- שבת ומועדים
- עניינו של חג
- שבת ומועדים
- עיונים בעניני חנוכה
36
והנה באים החכמים ומנציחים את נס הישארות פך שמן למשך שמונה ימים, וכנגדם "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". אנו נשאל – מה פשר ההתפעלות מן הנס? במה שונה הוא משרשרת הניסים שאירעו במהלך הדורות ולא זכו לקביעת מועד לזיכרונם 2 ?
בדברינו הבאים נבחין בקיומו של מוקד אחר אשר עמד לנגד עיני החכמים. המוקד – טיבו של האירוע: חנוכת המקדש בעקבות הפסקת העבודה בו ובעקבות חילולו על ידי היוונים.
ארבע חנוכות הן
אין זו הפעם הראשונה שעם ישראל חוגג אירוע מעין זה. שלוש חנוכות קדמו לו, ובדברינו הבאים נסקור את אשר אירע בכל אחד מאלו:
נקדים – מהי חנוכת בית? באופן פשוט זהו מעמד מכונן לתחילת המגורים בבית. ביחס למקדש – אחרי בניית הבית חונכים אותו, ובמעמד החניכה השוכן בא אל הבית.
בדברינו הבאים נסקור את החנוכות השונות, ונבקש לזהות מה מתחולל בכל אחת מהן.
החנוכה הראשונה - חנוכת המשכן
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ד' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט, כב-כד).
מהו טיבו של אירוע זה? לשם מה הוא נצרך?
תשובתנו – מלאכת הקמת המשכן הסתיימה, לאחריה שבעת ימי מילואים, וכעת מצפים כולם לדבר המשמעותי ביותר – בואו של השוכן אל הבית. אש היורדת מן השמים תהווה אות וסימן לא-לוהים אשר בא, נוכח ומשרה שכינתו בישראל.
חנוכה שנייה - בימי שלמה:
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ד' מָלֵא אֶת הַבָּיִת: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ד' כִּי מָלֵא כְבוֹד ד' אֶת בֵּית ד': וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ד' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַד' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ד' (דהי"ב ז, א-ג):
גם כאן יורדת אש מן השמים, אוכלת על המזבח, ובעקבותיה השוכן בא אל הבית.
חנוכה שלישית בימי עזרא:
התיאור הבא אינו נזכר במקרא, ואזכורו הוא בספר החשמונאים 3 :
ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו, לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים... ויהי מקץ ימים רבים והמלך שלח את נחמיה ירושלימה... לא מצאו את האש כי אם מים קפואים מצאו תחתיה... ויהי בהקריבם את קרבן ה' וצו אותם לזרוק את המים על העצים ועל הקרבן אשר על המזבח ויעשו כן. אחרי כלותם והשמש יצאה על הארץ , והעבים נפוצו והנה אש אלוקים מתלקחת בקרבן , וישתומם כל העם מסביב , ויפלו הכהנים וכל העם על הפנים... וישירו הכהנים בהלל להודות לה' " (ספר המכבים ב', א) 4 .
בשורות אלו נותן ספר המכבים פשר לעובדה שחנוכה נקבע כחג. בדבריו הוא משווה אותו לחג הסוכות, וליום חנוכת המקדש בבית שני. בעקבות ההשוואה האחרונה הוא מתאר את התהליך ואת האירוע בחנוכת בית שני בימי נחמיה. גם כאן אש אלוקית יוצאת ומתלקחת בקרבן על גבי המזבח, העם נוכח, ומבינים כולם שהשכינה שורה כעת במקדש.
נעבור אל חנוכה בימי החשמונאים:
אמירתנו הראשונית היא שנושא אחד לכלל החנוכות.
בונים מקדש, חונכים מקדש, והשאלה המתבקשת היא – האם אלוקים רוצה במעשה ידינו? האם ברכתו ושכינתו ישרו בנו?
אך מתבקש הוא הקשר בין האירועים, וכפי שראינו – ספר המכבים מטעים את ציון היום כחג: "כיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח".
עוד נעיר דבר על הסמליות שבשמונת הימים: נס חנוכה מבטא את חידוש העבודה במקדש והוא מתחולל במשך שמונה ימים. קשה שלא לזהות קשר בין שמונה אלו לבין שבעת ימי המילואים, והיום השמיני החותם את ימי חניכת המשכן, את תחילת העבודה בו.
