והָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ | הרב הלל מרצבך | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

700

3 דק' קריאה

האם ללכת אחרי הרוב?
בפרשתנו (שמות פרק כג, ב) כתוב: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".
רש"י על הפסוק כותב: "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו".
אכן השאלה הגדולה לכאורה ישנה סתירה בין הרישא לסיפא, שהרי מהרישא משמע שיש לשמור על האמת שלך בכל מחיר "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", ואל תלך אחרי הרוב אם דעתך שונה. ובסיפא משמע שצריך ללכת אחרי הרוב "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" וכפי שדורשים חז"ל מהדיינים שכך יש ללמוד מפסוק זה?

אינדיבידואליות או קולקטיביות
ושמעתי מידידי הרב שראל רוזנבלט הי"ו שיש ליישב שאלו שני שלבים הכרחיים באדם:
ראשית, אדם חייב שהאמת המוחלטת שלו תאמר , לחשוב מה דעתו בכל סוגיה, גם אם הוא בדעת מיעוט. אם כולם טועים ואתה חושב שזו טעות תאמר את דעתך ותלחם עליה. אך מאידך, כשמגיעים להכרעה חייב האדם לקבל את דעת הרוב למעשה.
בעולם האידאי יש מקום לאמת צרופה ומחולטת, אך בעולם המעשי אנו חייבים את הדמוקרטיה, את ההתבטלות להחלטת הרוב.

מרדכי היהודי בשני כובעים
אנו בפתחו של חודש אדר. ניתן לראות שכך נהג מרדכי היהודי. כל סיפור המגילה מתחיל במרדכי שמכעיס את המן (אסתר פרק ג, ב): "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".
בגמרא (מגילה יט, א) מסופר לנו מה הכעיס את המן: "מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים? – "על ככה" משום דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה".
חז"ל מלמדים אותנו שגם גדולי היהודים היו משתחווים להמן משום שחשו שיש בכך סכנת נפשות. אך מרדכי לא ויתר על העקרונות שלו. ואפילו הלך כנגד הסנהדרין (ספרי דאגדתא אסתר - נוסח ב פרשה ג):
"וכל עבדי המלך אשר בשער המלך, אלו הדיינין .
"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אמרו לו: 'הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית לבטל קלבסים של מלך?' אמר להם: 'שאני יהודי' . א"ל: 'והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו שנאמר: וישתחו ארצה שבע פעמים', אמר להם: 'בנימין אבי, במעי אמו היה ולא השתחוה. ואני בן בנו. שנאמר: איש ימיני, וכשם שלא כרע אבי כך אני איני כורע ולא משתחוה'".
ניתן לזהות כאן, את הקנאות של מרדכי, ועמידתו האיתנה תוך סיכון עם ישראל, כנגד חילול השם שיש בהשתחוויה להמן.
מאידך, ניתן לזהות אצל מרדכי אופי מעט שונה. מגילת אסתר מסתיימת בפסוק (אסתר פרק י, ג):
"כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ".
רואים כאן מהפך שעבר מרדכי, מאיש עצמאי שהוא יחיד נגד כולם, פתאום הוא רצוי, הרוב איתו, הוא דורש טוב ודובר שלום.
אמנם הגמרא כותבת (מגילה טז, ב): "ורצוי לרב אחיו, לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין". ומשמע שלא כולם הסכימו אתו, אך הרוב בוודאי איתו.
ייתכן לומר, שמרדכי עובר תהליך לאורך המגילה ממקום שמבטא את האידאה העצמית שלו, למקום שמכיל את הרוב (גם אם לא כולם מסכימים לדעתו).

גיל הנעורים מול גיל הבגרות
ניתן לדמות זאת גם להתפתחות האדם, בגיל הנעורים, הנוער דורש צדק, אמת צרופה, אידאליזם במיטבו, אך עם השנים האדם מקבל נחת ורוגע של הכלת השונה וקבלתו, תפיסת מרחב כוללת ממצב של "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" למציאות של "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" מתוך השלמה.
כמובן, שהתהליך חייב לעבור כך, משום שאם ישר רצים לשלום, כשלא מכירים ומזהים את האמת, גם שלום איננו.
ניתן ללמוד מכאן את הדואליות שאדם צריך להכיל, מחד אמת צרופה וקנאית שהכרחית לבניית האישיות, ומתוכה להגיע גם להכלה, ריצוי לרוב, דרישת טוב ודיבור שלום..

עין תחת עין
ניתן להוסיף לכך עוד משהו, כתוב בפסוק: "עין תחת עין... נפש תחת נפש" – אם חז"ל אומרים שזה ממון למה נכתב בתורה: "עין תחת עין... נפש תחת נפש"?
נראה שהתורה רצתה ללמד אותנו את העניין המוחלט האבסולוטי שאסור לוותר עליו, דינו העקרוני של המוציא עין שיוציאו לו את העין, אך אח"כ יש את עולם המעשה ששם צריך ללכת אחרי המציאות.

לסיום
אין לוותר על האמת ואין לוותר על השלום. חובתנו להתחיל מהאמת ומתוכה להגיע לשלום. כדברי הנביא זכריה (פרק ח, יט): "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" אמת שעל גבה מגיע השלום.