נדיב ואכזר | הרב טל חיימוביץ | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

109

5 דק' קריאה

הציווי למחות את זכר עמלק משקף את המוסר התורני, לפיו גם החסד וההכנעה זקוקים לקורטוב אכזריות לצורך האיזון. עם זאת, נראה כי אי ההיתכנות של קיום המצווה בדורנו אינו מקרי

פרשת זכור מביאה איתה מצווה מוקשית פעמיים, גם מצד תוכנה וגם מצד היתכנותה. אנו מצווים לזכור ולהזכיר את שעשה לנו עמלק, וכל זה על מנת שנדע בבוא העת שבה יזדמן לנו עמלקי, למחות את שמו מתחת השמיים. אלא שכבר הורתה הגמרא שסנחריב בלבל את האומות (ברכות כח, א), כך שמזה דורות רבים אין לנו שום יכולת לזהות מי הוא זה ואי זה הוא שעמלק הוא שמו (עיין מנחת חינוך מצווה תרד אות ה). כך יצא שמצווה זו של זכירת מעשה עמלק היא מצווה שלכאורה אין בה שום תוחלת.
נוסף לכך עצם הציווי אכזרי וקשה: למחות את זכר עמלק, גברים ונשים, מנער ועד זקן עד עוללים ויונקים, בלי שום שיור ובלי שום רחמים, וכל זאת בלא שום קשר למה שאותם אנשים עושים, מרגישים או פועלים בחייהם. איה התורה שדרכיה דרכי נועם? איך אפשר לבקש מרחמנים בני רחמנים לשסף עוללי עמלק ועוד להתכוון בכך לשם שמיים?

האידיאל שבכתב
את עיקרה של התשובה שמעתי ממו"ר הרב יהושע ויצמן, ואנסה בשורות הקרובות לפרטה. בדרכי התורה ונתיבותיה אנו מוצאים שתי רמות. הרמה הראשונה מדברת על העיקרון. עניינה לעצב את הרעיון, את תצורת הנפשות והמחשבות. רמה זו נוגעת ואינה נוגעת בחיים, מרחפת מעלינו וזוקפת את ראשנו וליבנו אל עולם אידיאי. במערכת ההוראה שקיבלנו מסיני, זו תפקידה של תורה שבכתב (אורות א, א).
בתורה שבכתב הדברים חתוכים בלא התחשבות במציאות העכשווית והקונקרטית. מי שהוציא עינו של אדם דינו עין תחת עין (שמות כא, כד), המחלל את השבת מות יומת (שמות לא, יד) בלי פקפוק רב. יש כוח להתרכזות הרעיונית בעולם האידיאלי, בכדי לעצב את הרעיונות ואת הנפשות ולכוון את האדם לדרך הישר. כך על האדם להפנים כי חילול שבת עוקר את הנקודה החשובה ביותר שבקיום המציאות כולה: ההבנה שכל הבריאה נובעת ממחדש בעל רצון.
ומדוע? משום שתורף הנקודה המוסרית בנוי על ההבנה כי ישנו רצון אלוקי שמוליך את הבריאה ומתוך כך מנסח את הטוב והרע, הישר והמעוות. בלי ההכרה בחידוש העולם, עולם המוסר נובל. לא לשווא האשמדאי הגרמני העמיק כל כך בשלילת תורת הבריאה, עד שניתן לומר כי "הדרוויניזם הפיל את אחד המחסומים החזקים ביותר שהגנו על 'לא תרצח'" (פרופ' יעקב טלמון, מסה לרגל סימפוזיון ביד ושם על השואה והתקומה, חול המועד סוכות תשל"ג).

