חג השבועות - יום הדין לקבלת תורה | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

6879

6 דק' קריאה

חג השבועות זמן מתן תורתנו נחשב גם כראש השנה. מובא בגמ' מגילה לא:

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? - אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן".

צריך להבין וכי בגלל שבעצרת נידונין על פירות האילן הרי זה יום שאפשר להשוותו לר"ה, שהוא יום דין לאדם? אמנם האילן רומז לאדם, כפי שדרשו מהפסוק "וכי אדם עץ השדה הוא". שהוא מרמז לפרותיו הרוחניים של האדם. וכך נאמר בגמ' פח. "למה נמשלו ישראל לתפוח - לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע".

העמקה
ידוע שתשרי וניסן הם שני ראשי שנים, בשני מרכזי השנה, שיש ביניהם הקבלה. ר' אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי, ור"י אומר שהעולם נברא בניסן. ור"ת הכריע ביניהם להלכה שעלה במחשבה לברוא את העולם בתשרי, ולמעשה נברא בניסן. ופירש ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (פרי צדיק שבועות) שבתשרי עלה במחשבה לברואתו במידת הדין, ונברא בתשרי במידת הרחמים.

כדי להבחין בין הזמנים הנ"ל נתבונן בהלכותיהם. א' בתשרי ר"ה לשנים, למלכי אומות העולם.
הגמ' אומרת (ביצה טז.) "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו", כלומר ביום זה נידון האדם על מציאותו הטבעית, פרנסתו ובריאותו חייו ובניו. בו סופרים מחזור שנה של חמה. ולכן הוא מרמז לעולם הטבע. ולכן ר"ה למלכי אומות העולם.

ניסן ופסח ר"ה לגאולת ישראל ממצרים, ר"ה לחודשים, לבחירת ישראל מכל העמים. ר"ה למלכי ישראל. ובו מונים מחזורי חידוש הלבנה, ולכן הוא מרמז לישראל שמתחדשים כמותה.
ושבועות הוא החג המסיים את התהליך של יציאת מצרים בקבלת התורה, ולפי הרמב"ן הוא כשמיני עצרת של פסח. לפי כל זה נראה שבשבועות נידון האדם מישראל על הרוחניות, וכך מובא בשל"ה הקדוש שבו נדון האדם על חלקו בתורה.

בכל רגל יש ענין שאותו צריך לאמץ לכל השנה:
בפסח זמן חרותינו בו אנו מקיימים מצות ספור יציאת מצרים, מצוה שנמשכת כל השנה. שהרי אנו מצווים כל השנה לזכור את יציאת מצרים, אולם הרמב"ם כתב שיש רק מצוה אחת "למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ומכאן למדו זכירת יציאת מצרים בליל הפסח, ומבאר הצל"ח שכל השנה הוא המשך אותה מצוה. ופרוש הדבר, שסיפור יציאת מצרים חייב להיות באיכות כזאת שיזכור זאת כל השנה. והזמן המתאים לכך ביותר הוא מועד צאתך מארץ מצרים, שאז חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, וביום זה ישאב כוחות לזכור יציאת מצרים לכל ימי חייו.

וכן בר"ה אנו ממליכים עלינו את ה'. "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם… ובמה בשופר", זו היא מצות היום, ובאמצעותה אנו מקבלים עלינו את מלכותו יתברך. ובר"ה אדם נדון על כל השנה, כמה שפע יקבל, כפי קבלת עול מלכות שמים, וכפי התפילות שיתפלל. וזה צריך להשפיע לכל השנה את מידת קבלת עול מלכותו יתברך. ואין זמן מתאים יותר לכך מר"ה, שהקב"ה מחדש אז את עולמו, ויושב על כסא קדשו. והנה יש בגמ' דעות שאדם נידון בכל יום ובכל שעה, ובודאי לא פליגי על יחודו של ר"ה כיום הדין, אלא שלדעתם הדין של ר"ה הוא לכל השנה, ואח"כ יש דין זוטא בכל יום ויום, וכך השפעת ר"ה להמלכת ה', רישומה לכל השנה, ונראה שבק"ש שחרית וערבית זה הזמן לקבל מלכות שמים שבכל יום.
וכן בסוכות אנו יושבים בצילא דמהמנותא שהשריש בלבנו אמונה לכל השנה כולה.

ולפי זה בשבועות הזמן לקבל תורה לכל השנה כולה. לחזק את אהבתה, שתהיה לנו כחדשה. ואין זמן מתאים יותר לכך מזמן מתן תורתנו שאז מתחדש בפועל ממש קבלת התורה.
על יום שבועות אמרו חכמינו שהוא יום חתונתו של הקב"ה עם כנסת ישראל, (משנה תענית פ"ד משנה ח) "וכן הוא אומר (שיר ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן". ומלשון המשנה משמע שעכשיו יכולות בנות ציון לראות במלך שלמה ביום חתונתו.

