים ויצירת ריק. דקונסטרוקציה. דומה כי הקפיץ כבר נמתח עד הסוף, עד שהאהבה לא תוכל להמתין עוד מלהשיב אותנו בדליגה אחת להידבק בקב"ה, באהבה ובחשק. בדור הזה התשובה מאהבה היא מצרך, דבר מוכרח. אין זה אומר שחס ושלום צריך או אפשר לחטוא כדי להתקרב, שהרי מי שמתרחק - הכיוון שלו הפוך מהמגמה, ובוודאי אין מספיקין בידו לשוב (יומא ח, ט). אך זה בהחלט נותן לנו קריאת כיוון למגמת התשובה בדורנו: להרבות באהבת ה'.
ואיך? נלמד ממורה דורנו, מריש לקיש. נרבה תורה, אך מתוך התבוננות, מתוך רצון להידבק באורו הגנוז של הקב"ה בתורה (נפה"ח שער ד פר' ו-ז). או אז, דווקא מדור שכולו חייב (סנהדרין צח ע"א); דווקא מדור כזה נוכל לצפות לגדולות - לדור שכולו זכאי; לתשובה של אהבה שהופכת זדונות לזכויות.

מתוך העיתון בשבע