עוד על ערבות הדדית ומשמעותה לדורות | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אלגרה ארלט בת רחל

372

3 דק' קריאה

תיקון מעשה הערבון בקבלת הערבות של יהודה על עצמו, הוא שאִפְשר את קבלת ברכת יעקב אבינו "גור אריה יהודה" וקבלת ההנהגה הציבורית של העם כולו (עיינו בדברינו לפרשת ויגש תשפ"ג).
נמשיך להעמיק בהבנת דין ערבות ומשמעותו ההלכתית והרוחנית.
כיהודה, כך נדרש גם דוד לחזרה בתשובה, ולתיקון הפגיעה בדין הערבות, זאת כדי לזכות לדורות בהגדרה של "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (משלי א' א) ובתוספת שהוסיפו לו חז"ל: "דוד מלך ישראל חי וקים" (ראש השנה כה ע"א).
עיינו גם בביאור פרק יג בספרי "צפנת שמואל – מלכות דוד", בעניין הוויכוח ההיסטורי בין רבי יהודה הנשיא ותלמידו רבי חייא הגדול. (הספר יצא לאור, בע"ה, בקרוב).
הבעיה של דוד המלך הייתה - הָעֶרֶב. כך מודגש בפסוקים הפותחים וסוגרים את המעשה:
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם: וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ.... וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו..." (שמו"ב י"א א-ב יג).
התיקון היה רק כשדוד הכריז: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיקֹוָק ס" (ללא כל תירוצים) ואז נתן הודיע בשמו של הקב"ה "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְקֹוָק הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ..." (שם י"ב יג).
לפי דעתו של המלבי"ם (שם, לאורך כל פירושו הוא משמש כסנגורו הגדול של דוד), הבעיה החלה בהפרתה של הערבות ההדדית וז"ל: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה. ירמוז שע"י שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ד' בא מעשה זו לידו. ... ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם: והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה. שזה נמשך זמן רב, ובכ"ז וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם, ולא בא 'לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים'
(ע"פ שירת דבורה, שופטים ה' כג).
המלבי"ם זועק את זעקתו של משה רבנו בדבריו אל שנים וחצי השבטים: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר ל"ב ו). המסר מהדהד עד לימינו בבחינת "בימים ההם בזמן הזה".
דין ערבות על פי ההלכה עובד לשני הכיוונים. מצד אחד, גם אם רק חלק מהעם חוטא, ח"ו, כולם יענשו (בהתקיים תנאים מסוימים). כך מפורש במסכת סנהדרין: "והכתיב: וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה!" (דף כז ע"ב).
מצד שני, דין ערבות מאפשר ליהודי אחד להוציא ידי חובה במעשהו יהודי אחר, אע"פ שהוא כבר קיים את המצווה. כך מפורש בראש השנה (כט ע"א): "תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן (ברכת המצוות), אף על פי שיצא – מוציא". וכך פירש הר"ן (על הרי"ף שם): "שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו, כמי שלא יצא הוא דמי". בשני הצדדים יש מסר אדיר של אחדות וקשר בין חלקי העם.
רבנו בחיי העמיק עוד יותר בצד הראשון, ואלו דבריו: "וכמו שאמר רז"ל: (כריתות ו ע"ב) 'כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה', ובאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח, רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות, בכלל האתרוג... ואנו מרצים להקב"ה בכולם כאחד"
(שמות ל' לד).
מי שרוצה להיות רק בחברת אתרוגים, פוגע בדין ערבות (תרתי משמע), כל כך משמעותי גם בימים אלה.
הוסיף עליו והעמיק יותר בצד השני בעל "תפארת שלמה" (תלמיד החוזה מלובלין, על פרשת מקץ ופרשת ויגש, עי"ש כי קצרנו בדברים): "אמנם הנה נודע כי בחינת יהודה הוא בחינת המלכות ... הנה בחינת המלכות שלמעלה שם הוא עיקר הערבות...(לכן) יעקב תיקן תפלת ערבית לרמז ענין הערבות אשר התחיל מיעקב אבינו. וז"ש "כי קולך ערב ומראך נאוה". כי בזאת יעלה לרצון למעלה אם היא בבחינת ערבות להתפלל כל אחד ואחד בעד חבירו. וזה ג"כ מעריב ערבים בחי' הערבות (תרתי משמע)".
מתיקותה של הדרשה נותנת טעם, מופלא יותר, לכיוון של האחדות בין כל היהודים, מכל הסוגים, ולאחריות המוטלת על ההנהגה לדאוג לכך.

הבה נפנים את הדברים. נשתדל להיות מתלמידיהם של יעקב אבינו, דוד המלך, חז"ל הראשונים והאחרונים,
שכל כך הדגישו את הכלל "כל ישראל ערבים זה לזה, וזה בזה".