האריז"ל אומר "משה ידבר והאלקים יעננו בקול". לשון עתיד לומר לנו שמתן תורה לא היה אירוע חד פעמי אלא בכל שנה בשבועות מתחדש ענין מתן התורה.

מובא בגמרא פסחים סח: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?" ומדיוק הלשון "האי יומא" משמע שזה לשון הווה ומתייחס לשנה זו. בספר "מאור עינים" פר' מקץ "בשבועות הוא זמן קבלת התורה ללכת בה לעבוד את הקב"ה, וכן מקבל כל אחד את התורה, דהיינו באיזה שכל יעבוד את הקב"ה באותה שנה".
בספר עבודת הקודש להחיד"א (סימן כ"ב אות ז') "ישתדל מאד ללמוד בקבלת התורה, וגם בשעת סעודת יו"ט יהיה דעתו על התורה, וישתדל לחדש איזה חידוש תורה, והוא סימן טוב להתחיל לחדש ביום מתן תורה לכל השנה, ואם לא ניסה בכאלה ישתדל לידע איזה חידוש בתורה אשר לא ידעו מקודם".
הרוקח (רצ"ו) כתב על חשיבות קריאת התורה בשבועות והביא מפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה יב "אמר הקב"ה לישר' בניי, היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו שאתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה. אימתי, בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים (שמות יט: א)", וראוי לכוון בקריאת התורה של שבועות כאילו מקבל מהר סיני.

קריאת התורה מעוררת את הזמן. כתב רמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ח) "צריך שתדע, שמהתיקונים הגדולים שבררו הנביאים לישראל הוא ענין קריאת התורה.וכו' לחזק הארת הימים ע"י כח התורה שהוא הכח היותר חזק שלנו".

מתן תורה ממשיך גם היום
נאמר בדברים (פרק ה,יח) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי". ופירש רש"י: "ולא יסף - מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי".
שני פירושים ברש"י שנראים כהפוכים זה לזה באמת משלימים זה את זה. לומר שאע"פ שהמעמד הנשגב של גלוי שכינה היה חד פעמי ולא יוסיף עוד, הרי הדיו מממשיכים להדהד בעולם לנצח.

דוגמא לכך, במדרש (שמות רבה פרשה כח) "ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכה"א (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף". כלומר כל הנביאים וגם החכמים מקבלים את השראתם מהקול של סיני שהם שומעים כי לא פסק.

וכן מובא בתלמוד ירושלמי (מגילה פרק א דף ע עמוד ד):

"רב ורבי חנינה ורבי יונתן ובר קפרא ורבי יהושע בן לוי אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא קול גדול ולא יסף רבי שמעון בן לקיש אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם".

מובא במדרש (בראשית רבה פרשה א):

"רבי הושעיה רבה פתח (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו' …ד"א אמון אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו".

וכתב השפת-אמת שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד ע"י שמביט בחידושי התורה המתחדשים בכל יום, ובהם בורא את העולם.
וצריך להבין, וכי מה שייך חידושי תורה אצל הקב"ה? אלא שהחידושים הם של ת"ח שבהם הקב"ה משתעשע בכל יום. הרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר בסיני? אלא שכל יום מגלה פן חדש בתורה וזה סוד קיומו ותכליתו, ובזה הקב"ה צופה ומחדשו בטובו.

מובא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד א:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? … אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה? - אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי? - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך - תקרא על שמך, שנאמר +מלאכי ג+ זכרו תורת משה עבדי וגו'".

הרי לנו שהתורה שהקב"ה משתעשע בה היא התורה הנמצאת אצל בן עמרם.

ולפי זה יובן האמור במדרש (שמות רבה פרשה מא) "א"ר יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה הרי זה נזוף להקב"ה שנא' והלוחות מעשה אלקים המה חרות על הלוחות".
כיון שכל יום ויום התורה ממשיכה להשמיע את קולה מסיני, מי שלא מטה אוזן לשמוע אותה, גולם לעלבונה של תורה. חרות על הלוחות - מלמד על נצחיותה של התורה.
וזהו מה שאומרת התורה פעמים רבות "אשר אנכי מצוך היום" - שיהיו בעיניכם כחדשות. שהתורה באמת הולכת ומתחדשת בכל יום, קול גדול ולא יסף.
למרות כל זאת יש יחוד ביום זה של שבועות זמן מתן תורתנו, שבו אפשר ביתר שאת לשמוע את הקולות מסיני, ולקבל עלינו ללמוד תורה, ומכח זה יזכה לשמוע את הקולות מסיני כל השנה.