מזבח הנחושת של שלמה | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מאמרים נוספים בארץ אגדה

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

בתחילת ספר מלכים מתואר כיצד בנה שלמה את בית המקדש, וכיצד נבנו עמודי הנחושת יכין ובועז, וכיצד נבנו הכיורים והמכונות שלהם, וכיצד נבנה הים של שלמה, והכל בפירוט רב. ונשאלת השאלה מדוע לא מתואר גם כיצד נבנה המזבח שעליו הקריבו את הקרבנות. והרי מטרת בנית המקדש היא כדי שיהיה בו מזבח שעליו מקריבים את הקרבנות 1 .
המזבח מוזכר שם רק כבדרך אגב בתיאור תפילת שלמה "וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם... וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל... קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו..." (מלכים א ח,כב-נד), וכן מוזכר המזבח בקרבנות של חנוכת הבית "בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה' כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: (שם,סד). אולם גודלו של המזבח אינו מוזכר בספר מלכים.
תאור קצר של המזבח שבנה שלמה יש בספר דברי הימים (ב ד,א): "וַיַּעַשׂ מִזְבַּח נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רָחְבּוֹ וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ". אולם אין מפרטים שם את גודל קרנות המזבח ואת גודל היסוד ואת גודל הכבש המוביל למזבח, למרות שהקרנות והיסוד והכבש נצרכים להכשר המזבח (סוכה דף מט,א). ומאידך מתארים שם באופן מפורט יותר את העמודים ואת הים שבנה שלמה. והדבר תמוה, שהרי המזבח חשוב יותר מהעמודים ומהים שבנה שלמה?
תחילה יש לדון בשאלה מדוע נקרא המזבח של שלמה 'מזבח הנחושת'?

מזבח אבנים או מזבח נחושת

מאמרים נוספים בארץ אגדה (78)

הרב מרדכי הוכמן

71 - אליהו בבית הקברות

72 - מזבח הנחושת של שלמה

73 - משמעות וכתיבת השם פינחס

טען עוד

בתורה נאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:" (שמות יתרו כ,כא-כב). וחז"ל למדו שבתחילה בתקופת המשכן היה השימוש במזבח שבנה בצלאל שהיה חלול ועשוי מעצי שטים ומצופה בנחושת, ובעת החניות היו ממלאים את חללו באדמה. אך בעת שיבנה מקדש של קבע צריך לבנות בו מזבח של אבנים, ואין מדובר רק באפשרות של בחירה, אלא זו חובה, וכך מובא במכילתא דרשב"י: " 'מִזְבַּח אֲבָנִים'. יכול רשות? תלמוד לומר 'תִבְנֶה'! ומה תלמוד לומר 'וְאִם'? מלמד שעתיד לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר 'וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' מלמד שעתיד היובל לפסוק ולחזור".
כלומר, הלשון 'וְאִם' אינו מורה על דבר הנתון לבחירה, אלא מרמזת ש'מזבח האבנים' שיבנו בני ישראל עתיד להתבטל בעת החורבן ועתיד להיבנות מחדש מאבנים. לפי המכילתא ברור שגם בימי שלמה נבנה המזבח מאבנים, וכפי שהוא היה בנוי מאבנים גם בימי בית שני.
מן הפאר שבנה שלמה את המקדש מתבקש שגם המזבח נבנה מאבנים. וכך משמע גם מתיאור בנית המקדש: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ:", ההקפדה שלא ישמע כלי ברזל בבית המקדש היא ברוח הדברים שנאמרו בתורה לגבי 'מִזְבַּח אֲבָנִים': "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ", ואם כן מתבקש ששלמה בנה 'מִזְבַּח אֲבָנִים'. אלא שקשה להבין מדוע נכתב "וַיַּעַשׂ מִזְבַּח נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ...", ובענין זה נדון לקמן.

מזבח אבנים או מזבח נחושת
רש"י (מלכים א ח,סד) ביאר שמדובר במזבח אבנים בלבד והוא נקרא מזבח נחושת משום שהוא החליף את מזבח הנחושת שעשה בצלאל במשכן. אך הסבר זה קשה, שהרי לכאורה צריך היה לקרוא לו 'מזבח אבנים', כפי שהוא נקרא בתורה, ואנו יודעים מעצמנו שזהו המזבח שהחליף את המזבח הקודם. או לקרוא לו 'מִזְבַּח הָעוֹלָה' כפי שהוא נקרא כמה פעמים בספר דברי הימים.