שני קווים באדם
כך הדבר גם במצוות מחיית עמלק, אך לשם כך נקדים כמה מילים על הכוחות הפועלים בנפש האדם. המערכת הנפשית־תודעתית של האדם מתרכזת סביב שני צירים מרכזיים, חסד ודין, שמהם נובעות האהבה והיראה. מחד, הנטייה לעשות טוב ולרצות בהצלחתם של הסובבים. צדדי החסד גורמים לאדם לתפוס את המציאות כראויה לטוב, גם בלא שום התחשבות כלשהי במעשים כלשהם. כל אדם ראוי לטוב מצד היותו, ואין לחפץ בהטבה שום צורך למדוד את ההתנהגות של מי שאנו מעוניינים להיטיב לו.
מאידך, בצד המקביל, בצד הדין, המוטיב המרכזי הוא הצמצום או הגבורה. שם הכול תלוי הקשר, וכל דבר נמדד על פי העשייה או התוצאה. האדם הנוהג בקו זה מצמצם את נתינתו בדיוק מרבי, וביחס ישיר למעשים הרצויים. לפעמים על האדם אף להתגבר על נטייתו הטבעית לרחמנות, ויש מצבים שבהם הדבר מגיע עד כדי צורך לאחוז במידה של אכזריות. כך החכם באדם הדריכנו כי "חושׂך שבטו שונא בנו", ודווקא "ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי יג, כד). נכון שבסופו של דבר האהבה היא המשליטה את הצורך לנהוג במידת הדין, אך זו לא יכולה לבוא לפועל אם האב לא יחזיק במידת אכזריות־מה גם כשדמעות בנו המצויות יורדות על לחיו.
שני מאורות אלו המשמשים בערבוביה בנפש האדם זוקקים ניתוב והכוונה. הרצון לכבוש עד כדי הכנעה מוחלטת של צדדי הדין והאכזריות הקיימים בטבע האדם, כמוהם כחסימת סכר אדיר במחיצה של קנים. די לנו אם נביט במעשיהם של חסידי דת האהבה הנוצרית שהטביעו את אירופה בדם, החל ממסעות הצלב, עובר דרך האינקוויזיציה האיברית ועד לשואה הנוראה בדור האחרון.
בתרבות העכשווית השלטת יש במקומות רבים נטייה לשכוח ולהשכיח זאת. פעמים רבות מדי יש מי שנכנעים לשופרות המוסרניים של תרבות אירופה ומעקמים את הכתובים המפורשים, ובייחוד כשהדבר מגיע למאמרים נוסח "מלחמה בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז), ו"תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (דברים כה, יח) – זה הרי לא נשמע יפה. לעומת זאת חכמי הדורות הורונו ש"אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" (משלי כא, ל; כוזרי מאמר שלישי כג). למוסר האנושי אין שום עמידה בלא התפיסה כי מקורו המוחלט הוא צו ה'. הניסיון להעמיד את ההתנהגות האנושית בפני כבלים אנושיים שנובעים מתפיסות ומחשבות שמקורן באדם, אין להם פרי הראוי לקיום, "ואין להדרכה זו תפיסה העומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות כשהן מתעוררות בחוזקה, וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הציבור האנושי בעומקו והיקף גודלו" (מוסר הקודש, פס' א עמ' ב).
מתוך כך עלינו לקבל על עצמנו בהכנעה כי אכן זהו בדיוק המקום שבו ראוי לנקוט במידה זו של דין ואכזריות – לרצות למחות את זכר עמלק ולשמוח בשמחתה של מצווה יקרה זו.

ואל תביאנו
כל זאת יחד עם השמחה שאנו לא נצרכים לקיים מצווה זו בפועל. כך אנו מוצאים את רבי שמעון בר יוחאי, שבשעה שניטלה בדורו מישראל היכולת לדון ולהפעיל את עונשי בית הדין בארבע מיתות (ירושלמי, סנהדרין פרק ז הלכה ב) - שמח. על אף המצווה לדון ולהורות, ולכלות ולהתם את כל הפושעים, התנא האלוקי שבוודאי היה חפץ בקיום כל מצוות התורה שמח על כך שלא נזקק לדון ולהורות פושעים למיתה. ומדוע? משום שאנו מכירים כי "כך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים אלו" (אגרות הראיה כ). ההנהגה האלוקית מאירה ומעידה לנו כי במציאות העכשווית משפט תורני שכזה, אם יהיה נהוג בפועל, לא יצמיח את הנפשות בצורה נאותה, ומידת האכזריות הראויה להיות בנפש האדם בקמצים וכקורט של מלח עלולה להפוך לו לרועץ ולגדל נפשות מעוותות.
במערכת התורנית זהו תפקידה של תורה שבעל פה. התורה שבעל פה יורדת כבר לחיי המעשה (אורות התורה, א, א). תורה זו מנהיגה את האומה בחוכמת קורא הדורות מראש השוכן בליבם של חכמי התורה בדיוק על פי המידה הנאותה לה לאותו הדור (עי' כוזרי, מאמר שלישי לט). כשחז"ל קבעו שסנחריב בלבל את האומות ולכן אי אפשר לזהות את עמלק, הם גם הורו באופן אוטומטי כי לנפש הישראלית שבהווה, מידה זו של איבוד אומה שלמה מזקן ועד יונק עלולה להזיק לשיווי המשקל ולאיזון הנפשי העדין.
כמה מתאים הוא שדווקא באדר אנו מקבלים על עצמנו מחדש את התורה, ועל חודש זה נאמר "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח, א) דווקא משום שקיבלנו על עצמנו מצווה מחודשת מהתורה שבעל פה – מצוות מגילה (מהר"ל, נצח ישראל פרק יא; הקדמת אור חדש). קבלת התורה שבעל פה בצמידות לתורה שבכתב מבטיחה לנו כי לעולם תהיה הנהגת התורה הדרך המוסרית, המתאימה והרלוונטית ביותר שתביא אותנו לחוף מבטחים, עד כי יבוא שילה.

הכותב הוא ראש 'רבנן דאגדתא' – בית מדרש ומכון מחקר למדע האמונה