טיבו של נס
כעת נתבונן מעט בטיבו של נס זה.
הגמרא בשבת מספרת על אירוע יום-יומי שהתחולל במקדש – במנורה:
מתיב רב ששת: "מחוץ לפרוכת העדת יערך" (ויקרא כד, ג) – וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים (שבת כב, ב) 5 .
המנורה היא מנורת המאור הנמצאת בקודש, והגמרא מעמידה ברקע הנחה שעל פיה היא נועדה להאיר לקב"ה. על כך היא שואלת – מה הצורך שלו באורה, שהרי "כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו" (בעמוד האש ובעמוד הענן)? במילים פשוטות: הקב"ה הוא שמאיר לישראל, ומדוע הוא צריך למנורה שישראל יאירו לו בה?
בתשובתה מצביעה הגמרא על נר מערבי שהיה בו נס תמידי, "שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". מהותו של הנס – "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
למעשה שתי צורות של הופעת השכינה מתוארות כאן: עמוד האש ועמוד הענן המתוארים כ'הליכה לאורו', ואור נר המערבי המהווה עדות להשראת שכינה.
ההבדל בין השניים: עמוד האש ועמוד הענן נועדו להאיר לישראל את הדרך. במנורה לעומת זאת תפקיד האור הוא בעצם קיומו – עדות להשראת שכינה.
עד מתי התקיים נס זה?
תלמוד הוא במסכת יומא (לט, א):
תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק 6 היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך – פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה .
שמעון הצדיק – משיירי כנסת הגדולה, ועל פי הגמרא הוא חי בסוף תקופת שלטון פרס ובתחילת עלייתה של יוון 7 . לאחר תקופתו התרופפה העדות על השראת השכינה בישראל – "מכאן ואילך פעמים היה הנר המערבי דולק ופעמים כבה".
משמעות: נס זה בנר מערבי התחולל באופן קבוע במקדש עד לתקופת שמעון הצדיק, תקופה שבה הועצמה השפעתה של תרבות יוון וזו דחקה את רגלי השכינה. ישראל איבדו ישראל את חביבותם לפני המקום, והביטוי הניתן לכך היה במנורה.
אחר כל זאת נחזור אל משמעות נס פך השמן ונזהה בו משמעות נוספת. בתקופה הקודמת לחשמונאים איבדו ישראל את חביבותם, והעדות בנר המערבי הלכה והתפוגגה – "פעמים דולק פעמים כבה". והנה שבה המנורה ומבשרת על שיבתה של השכינה – "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" 8 .
אירוע שאינו מובן מאליו
עד כאן דיברנו על אות המגלם את עצם ירידתה של השכינה. התבוננות מעמיקה בכל אחד מן האירועים תפגיש אותנו באירוע שאינו מובן מאליו, ויותר מכך – ב'דרמה' שהתחוללה בכל אחד מאלו (הדרמה – בדברי חכמים בתורה שבעל פה, ועוגן לה במקראות).
נחזור אל הפסוקים בספר ויקרא:
קודם לירידת האש מתואר פועלו של אהרון בפירוט רב (ויקרא ט, ז-כב). לבסוף: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים".
בפסוק שלאחריו – נכנס משה לתמונה: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (כג). בעקבות כניסתו מברכים שניהם את העם, כבוד ה' נראה אל העם והאש יורדת מן השמים.
על כניסתו זו של משה לתמונה מעיר המדרש:
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד" – כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל. כשיצא משה אמר לו: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל? מיד נכנס משה ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר: "ויבא משה [ואהרן] אל אהל מועד" (ילקוט שמעוני פרשת שמיני רמז תקכג).
התיאור במדרש – משכן שהושלם אך השכינה בוששת מלשרות בו. אהרן הכהן נוטל על עצמו את האחריות, "יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל". במדרש אחר מילים אלו יאמרו על ידי העם 9 . המכנה המשותף להם – עוון העגל הרובץ על העם, והוא מעכב את ירידת השכינה.
הקשר זה מייצר משמעות נוספת למעמד ביום השמיני – אות וסימן לחביבות ישראל, אות לאלוקים המוחל על חטא העגל וחפץ במעשה ידי בניו.