רלב"ג וכן אברבנאל ביארו שמדובר היה במזבח אבנים ששלמה ציפה אותו בנחושת. אלא שצריך להבין מדוע ציפה אותו שלמה בנחושת, ומדוע בימי בית שני לא ציפו את המזבח בנחושת. בספר שלטי הגבורים לרבי אברהם הרופא (פרק כו) כתב שבימי שלמה היה עושר רב ולכן הוא ציפה את מזבח האבנים בנחושת, ואילו בימי בית שני לא היו עשירים ולכן לא ציפו את המזבח בנחושת 2 . והוסיף וכתב שיתכן שעובי הצפוי היה כטפח או יותר מעט.
ובספר 'עזרת כהנים' (תחילת פ"ג מסכת מידות) הקשה על שיטתו, מדוע אם כן לא ציפו את המזבח בנחושת בעת שהעשירו בהמשך ימי בית שני, והוא העדיף לבאר כשיטת רש"י שמדובר היה במזבח אבנים בלבד שלא היה מצופה בנחושת. אמנם כאמור גם שיטה זו קשה, שהרי תמוה מאוד מדוע קראו לו 'מזבח נחושת' אם התורה קוראת לו 'מזבח אבנים'. ואדרבא, ראוי לקרוא לו כך כדי לציין שקיימו את ציווי התורה, והוא עשוי מאבנים בלבד.
ובכל אופן, לכל השיטות וההסברים הללו עדין קשה מדוע בספר מלכים מאריכים בתיאור פרטי העמודים ופרטי הים ולא מתארים בכלל את מבנה המזבח על חלקיו השונים, ולא את גודלו, והרי הוא עיקר בנין הבית. ולפיכך נראה לומר הסבר נוסף והוא קשור לפעולותיו של שלמה ביחס למזבח הנחושת שהיה במשכן שבגבעון, וכדלקמן.

התרעומת על שלמה
בספר מלכים מרומזת תרעומת על כך שהעם וגם שלמה היו מזבחים בבמות (מלכים א ג,ב-ד):

"רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם: פ וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר: וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא:

מהמילה "רַק" עולה נימה של ביקורת על העם ועל שלמה שהם מזבחים בבמות, ומצד שני הכתוב מלמד עליהם זכות שהרי לא נבנה עדין מקדש, וכן מבואר במשנה (זבחים יד,ו) שאחרי חורבן שילה הותרו הבמות. וצריך להבין מדוע מושמעת נימה של ביקורת. רד"ק ביאר שדויד החמיר על עצמו, והקריב רק בבמה אשר בגבעון ששם היה אהל מועד (שנקראת "הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה"), או בבמה שבסמוך לארון שבירושלים, שדויד החשיב גם אותה כבמת ציבור. אך לא בבמה פרטית שנקראת 'במה קטנה' ואפילו שהיתה מותרת אז. והסיבה לחומרה זו היא משום שריבוי הבמות עלול להביא לעבודה זרה "כי הוא משפט הגוים שבונים במה בכל הר וגבעה".

לימוד סנגוריה על שלמה
חומרה זו של דויד היתה אחת מחומרות נוספות שהכתוב קורא להן כאן "חֻקּוֹת דָּוִד". שלמה אהב ללכת בחומרות אביו אך לא בחומרה זו. ניתן ללמד סנגוריה על שלמה ולומר, שלמרות ששלמה אהב להחמיר בחומרות שאביו דויד החמיר, הוא הפיל עצמו ממדרגתו והקריב בבמה קטנה, כדי להעלות אחר כך גם את העם למדרגת דויד אביו. ובדומה לעיקרון המובא ב'מאור עינים' (שמות פרשת יתרו): "וכשהצדיק נופל ממדריגתו ואח"כ קם כמאמר 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם', וכשקם ועולה אל השי"ת מעלה עמו אותם נשמות...". כדי להעלות את העם למדרגת החומרות של דויד, צריך היה ליפול לתאווה של העם להקריב בבמה קטנה ולהתחבר אליה ולפעול על פיה. ורק אחר כך לעשות תשובה, ולעלות יחד עם העם למדרגת החומרות של דויד.

