כשהיהודי הפשוט 'ניצח' את גדול הדור | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

306

3 דק' קריאה

מספרים על מרן הבית יוסף, ששנים רבות התקשה בשאלה עמוקה שהתעוררה לו בלימודו. לאחר עמל רב ומאמצים עצומים, זכה סוף סוף לתרץ את השאלה בתירוץ מושלם ויפה, ושמח שמחה גדולה.
והנה, כעבור תקופה קצרה, בעת ששהה באחד מבתי הכנסת, שמע שני יהודים פשוטים שעוסקים בנושא בו התקשה, ואחד מהם שואל את חבירו את השאלה העמוקה בה התקשה שנים רבות.
הבית יוסף היטה אוזנו כאפרכסת לשמוע מה יתרץ החבר, ואז לתדהמתו העצומה... תירץ החבר בקלות רבה את אותו תירוץ עמוק עליו עמל הוא עצמו במשך שנים רבות.
חלשה דעתו של הבית יוסף, עד שגילה לו האר"י הקדוש את סוד העניין. וכך אמר האר"י: דע לך, שבשמיים יש קושיות ותירוצים, לכל קושיא יש תירוץ. כדי לחבר את התירוץ לקושיא, צריך עמל גדול וגדלות בתורה, אולם משהתחבר התירוץ לקושיא, כל אחד יכול למצוא את התירוץ בקלות.
אני יכול להעיד בעצמי, שפעם אחת קראתי סיפור שסיפר הרב טרופר על הגאון הרב משה פיינשטיין מגדולי הפוסקים, שבזמן הילוכו היה משנן כל העת משניות, כדי לנצל את זמנו ללימוד תורה.
והנה במשך מספר שבועות הפסיק הרב פיינשטיין לשנן משניות, מפני שהיה טרוד למצוא פתרון הלכתי לבעייתה של אישה אחת. אותה אישה עברה ניתוח מורכב בראש, ונאסר עליה להרטיב את ראשה במים, והתעוררה שאלה – כיצד תטבול במקווה?
לאחר תקופה שבה עיין בשאלה חמורה זו, מצא גדול הדור את הפתרון. המשנה אומרת שכל שנברא מהמים דינו כמים ואפשר לטבול בו, לכן הציע הרב שיעשו מעור של דג כובע אטום למים, וכיוון שהדג דינו כמים נמצא שאישה הטובלת עם כובע זה לראשה, נחשבת כמי שטבלה במים.
סיפרתי סיפור זה לתלמיד חכם אחד, והנה מיד כשסיפרתי על השאלה, הוא הציע בעצמו את התשובה. נמצא שעל אותה תשובה שעליה עמל גדול הדור במשך זמן רב, הציע אותו תלמיד חכם מיידית.
(העיקרון הוא שיש בעולם צורת חשיבה. קשה להיות מי שהוגה דרך חשיבה חדשה, אך אחרי שאותה צורת חשיבה באה לעולם, היא הופכת להיות נחלת הכלל).
עניין זה מתחבר לנקודה רוחנית שמופיעה פעמיים בפרשתנו, וחשובה מאוד לעבודת ה'.
פעם ראשונה - בפרשת צו (ו, יב-טז) נמצאת הפרשייה של 'מנחת חביתין'. זוהי מנחה מיוחדת, שמקריבים אותה "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". אחד הדברים המייחדים מנחה זו, שהכהן הגדול צריך להקריב אותה כל יום. ובנוסף – כל כהן רגיל מקריב אותה ביום שהם מתחנכים ומתחילים לעבוד בבית המקדש.
מנחה זו מלמדת אותנו, שכהן הדיוט זוכה כביכול ביום הראשון לעבודתו להיות במדרגת הכהן הגדול. כלומר בהתחלה הוא מתרומם למקום גבוה עם כוחות עצומים, ואמנם אין ביכולתו להגיע למדרגה זו כל ימי חייו, אך העוצמה של ההתחלה וודאי תסייע לו ותדחף אותו כלפי מעלה כל חייו.
פעם שנייה – מצאנו בפרשה שמבשר קרבן השלמים נותנים לכוהנים לאכול את החזה ואת שוק הימין (ז, לד). זהו חלקם של הכוהנים בקרבן זה, וחלק מכפרתו של האדם תלוייה בכך שהכוהנים אוכלים את אותם חלקים מהקרבן, כפי שנאמר: "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".
והנה, בהמשך הפרשה מסופר על הימים שבהם הקימו את המשכן, המכונים – 'ימי המילואים'. בימים אלו שימש במשכן משה רבינו ככהן, ואהרון ובניו נחשבו כבעליהם של הקרבנות. גם בימים אלו הוקרב קרבן שלמים, אך היה בו ציווי מיוחד. משה הצטווה ככל כהן לאכול את החזה, אך את שוק הימין היה עליו להקריב על המזבח (ח, כה-כט). הייתה זו הפעם היחידה בתולדות המקדש, שבה הוקרב על המזבח שוק של שלמים (רש"י שם).
גם עניין זה מלמד אותנו, שכמו 'סטרטר של רכב', בהתחלה דרוש כוח רוחני עצום, שמכוחו גם בהמשך בזמנים הרגילים, נתעלה תדיר. וכך ביסוד המשכן השוק היה שייך למזבח, ומכוח אותו שוק המילואים, כשהכוהנים בכל הדורות אכלו את השוק, הם ידעו שאכילתם היא כעין אכילת המזבח, אכילה מרוממת בקדושה וטהרה, שבכוחה לכפר על הבעלים.
וכך בעבודת ה', עלינו להשתדל ולהתרומם רוחנית בזמנים קדושים ומיוחדים של התחלה, כזמנים של ברית מילה, בר מצווה וחתונה, וכן בזמני החגים. ועלינו גם לדעת, שאין בכוחינו לחיות כך תדיר, אך ביכולתינו לקחת נקודות מסויימות מכוח אותה קדושה לכל הזמנים הרגילים!