אות דומה מתואר גם במקדש שלמה.
גמרא היא במסכת שבת (ל, א):
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים פו, יז) "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבושו"?
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון!
אמר לו: מחול לך.
אמר לו: עשה עמי אות בחיי!
אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: (תהלים כד, ז) "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד".
רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: (שם, ח) "מי הוא זה מלך הכבוד"?
אמר להו: "ה' עזוז וגבור".
חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (שם, ט-י), ולא נענה.
כיון שאמר (דברי הימים ב, ו) "ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון".
המדרש מתאר את דוד המבקש מחילה על אותו עוון, ותשובת אלקים אליו – בחיי בנך אני מודיעך. ההודעה על המחילה הייתה במעמד חנוכת המקדש, בשלב הכנסת הארון אל מקומו.
המעיין בפרשיות דוד רואה עד כמה חטאו בבת שבע הוא אירוע משמעותי, עד כמה גדולות הן ההשלכות שהיו לו – אירועים קשים פוקדים את דוד ואת הממלכה בעקבותיו: "לא תסור חרב מביתך עד עולם", עונש ב'ארבעתיים ישלם' – ילד, אמנון ותמר, ועד מרד אבשלום המטלטל את הממלכה ואת העם טלטלה נוראה. באים החכמים ומספרים על מעמד השראת השכינה במקדש כאות וכסימן למחילה על אותו עוון.
בפעם השלישית – בימי עזרא, עמדו עיכובים רבים לפתחו של המקדש. בניגוד לחלומות הגדולים שעדיין קיימים בתקופת חגי, זכריה ומלאכי על חידוש מלכות דוד (זרובבל), על מקדש שגדול כבודו מן הראשון, ועל מימוש הגדול של חזון הנביאים, עולים בפועל ארבעים ושניים אלף עולים. הפסוקים הבאים מיטיבים לספר את גודלו של הפער:
"וְעַתָּה אֱלֹקֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ: וְאֶת מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ וּלְעֵדְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם: וְהֵם בְּמַלְכוּתָם וּבְטוּבְךָ הָרָב אֲשֶׁר נָתַתָּ לָהֶם וּבְאֶרֶץ הָרְחָבָה וְהַשְּׁמֵנָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִפְנֵיהֶם לֹא עֲבָדוּךָ וְלֹא שָׁבוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם הָרָעִים: הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ: וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ: וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ" (נחמיה ח, לב-לז; ט, א).
תחת כותרת זו תתפרש ירידת האש מן השמים כאות וכסימן להסכמה אלוקית על ההקשר הרחב יותר, על דרכם של עזרא ונחמיה, על השינויים הגדולים בין הבית השני לבין הבית שקדם לו, ועל השראת השכינה חרף לכל אלו.
האתגר הכפול של החשמונאים
נחזור אל משמעות נס פך השמן:
ואלו הם דברי המהר"ל 10 :
ועוד יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך.
המהר"ל מדבר על נס פך השמן כאות ביחס למלחמה. נרחיב את דבריו ונייחס אותם בשני כיוונים:
• החשמונאים הובילו מהלך משמעותי מאוד במלחמתם במעצמה הגדולה – ביוון. ברקע – ההשפעה הגדולה שהייתה לתרבות יוון על ישראל. דרכם של החשמונאים לא הייתה מובנת מאליה, בהכרזת המרד ובמלחמה החזיתית במעצמה הגדולה, על כל הכרוך בכך. עד כה הגישה הרווחת בבית שני הייתה בקבלת רשות והסכמה מן הממלכה השלטת, פרס, וגם בקנה מידה של דורות, הליכה חזיתית נחרצת כל כך כנגד מעצמה גדולה היא עובדה לא פשוטה.
• הכרזת המרד ביוון הובילה גם למערכה פנימית סבוכה בין החשמונאים לבין המתייוונים ותומכיהם. דרך זו גם היא אינה מובנת מאליה, והיא שונה ממערכות פנימיות רבות אחרות (לדוגמה – קיים מאבק נגד הצדוקים, והוא נזכר פעמים רבות במקורות המשנה והתלמוד, אך הוא מתנהל בכלים אחרים לגמרי).
