להכריע עם משקפיים ציבוריות | הרב מנחם פרל | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

828

4 דק' קריאה

אחרי מתן תורה, במרוצת השנים, התחדשו הלכות בדרכים שונות: באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן, תקנות, גזירות, או מנהגים שהתקבלו בכלל ישראל והוסכמו על ידי בית הדין הגדול. גם לאחר ביטול בית הדין הגדול, ביטול מרכזי התורה בבבל ובארץ ישראל ופיזור ישראל בתפוצות, תופעת התרחבות התורה שבעל פה המשיכה, אך באופן מקומי. מכאן התקנות והמנהגים מחייבים רק את הקהל והעדה שבהם נתקבלו. חולשה ציבורית זו גרמה לפיצול דעות, שחלקן הגדול למדי לא הוברר הלכה למעשה (על פי הקדמת הרמב"ם ליד החזקה).
מצב זה יצר מאגר הלכות חד־משמעי, ולצידו הלכות רבות שהן נכונות חד־משמעית לעדה מסוימת שקיבלה את אותו הקודקס עליה, אך לה בלבד. עם התפתחות ההשכלה והתעשייה, ושינויי התרבות שנלוו לתופעות אלו, השתנתה הטכנולוגיה בקצב שלא מאפשר ליהודי הממוצע, ואף לא לרבנים, לעקוב אחר ההשלכות ההלכתיות של השינויים באופן מלא ומשביע רצון. השינוי התרבותי השפיע גם על צורת השיח הבית־מדרשי באופן שלרבים מאוד יש דעה משלהם, וישנו קושי רב להתכנס לכדי הלכה אחת מוסכמת בתחומים רבים שהתחדשו.

שורת הדין ושיקולים אחרים
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות (סנהדרין פח, ב). ואף על פי כן, יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, אף שהלכה כבית הלל (עירובין יג, ב).
בנושאים שונים מצאנו שלמרות הכרעת ההלכה, היו שהחמירו על עצמם. רבן גמליאל קרא בליל כלולותיו קריאת שמע, אף שמעיקר הדין שהיה נהוג אז, היה פטור, אך אמר "איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמיים אפילו שעה אחת" (משנה ברכות ב, ה). רבן גמליאל נהג חומרה בעצמו גם בדברים נוספים כבית שמאי (משנה ביצה ב, ו). דוגמה נוספת, את הציווי "ושיננתם לבניך ודיברת בם... ובשוכבך ובקומך" (דברים ו, ז) פירשו בית הלל ביחס לעיתוי קריאת שמע, ואף על פי כן בחר רבי טרפון להטות עצמו בקריאת שמע של ערבית, כדברי בית שמאי (שפירשו את הפסוק ביחס למצב הגוף בזמן קריאת שמע). על מעשה זה גערו בו חכמים (משנה ברכות א, ג).
לא פחות מגברא רבא שראה צורך להחמיר על עצמו, יש מקום לציין גם מקרים הפוכים - החמרה על הציבור יותר משורת הדין מפאת החשש שעמי הארץ יטעו ויקלו במקום איסור.
דין 'מעשה שבת' מתייחס לגזירת חכמים ביחס להנאה ממה שנעשה תוך כדי חילול שבת. בעניין זה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה. לדעת רבי מאיר אין מקום לקנוס את מי שבישל בשוגג, לעומת רבי יהודה שסבר שאין לאכול את התבשיל עד מוצאי שבת. הגמרא מספרת: "כי מורי להו רב לתלמידיה - מורי להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא - דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ!", כלומר, מעיקר הדין הלכה כרבי מאיר, אך לא כך לימד רב את הציבור הרחב, מחשש טעות עמי הארץ (חולין טו, א) (להלכה ראה שו"ע או"ח שיח, א ובנו"כ. אין להסיק ממאמר זה הלכה למעשה).
ביטוי נוסף מצאנו בחז"ל לתופעה דומה, והוא 'הלכה ואין מורין כן'. מספר רב נחמיה בריה דרב יוסף שראה את רבא שהעביר סכין על גבי סל ביום טוב, ושאלו האם הוא מתכוון בכך להעביר את השמנונית שעל גבי הסכין או שמא לחדדה ביו"ט. השיב לו רבא: להעביר את השמנונית, אלא שהמספר מתעקש שברור לו שרבא חידד בכוונה את הסכין, וכנראה סבר שזה מותר, אלא שזו 'הלכה ואין מורין כן' (ביצה כח, ב). מבאר שם רש"י: "מותר כל איש לעשות" - אך "אין מורין לרבים כן, שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום, דכל הני דשרינן - כגון שנתקלקלו ביום טוב, או שהיה אתמול טרוד".
זמן הנחת תפילין הוא בשעות היום בלבד. הניחן קודם שקיעת החמה, מותר להשאירן עליו בלילה, אך אין מורין כן (שו"ע ל, ב). מעיר על כך המשנה ברורה (סק"ח) שאין לנהוג כך בציבור, משום שזה כהוראה לרבים, אלא רק בינו לבין עצמו. האיסור נובע מהחשש שמא לכתחילה יניח תפילין בלילה ויפיח בהן.

קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה
אם כן, ראינו שישנם כללי הלכה מוסכמים, ורוב רובו של עולם ההלכה קבוע ומוסכם זה דורות ונתקבל בכלל ישראל. עם זאת, בסוגיות רבות, בעיקר באלה שהתחדשו בעת החדשה, התפצלו דעות הפוסקים ולא הוקבעה הלכה חד־משמעית בשאלות רבות. מוסכם לחלוטין שסגירת מעגל חשמלי יזום אסורה בשבת. אך מה חומרת האיסור ומה הדין ביחס לשינוי עצמת הזרם במכוון וכדומה - בזה לא הוקבעה הלכה. מוסכם שאין להשתמש במים שהוחמו בשבת בבוילר חשמלי, אך אין מוסכם הדין ביחס לשימוש במים שהוחמו בשבת במערכת סולארית. מוסכם שגרמא מותרת, לכל הפחות במקום הפסד, אך אין מוסכם השימוש במכשירי גרמא לחולים ולבעלי צרכים מיוחדים. במקרים כאלה מגזרים שונים נוהגים באופן שונה. כך ביחס להלכות נקודתיות וכך גם ביחס למבט הכולל על החיים - האם אנחנו רואים במדע ובטכנולוגיה כלי לעבודת ה' ולברכה בעולמו, או שמא ניסיון גובר של היצר.
יש אנשים הנוטים להרגיש צדיקים כאשר הם מחמירים, אך אין בכך כדי להעיד על דרכם בתהלוכות החיים, במידות ודרך ארץ. יש השמחים מאוד להתאמץ, וריבוי האיסורים מיישר אותם בנתיבי עבודת ה' בשמחה, לא מכווץ אותם. שמירת ההלכה לא באה על לוח חלק, אלא מכוונת את היהודי הבוגר, כשאופי חייו מוגדר, אך עם זאת בר שינוי וצמיחה.
ההלכה היא לכול, והיא זהה לכול. היא נקבעת על פי אמות מידה וכללים מוסכמים למדי. אלא שבשוליים (והם לא כל כך צרים) ישנן סוגיות שלא הוכרעה בהן הלכה. בדרך כלל לא מדובר על האסור והמותר, אלא על דרגת החומרה, תנאי האיסור וגבולותיו.
ציבור הוא אורגניזם מורכב. מורכב ממדרגות שונות בעבודת ה', מורכב מאנשים בעלי צרכים ומוגבלויות שונות, ומורכב מאנשים בעלי השכלה שונה ויכולת שונה של עשיית הקשרים ולמידה ממקרה למשנהו. לא די להיות צודק ומקצועי במובן הצר של המילה; יש לגלות אחריות גם להשלכות הרוחביות, ולעיתים ארוכות הטווח, של מהלך כזה או אחר. בין בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ובין בקולא שאין הציבור יכול בה - כזו שתביא להתדרדרות במדרון החלקלק שמתאים ל"עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב) - כל המֵקל לו מגיד לו (פסחים נב, ב).
מכון צומת משתמש בהגדרות ההלכתיות של גדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, אלה המכוונות כלפי כלל הציבור. אנחנו רואים במדע ובטכנולוגיה מתנה מאת הבורא, אך לא פחות מכך, רצוננו עז לשמור את יום השבת מכל עשיית מלאכה, לכבדו ולענגו אף מעבר ליכולת, "לוו עליי בניי ועדנו מעדניי" (זמר לשבת על פי הגמרא בביצה טו, ב).
בפסיקת הלכה לציבור ננקטים צעדי זהירות רבים. פסיקת ההלכה הפרטית היא אחריותו של כל יהודי במצבים משתנים, ותפקידו של הרב המקומי.
בבואנו להורות הלכה לציבור, שומה עלינו לקחת את כלל המרכיבים הנ"ל בחשבון, להתרומם ולהביט מתוך עיני העדה - "כי הסנהדרין והנביאים והחכמים הם עיני העדה" (רבנו בחיי ויקרא ד, יג).

הכותב הוא ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה
מתוך העיתון בשבע