פרשני:בבלי:נדה לד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה לד א

חברותא[עריכה]

משום שאותו מעשה בשעת רגל הוה, וטומאת עם הארץ ברגל - כטהרה שוינהו רבנן! שלא גזרו על טומאת עמי הארצות ברגל משום דכתיב (שופטים כ) "ויאסף כל איש ישראל אל העיר - כאיש אחד, חברים!"  71 

 71.  הרמב"ן הקשה, למה לא תירצה הגמרא כך לעיל על קושית רב שמואל בסתירת המשניות ותירץ שכותים אינם בכלל "חברים" ונעמיד שהמשנה בריש פרקין עוסקת ברגל. (וביאר החזו"א דהיינו, משום שבתחילת גירותין עבדו ע"ז וכעי"ז כתב הריטב"א). והרשב"א כתב, שהתירו רק בצדוקים שהם מזרע ישראל, והיינו, כיון שהן טמאים כבועלי נדה וצריך לפרוש מטהרותיהן, שוב צריך לשרפן מצד טומאת עם הארץ, ואין להם מעלת "חברים ". ובתוס' רי"ד כתב, שרק הצדוקים היו עולין לרגל ועשאום כחברים, אך הכותים סוקלים את ירושלים וטמאים הם ברגל ככל ימות השנה. וראה עוד בערוך לנר וחזו"א שלא טהרו ברגל אלא משום שהוא שעת אסיפה שעולים כלם יחד לירושלים, אך כותים אינם עולים, ולא תקנו להם ויתכן לפרש כדלעיל, שטומאת עם הארץ אינה ממש מחשש זב, אלא שגזרו עליהן טומאה כטומאת זרים, ולכן מגען ברגל טהור לזמנו ואחר כך שב וטמא, אך בכותים גזרו מחשש בועל נדה ממש, ולא הקלו בהן.
ודרשו מכך, כי הכתוב עשאן כולן כדין "חברים", כאשר מתאספים בני ישראל ביחד. ושעת הרגל הרי הוא מועד אסיפה של כלל ישראל. ולכן, בשעה זו יש לכולם דין "חבר", ואינם מטמאים בטומאת עם - הארץ.
אך לא הקלו ברגל אלא לגבי טומאת עם הארץ. ועדיין היה חשש שמא צדוקי הוא טמא מדין בועל נדה קיים תמיד, ואפילו ברגל. ולכן הלך הכהן הגדול אל אשתו לברר אם אין בעלה בועל נדה.
מתניתין:
דם הנדה והזבה חלוקים במהותם משאר המשקים היוצאים מגוף האדם, ומפני כך דינם חלוק:
החילוק המהותי.
שאר המשקין "מתעגלין ויוצאין", שמתאסף המשקה תחילה בגוף ואח"כ יוצא, מה שאין כן דם, שמיד כאשר הוא יוצא הוא נוטף ויוצא, ראשון ראשון (רש"י יט ב ד"ה שמתעגל).
ומכך יוצא חילוק דיני:
שאר המשקין נקראים "מעינות", מה שאין כן דם. ולכן במקום שנאמרה טומאה ב"מעינות" אין היא כוללת את הדם היוצא.
ובמשנה לקמן (נד ב) מבואר חילוק נוסף -
דם טמא שאינו מעין, מטמא בין כשהוא לח בין כשהוא יבש, ואלו שאר המשקים, הנקראים "מעינות", מטמאים רק בהיותם לחים ולא כשהם יבשים.
חילוק זה הוא רק בטומאה דאורייתא. אך בטומאות שהן מדרבנן מצינו שגזרו חכמים רק על הדם הלח ולא על היבש. שהשוו חכמים את דין הדם לדין המעינות כדי שיהא היכר שהטומאה היא רק מדרבנן ולא יבואו לשרוף עליה תרומה או קדשים.
ומביאה המשנה את דעת בית הלל ובית שמאי בכמה אופנים התלויים בכללים אלו: א. דם העובדת כוכבים, שאין בה טומאת נדה מדאורייתא, שהרי רק בנות ישראל מטמאות בנדה.
ודם טהרה של מצורעת, יולדת - מצורעת שיצאה ממנה דם - טוהר בימי הטוהר לזכר או לנקבה  72 .