מסתבר שלתאווה של העם להקריב בבמה בשעת היתר הבמות היו שתי סיבות מרכזיות. הסיבה האחת היא הרצון להתקרב לה' ולעשות זאת בקלות, וכפי שמוזכר בדברי הנצי"ב ('רינה של תורה' על שיר השירים ו,ה): "דהקרבה לפני ה' מביא לידי אהבה ודביקות... ובשעה שהיה היתר במות נוח היה למי שרוצה להדבק באהבת ה' להקריב בבמה בכל מקום שרוצה, משא"כ אחר בנין הבית אי אפשר עד שיגיע הרגל ועולה לירושלים". והסיבה הנוספת היא הרצון של האדם להביע את העצמיות שלו ולהקריב בעצמו את הקרבן ללא צורך בתיווך של כהן. ב'במה הגדולה' (הצבורית) עבדו רק הכהנים בני אהרון (זבחים יד,ו), אך אנשים רבים רצו להקריב בעצמם את קרבנותיהם, ודבר זה הותר מעיקר הדין לאחר חורבן שילה, כמובא בתוספתא (זבחים צוקרמאנדל, יג,יט): "בשעת התר הבמה עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו מקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו" 3 .

שלמה שיער בדעתו, שיהיה קשה לשכנע את העם להפסיק בבת אחת להקריב בבמות, ולבוא למקדש שייבנה בירושלים ולמסור את קרבנותיהם לידי הכהנים שיקריבום שם במזבח. הן מהסיבה שהם אוהבים להקריב בעצמם סמוך לביתם, והן מסיבה נוספת שהמקדש ייבנה בהר המוריה בסמוך לארמון שלמה והדבר ייראה כרצון של שלמה להשתלט על חיי הדת של כל ישראל. שלמה רצה שתחילה יתגבר עם ישראל על התאווה להקריב בעצמם. ורק לאחר מכן הוא יפעל להביא את כל עם ישראל אל המקדש שייבנה בירושלים בסמוך לארמונו, ולכן הוא פעל בשני שלבים. בתחילה הפיל שלמה את עצמו לתאוות העם להקריב בבמה, כמסופר עליו "רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר".

ההליכה לגבעון
לאחר מכן הלך שלמה לגבעון, ומשמעות הדבר מוסברת יותר בספר דברי הימים (ב א,ב-ה):

"וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לְכָל יִשְׂרָאֵל לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְלַשֹּׁפְטִים וּלְכֹל נָשִׂיא לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי הָאָבוֹת: וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכָל הַקָּהָל עִמּוֹ לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱלֹהִים... וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר שָׂם לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' וַיִּדְרְשֵׁהוּ שְׁלֹמֹה וְהַקָּהָל: וַיַּעַל שְׁלֹמֹה שָׁם עַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר לְאֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו עֹלוֹת אָלֶף:"

בשלב הזה, השלב השני, כינס שלמה את כל האנשים החשובים שבישראל ויחד עימם הם חזרו בתשובה ובאו ל'במה הגדולה', שהיא מזבח הנחושת שעשה בצלאל, 'ודרשו' אותו. שלמה הקריב על המזבח הזה אלף עולות, ומסתבר שהכוונה היא ששלמה סיפק לעצמו ולנציגי העם אלף עולות, אך העולות הוקרבו על המזבח הזה בשם כל הקהל. ובכך רצה שלמה להראות שכלל ישראל קיבל על עצמו את החומרות של דויד, שההקרבה על במת יחיד היא 'היתר דחוק', וראוי שכל אחד יחמיר ויביא את קרבנותיו ל'מזבח' שבאהל מועד.
לאחר השלב השני הזה שבו הוכשר העם להבנה שראוי להביא גם את קרבנות היחיד שלהם ל'במה הגדולה' שבאהל מועד שבגבעון, תכנן שלמה את השלב הנוסף שהוא הפיכת המזבח שייבנה בירושלים, ל'במה גדולה' שאליה יבואו כל ישראל כדי להקריב שם את נדריהם ונדבותיהם.