בהקשר לאלו קיומה של אות להשראת השכינה כמוה כהסכמה ובחירה אלוקית בפועלם המורכב כל כך של החשמונאים.
בין מזבח לבין מנורה
כעת נשים לב לעובדה נוספת:
עד כה חנכו ישראל משכן ומקדש, והאירוע נסוב סביב המזבח. והנה כעת הסימן להשראת השכינה הוא בכלי אחר: במנורה. מה מקופל במעבר זה?
תשובתנו – צורות אלו הן אות וסימן, והן מספרות את סיפורה של השכינה בכל אחת מאלו. שלוש פעמים בא השוכן אל הבית והוא בוחר במזבח. בפעם הרביעית הוא בוחר במנורה וכמספר על אופי אחר, חדש להשראת השכינה.
נתבונן:
• המזבח מבטא את התבטלות המציאות נוכח האלוקות. החיים בטלים על גביו, היצירה אינה קיימת בו ולכן קיים בו איסור חמץ במשך כל ימות השנה, "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא). המזבח הוא רשות גבוה, ולכן ניתן להיאחז בקרנות המזבח ולהינצל – כמי שנמלט אל רשות שהיא מחוץ לשליטתו של הפוגע.
המנורה לעומת זאת מאירה. מידתה אינה ההתבטלות אלא האור. "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב). "כי נר מצוה ותורה אור". המנורה מסמלת את הבהירות ואת החכמה – "הרוצה להחכים ידרים" (מקום המנורה במקדש בדרום).
• בחנוכות הראשונות האש היא אש מן השמים ולא מן ההדיוט.
בחנוכת בית חשמונאי האש היא מן ההדיוט, והנס הוא בהתברכות מעשה האדם.
משמעות : בחנוכות הראשונות האות לבואו של השוכן היא במזבח, ובסיפור ההופעה מקופל במידה רבה טיב הופעתו בהקשרה הרחב. נוכחותו במזבח, ברשות גבוה, במקום שבו האדם מתבטל נוכח הקדש כמוה כסיפור על נבדלות, על אלקים שאינו מופיע במגרש של בני אדם, אלא גבוה מהם בצורתו הנבדלת.
בשלהי בית שני מופיעה השכינה במנורה, לא אש יורדת מן השמים, אלא אש מן ההדיוט אשר מתברכת מעבר למידתה.
בנס זה אומר הקב"ה לישראל: כאן אני משרה את שכינתי, בעשייה האנושית, בשמן שהוא מעשה ידי אדם, בהדלקה האנושית, בחכמה המגולמת במנורה. בכל אלו תשרה ברכת שמים – תשרה השכינה.
קשה שלא לקשור מעבר זה אל המעבר מצינור הנבואה שהיה בבית ראשון אל צינור החכמה. בבית ראשון שרתה נבואה, ואילו בבית שני עם עליית עזרא נסתלקה הנבואה (עזרא היה "סופר"), ניסים כבר לא היו במקדש, ארון לא היה בקדש הקודשים, והמוקד עבר מן הנביאים אל החכמים.
עוד נאמר : התקופה שלאחר חנוכת החשמונאים היא הרת משמעות לכל ההתפתחות וההשתלשלות של תורה שבעל פה שלאחר מכן. חלקים גדולים מאוד ממורשת תורה שבעל פה של התנאים התגבשה והתבררה בתקופת הזוגות ועד לתקופתו של ר' יהודה הנשיא. זוהי התקופה שבה היצירה בתחום מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה הייתה גדולה ומקיפה מאוד, וזוהי גם התקופה שלאחריה צמחו כלל יצירותיהם של התנאים.
בבסיס כל אלו עומד אות מכונן – מרד החשמונאים, אשר בישר את חידוש השלטון היהודי במובנו הרחב, ולצידו נס פך השמן אשר זיהה את המרחב החדש העומד לפתחו של הדור – מרחב החכמה בהתחדשות הרוחנית ובתקופה הפורייה כל כך בעיצובה של תורה שבעל פה.
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך מותר להכין קפה בשבת?
אוצרות בלב הים
עבודה שאין לה סוף
איך נראית נקמה יהודית?
האם מותר לפנות למקובלים?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הכל מתחיל בפנים
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך עושים קידוש?