 72.  כך העלה הערוך לנר מדברי התוס' (ע"ב ד"ה אם). ומהרמב"ם (משכב ומושב ה ה), אך תוס' רי"ד והמאירי ביארו שהכוונה היא גם למראה טהור, כדם לבן וירוק של מצורעת.
בית שמאי מטהרים!
ושני חידושים נאמרו בדבריהם:
האחד, בטהרת דם העובדת כוכבים - שאף על פי שגזרו חכמים שיטמאו העכו"ם כזב לכל דבר (ולכן בכלל גזירתם היה שגם רוקם ומימי רגליהם מטמאים כדין זב), הקילו חכמים וטהרו את דם הנדה של עובדת כוכבים, כדי שיהא היכר שטומאתן היא רק מדרבנן.
והשני, בטהרת יולדת מצורעת - שלמרות ששאר מעינותיה מטמאים מדאורייתא, בכל זאת דם טוהר היוצא ממנה בהיותה יולדת הוא טהור, שאין הדם נכלל בטומאת ה"מעינות" כי איננו "מעין", כיון שאינו "מתעגל" ויוצא.
ובית הלל אומרים: דם העובדת כוכבים, ודם טוהר של יולדת מצורעת, מטמאים - אלא שטומאתם רק כרוקה וכמימי רגליה שמטמאים רק כשהן לחין.
ומחלוקת בית הלל על בית שמאי היא בשני הדינים:
בעובדת כוכבים - מטמאים את דמה כמו רוקה ומימי רגליה, שטמאין משום שגזרו חכמים על עובדי כוכבים שיטמאו כזבים (אך יחד עם זאת, יש כאן היכר שטומאת עכו"ם היא רק מדרבנן, כי הרי דם של נדה ישראלית מטמא בין לח ובין יבש ואילו דם העובדת כוכבים מטמא רק בהיותו לח, דומיא דרוקה ומימי רגליה שאינם מטמאין אלא רק בהיותם לחים).
וביולדת מצורעת - מטמאים בית הלל את דם הטוהר שלה מדאורייתא, שאף על גב שדם אינו "מעין" ריבתה אותו התורה שיהיה לו דין מעין (ומעיינות המצורע טמאין מדאורייתא), ולפיכך טמא דם הטוהר של מצורעת מן התורה, כרוקה ומימי רגליה  73 .

 73.  כך פירש רש"י (ד"ה ובית הלל) שמטמא רק לח כיון שיש לו דין "מעיין", ומקורו ממה שדרשו (בע"ב) "לנקיבה", לרבות מצורעת למעיינותיה. אך הרמב"ם (משכב ומושב ה ה) נקט שמטמא רק ראשון, כי דינו כמשקין היוצאים מן הטמא. ובאור שמח (שם) תמה על כך מסוגיית הגמרא. (ובהערה 84 נביא ביאורו) והסיק שלדעת הרמב"ם מעיינות מצורע מדרבנן, ולכן נשנו במשנה עם דם נכרית שטומאתה מדרבנן. וראה חזו"א (נגעים יא יד).
ב. דם היולדת שלא טבלה בסיום ז' ימי הטומאה לזכר או י"ד ימי הטומאה לנקבה, והרי היא רואה דם בימי הטוהר כשהיא עדיין טמאה בטומאת לידה -
בית שמאי אומרים: מדאורייתא דמה טהור, כי אינו דם טמא של נדות, וגם אין טהרתו של דם הטוהר תלוי בטבילה לטומאת לידה.
ואף על פי ששאר המשקין היוצאים ממנה כגון רוקה ומימי רגליה מטמאים מדאורייתא, כדין משקין היוצאים מיולדת שלא טבלה ללידתה, אין דמה בכלל זה. כי, כאמור, הדם אינו נכלל בטומאת ה"מעינות".
ולפיכך, בהיותו "דם - טוהר" באותם הימים - הרי הוא טהור מדאורייתא! אלא, שגזרו חכמים עליו שיהיה כרוקה וכמימי רגליה ויטמא מדרבנן.
וההיכר שטומאת דם - טוהר זה היא רק מדרבנן, יהיה בכך שהוא מטמא רק בהיותו לח ולא יבש, ונמצא שדינו כרוק ומימי רגלים המטמאים מדאורייתא רק בהיותם לחים, בעוד שדם הטמא מדאורייתא מטמא בין לח ובין יבש.
ובית הלל אומרים: אין דין טהרת דם - טוהר נוהג ביולדת אלא אם כן טבלה אחר שעברו ימי טומאת לידתה. ולכן, זאת שעדיין לא טבלה, על אף שהגיעו ימי הטוהר, דמה טמא מדאורייתא, והרי הוא מטמא לח ויבש, ככל דם טמא מהתורה.
ג. ומודים בית שמאי לבית הלל, ביולדת בזוב, שהיתה טמאה - זבה בלידתה, ועדיין לא נטהרה מטומאת זבה, שהיא מטמאה בדמה בין לח ובין יבש אפילו בימי הטוהר. כי על אף שאין דמה הרגיל טמא באותם ימים, לפי שהם ימי טוהר, הרי היא ממשיכה להיות טמאה בתורת זבה, שדם היוצא מזבה, כל עוד לא טבלה, הרי הוא מטמא כדין דם - זיבה.
גמרא:
תמהה הגמרא: למה בית שמאי מטהרים את דם נדה של עובדת כוכבים? וכי לית להו לבית שמאי את גזרת חכמים שעכו"ם הרי הם כזבים, והרי אמרו (בשבת פג א) על הכתוב (ויקרא טו ב) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: איש איש כי יהיה זב" - בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה, אבל גזרו חכמים עליהן - שיהו כזבים לכל דבריהם!?  74 