המעבר לעבודה בכהונה
במזבח הנחושת שעשה בצלאל שהוא 'הבמה הגדולה' מותר רק לכהנים לעבוד. עיקרון זה מעורר קינאה מצד אנשים שרוצים להקריב בעצמם. ובתורה מצאנו שהוסיפו למזבח הנחושת הזה ציפוי נוסף של נחושת, כדי להזהיר אנשים מלחלוק על כך. במחלקת קורח ועדתו יצאה אש ושרפה את מאתים וחמישים מקטירי הקטורת, ומשה נצטווה לעשות מן המחתות שלהם צפוי למזבח (במדבר יז,א-ה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר... אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:... וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא...".
לא ברור אם ציווי ה' להשתמש במחתות שהתקדשו בתור ציפוי למזבח היה מוגבל רק למזבח הראשון שבנה בצלאל. ויתכן שציווי זה שייך גם למזבח אחר שייבנה במקומו. כאמור לעיל, מתבקש ששלמה קיים את דברי התורה כפשוטם ובמקדש הקבוע שהוא הקים בירושלים הוא בנה מזבח מאבנים. אך מסתבר ששלמה הבין שצריך להשתמש במחתות שהתקדשו גם כציפוי למזבח שהוא בנה מאבנים, ולכן הוא הסיר אותו ממזבח הנחושת שבנה בצלאל וציפה בו את מזבח האבנים שהוא בנה. ואמנם מזבח האבנים שבנה שלמה היה גדול בהרבה מן המזבח שבנה בצלאל, ולכן מסתבר ששלמה הוסיף נחושת נוספת לריקועי הפחים המקוריים, כך שיהיו לו ריקועי פחים בכמות מספקת לציפוי קירות המזבח.
כאמור לעיל גם בימי שלמה אהבו אנשים להקריב בעצמם את קרבנותיהם, וציפוי הנחושת שהוסיף שלמה למזבח האבנים שבנה במקדש, נועד להזכיר לאנשים את העונש שקיבלו החולקים על הכהונה, ולמנוע מהם לדרוש להקריב בעצמם את קרבנותיהם.
מזבח אבנים מצופה בנחושת הוא מזבח יוצא דופן, ולכן נקרא מזבח האבנים שבנה שלמה בשם 'מזבח הנחשת'. ואמנם בימי בית שני כשבנו מחדש מזבח אבנים במקדש, כבר לא נשאר שריד ממחתות השרופים, ולכן לא היה צורך לצפות את מזבח האבנים בנחושת. בנוסף לכך בבית שני כבר בטל הרצון לעבוד עבודה זרה 4 . וכהשלכה מכך גם בטל מהאנשים הרצון לבנות במה ולהקריב בה בעצמם, וכבר לא חלקו על הכהונה, וזו סיבה נוספת לכך שלא ראו צורך לצפות את מזבח האבנים בציפוי נחושת.

התיקון שלא הועיל
כאמור לעיל, שלמה פעל לאחד את העם ברצון להקריב רק בבמה במרכזית, תחילה הוא איחד אותם ברצון להקריב רק במזבח הנחושת שבאהל מועד שבגבעון, ולאחר מכן רק במזבח שבמקדש שבירושלים. אך תכניתו של שלמה לא הצליחה. ואנשים רבים שרצו להקריב בעצמם לא באו למקדש אלא חטאו ובנו במות והקריבו בעצמם, כמו שמסופר על כמה מלכים צדיקים שלא הצליחו לבער את החטא הזה מהעם: "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" 5 . וכיוון שהמזבח שבנה שלמה לא הצליח למלא את התקוות שתלו בו, והקרבת הקרבנות בבמות היחיד לא בטלה, לפיכך ספר מלכים מתייחס אל מזבח הנחושת רק כבדרך אגב, ואינו מתאר בכלל איך הוא נבנה.

^ 1."מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" (רמב"ם הלכות בית הבחירה א,א).
^ 2. "כי לא היה להם נחשת מן המוכן לעשות ממנו כלים גדולים כאשר היה מזבח העולה אמנם שלמה המלך כי לא נחקר בימיו משקל הנחשת אשר לו עשה אותו נחשת" (שלטי הגבורים, שם).

^ 3.ואמנם במדרש (במדבר רבה וילנא ד,ח) מובא שרק הבכורות הקריבו בבמה, אמנם נראה שכוונת המדרש היא לקרבנות שמוקרבים למטרות צבוריות וכלליות. וראו בתפא"י זבחים (יד,ד) שהצורך שהבכורות יעבדו בבמה היה דווקא בקרבנות צבור. וכן דעת הקרן אורה (זבחים קטו,ב) והביא לכך סיוע מהתוספתא. ובכל אופן מצאנו שהבל הקריב למרות שלא היה בכור, ומשמע שדויד (שלא היה בכור) הקריב בעצמו בבמה הקטנה שבנה בסמוך לארון שבירושלים (שמואל ב ו,יז-יח), ומשמעש שגם שלמה (שלא היה בכור) הקריב בבמה קטנה.
^ 4.ראו סנהדרין סד,א. ובשיר השירים רבה (ז,ח) משמע שהתאווה לעבוד עבודה זרה בטלה מישראל כבר בתחילת הגלות בזכות מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה.
^ 5.ומצאנו שאפילו בהקרבה במקדש עצמו נמצא מי שחלק על הכהונה, כמו עוזיה המלך שרצה להקטיר בעצמו קטורת, ונענש (דברי הימים ב כו טז-כא).