זמן חנוכה | הרב נחשון רבינשטיין | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

שבת ומועדים

888

5 דק' קריאה

חנוכה הוא סוף החגים, הן מבחינה כרונולוגית והן בכך שהוא מבטא את המעבר לתקופה חדשה ללא נבואה, זמן שבו כוח התורה מתחזק. חג החנוכה, כידוע, אינו נזכר בכתובים בצורה מפורשת ולא במשניות בצורה מסודרת אלא רק בגמרא במסכת שבת, אך בכל זאת ישנם מקורות בנביאים ובמדרשים המתייחסים לחנוכה. ההתייחסות שם איננה למה שאנו קוראים חנוכה כמועד, אלא כתאריך; אמנם נראה שיש קשר בין המועד לבין התאריך שבו הוא חל.
חנוכה וביכורים
חנוכה נזכר במדרש 1 ביחס לקין והבל:
"ויהי מקץ ימים" (בראשית ד, ג) – רבי אליעזר ורבי יהושע; רבי אליעזר אמר: בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר: בניסן נברא העולם. מאן דאמר בתשרי נברא העולם – עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מאן דאמר בניסן נברא העולם – עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי אלו בין לדברי אלו, הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום.
צריך להבין מדוע מבקש המדרש לחבר את רצח הבל לחנוכה, מהו מקור הדבר ומהו תוכנו הפנימי של חיבור זה.
ונראה לומר כך: גם קין וגם הבל הביאו קרבנות. קרבנו של קין היה מפרי האדמה, אפשר לומר שקרבנו היה ביכורים, וישנה הלכה ידועה במשנה (ביכורים א, ו) שאפשר להביא ביכורים עד חנוכה: "מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". לכן אמר רבי אליעזר שהבל נהרג עד חנוכה, כי הוא הזמן האחרון שאפשר להביא את קרבנו של קין. לרבי יהושע שאמר עד עצרת קצת קשה, כי אז רק מתחילים להביא ביכורים.
בחנוכה כבר נגמרת התבואה בשדה, אין מה לאסוף ולכן מפסיקים להביא ביכורים. לא רק ביכורים מפסיקים להביא, אלא כל עבודת האדם בשדה נפסקת – עד חנוכה האדם חורש, זורע ומטפל בכל ענייני הגידול של השנה הבאה, ומחנוכה ואילך מצפה לגשמים. לבד מטיפולים מיוחדים, החקלאי נשאר כביכול "מובטל". ומה יעשה עד זמן הקציר? בשדה – תמה העבודה לעת עתה, בחוץ – גשום, יוצא שהאדם יושב בבית כשהוא מושבת. ודאי שבזמן שכזה כל יהודי מחויב להתעלות במצבו הרוחני. באופן דומה, התורה אוסרת על האדם כל מלאכה בשבת, ופשוט שאין מנוחה זו לבטלה אלא כדי לשאוב את התוכן הרוחני הגנוז בזמן. אם כן, כשם שבשבת ובשביעית אדם מקדיש את זמנו לרוחניות, כך גם בזמן זה של החורף, שבו מתכנס האדם אל תוך ביתו, צריך להתרומם.
הזמן של חנוכה בלוח השנה, במסגרת הטבע, הוא נקודת המעבר מן החוץ אל הפנים, מההתעסקות בגשם אל העיסוק ברוח.
העדפת הרוחניות
עיסוק יתר בגשמיות איננו דבר חדש. הנביא חגי מתנבא בערב חנוכה, וכפי שראינו זהו זמן שבו כלתה המלאכה בשדה, התבואה כבר נאספה והעבודה לקראת החורף הסתיימה. הנביא קובל על כך שהעם מפנה את כל מרצו אל רווחה כלכלית, אל הגשמיות, ואינו בונה את המקדש.
הנביא מוכיח את עם ישראל על רשלנות בבניין המקדש, על זניחת הקודש והמצב הרוחני. כל דאגת העם נתונה לתבואה בשדות, וצועק חגי הנביא ש"היא הנותנת" – כיוון שהקודש נזנח, המצב הכלכלי קשה ואין שום הצלחה גשמית (חגי א, ב-יא):
...כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם... יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ: וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם.
בעקבות התוכחה התעוררו העם לבנות את בית המקדש. בזכות זה אומר ה' שתהיה מכאן ואילך ברכה בשדות.
בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר... וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ד' וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא: וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה': מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים: הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם ה': שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם: הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ.
מהרגע שהעם התחיל לבנות את המקדש, לחזור אל הקודש, קיימת הבטחה אלוקית גם לברכה הגשמית. הנביא מקבל נבואה זו ערב חנוכה, ולא בכדי. זמן זה הוא נקודת ההתכנסות אל הקודש, שעה שבה אנו נדרשים להשיב את העיקר למקומו.
ישנה טעות נפוצה ביחס לסדרי העדיפויות בחיים. אנשים משקיעים את מרב זמנם במחשבה איך להרוויח ולהצליח בגשמיות, ועיקר עיסוקם סובב סביב עניין זה, מתוך מחשבה שרק כך יצליחו. טעות זו איננה מאפיינת את הדור האחרון בלבד, אלא מתלווה אלינו לאורך כל הדורות. כך הם דברי הנביא לעם, תוכחה על כך שהם עוסקים בגשמיות וזונחים את בית ה', את הקודש והרוחניות. הנביא קורא לעם להבין שהברכה אינה תלויה רק בהשתדלות המעשית, אלא גם ברמה הרוחנית של העם, בקישור אל ה' והמקדש 2 . גם בזמן שהוא סוף עונת הזריעה ונראה שאין עוד תקווה, אפשר שתהיה ברכה – אם רק יעסקו בבניין הרוחניות.
זמן המסוגל לתורה
כפי שאמרנו, בחנוכה מפסיקים להסתובב בשדה, משום שאין תבואה, וזהו הזמן הנכון להתכנס ללמוד תורה. בחורף אין אפשרות לשוטט בחוץ, וזהו הזמן להגיע לנקודה רוחנית. הרב גולדוויכט הסביר את ההלכה שנר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כא, ב), ששוק הוא מקום גשמי, הרגל מבטאת את המקום הנמוך ביותר, וזהו הזמן שבו יש הכי מעט אור – תפקיד חנוכה הוא שהתורה תאיר ותשפיע ותכלה רגל מן השוק. צריך להתאמץ עד כמה שאפשר לחיות חיי רוח אף בתוך החומר.

התיקון של יוון
רבים מפרשים את המאבק עם יוון כמאבק עם גסות נוראה ואלילות, וזה נכון במדה מסוימת. היה מקום למפגש עם יוון – "יפת אלוקים ליפת" (בראשית ט, כז), אבל נקודת מפגש זו אבדה, לעת עתה. יוון במקוריותה היא עליונה, הולכת בצמוד עם שם, אך בכפיפות אליו: "וישכון באהלי שם" (שם). הישגיה היו לא רק במובן המעשי של ארכיטקטורה, מדעים וכדומה, שהרי יוון השיגה הרבה גם במובן הרוחני מבחינת מידות ואמונה. ודאי שאינם במדרגת ישראל ורחוקים מהאמונה הנכונה והטהורה, אך מתוך העולם הם הגיעו למקום הקרוב ביותר אל עם ישראל. על יוון אומר הזוהר הקדוש 3 : "קריבין לאורחי דמהימנותא". לא סתם חז"ל התירו לכתוב את התורה ביוונית (מסכת סופרים טו, א), ולא סתם הרמב"ם קיבל הרבה מאריסטו. עיקר המאבק היה עם המתייוונים, היהודים ובעיקר הנכרים. אנטיוכוס היה מלך סוריה, לא "יווני טהור", לכן הרחיק עוד יותר את המפגש הנכון בין ישראל ליוון.
הגסות החיצונית שבה אנו נאבקים פשטה בעקבות יוון. ההלניסטים לקחו מיוון צדדים חיצוניים והקצינו אותם לגסות נוראה. המתייוונים פתחו גימנסאות, ארגנו תחרויות וכו', ודבר זה הביא למשבר גדול בעם וגרם להתייוונות. עם חיצוניות וגסות זו נאלץ העם להתמודד. ריבונו של עולם השגיח ושמר על העם, עד שבמאבק זה הם יצאו מנצחים. גם במפגש עם יוון יש לדעת היכן לשים את הדגש, לדעת להתרכז ב"תוך" ולזרוק את הקליפה. לתת לרוחניות את מקומה כראשונה מול הגשמיות. כשם שאנו צריכים בחיינו להתרכז בקודש, כך במפגש עם אומות העולם בכלל ויוון בפרט, בבחינת "חכמה בגוים תאמין", עלינו להתמקד בצדדים העליונים של הגויים, ולא להיגרר אחר הצדדים השפלים שלהם.
כשניצחו החשמונאים במלחמה, הדבר הראשון שעשו היה להאיר את המקדש, הם לא התעסקו בתיקון המצב הגשמי. קודמת לכול היא הדבקות בריבונו של עולם על ידי התורה והמקדש.
תפקידנו הוא להאיר את החושך בעולם, להאיר את כוחותינו הרוחניים, להגדיל תורה ויראת שמים, מידות ומוסר. תפקיד גדול זה מוטל עלינו כעם ולא רק כפרטים, עם שכל עניינו הוא להאיר את אור ה' בעולם.

^ 1. בראשית רבה פרשה כב אות ד
^ 2. עניין זה מפורש גם בפרשת "והיה אם שמוע".
^ 3. זוהר ח"ב דף רלז/א: "אשר אין בה מום, דא מלכות יון דאינון קריבין לארחי מהימנותא".