 74.  קושיית הגמרא היא שדם עכו"ם יטמא כדין דם נדה, שהוא עצמו טמא, ולא מצד מעיינות הזב, שהרי בית שמאי סברו ש"דם" אינו מטמא כמעיין, ומשום כך טיהרו דם טהרה של מצורעת. (ואף שאין בהם דין "ראית נדה", עצם הדם טמא, כמבואר בשו"ת רע"א סב, שמטמא אפילו כשראתה בלא הרגשה). וראה חזו"א (קכ ד) שדן אם טומאת דם הנדה היא כמעינותיה או שהדם עצמו טמא כשכבת זרע של זב.
מבארת הגמרא: אמרי לך בית שמאי: היכי לעביד בדם נדה שלהם?
אם נגזור עליו ליטמא לח ויבש, כדין דם טמא שאינו נחשב "מעין".
אם כן, עשיתו כשל תורה!
ויבואו לטעות בו שטומאתו מדאורייתא, וישרפו עליו תרומה וקדשים.
ואם נגזור עליו שליטמי לח ולא ליטמי יבש, ובכך יהיה ההיכר שהטומאה היא רק מדרבנן, כי דם דאורייתא מטמא דם ביבש.
אם כן, חלקת בשל תורה - שיטעו לומר כי טומאת דם עובדת כוכבים הוא מדאורייתא ככל דם נדה, וילמדו מכך שכל דם נדה, ואפילו של ישראל מטמא רק כשהוא לח ולא כשהוא יבש, ויבואו לידי מכשול.
ולפיכך, לא גזרו כל טומאה על דם הנדה של עובדת כוכבים, ובכך יש היכר שטומאת עובדי כוכבים היא רק מדרבנן  75 .

 75.  רש"י (במשנה ד"ה בית שמאי אומרים) כתב, שרק בעובדת כוכבים הוצרכו לטהר דמה, כי טומאתה רק מדרבנן, וכיון שהרחיקוה לגמרי בטומאת מעיינותיה חששו שיסברו כי דם דמה טמא וישרפו עליו תרומה ולכן טהרו דמה להיכר, מה שאין כן בדם טוהר של יולדת שלא טבלה, שמעיינותיה טמאים מהתורה, גזרו על דמה, ולא בטלוה לגמרי, כי לא חששו שישרפו עליה תרומה שהרי הכל יודעים שאחר ימי לידה דמה טהור, וסמכו על היכר שאינו מטמא יבש. וראה מהרש"א. ותוס' (ד"ה וזובו) ביארו, שבדם עובדת כוכבים טיהרו כדי שלא יראו לחלק בין לח ליבש גם בשל ישראל, אך בדם יולדת חילקו בין לח ליבש כי הכל יודעים שאין דמה טמא מן התורה, ולא ילמדו ממנה לישראל.
מקשה הגמרא: אי הכי, שלא גזרו על דם העובדת כוכבים כדי שלא יהיה מצב ש"עשיתו - כשל - תורה" וישרפו עליו תרומה וקדשים - רוקה ומימי רגליה נמי לא יטמאו, שמא יבואו לטעות שהם טמאים מדאורייתא.
כי הרי בישראלית מטמא הרוק מדאורייתא רק כשהוא לח, וכן בעובדת כוכבים גזרו רבנן שיטמא רוקה רק בעודנו לח. ואם כן ניחוש שמא יאמרו שטומאת עובדי כוכבים היא מדאורייתא ויבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים, ואם כן לא נגזור על רוקה ומימי רגליה כדי שיהיה היכר שטומאת עובדי הכוכבים היא רק מדרבנן? מתרצת הגמרא: כיון דעבדינן היכרה בדמה של עובדת כוכבים, שאינו מטמא כלל, מידע ידיע שכל טומאתם כולל הטומאה דרוקה ומימי רגליה היא רק דרבנן!
מקשה הגמרא: למה טהרו דמה וטמאו מעיינותיה, - ולעביד (להיפך) היכרא ברוקה ומימי רגליה שלא יטמאו כלל, ולטמויי לדמה, ולא ניחוש ל"עשיתו - כשל - תורה" שהרי יש לנו היכר ברוקה ובמימי רגליה שאינם מטמאים כלל!?
מתרצת הגמרא: רוקה ומימי רגליה דשכיחי
- גזרו בה רבנן.
דמה, דלגבי רוקה נחשב כדבר לא שכיח  76 !!!

 76.  רש"י (ד"ה דם), והוסיף הריטב"א שודאי דם שכיח באשה כמבואר לעיל (ד א) ורק לגבי רוק אינו שכיח.
- לא גזרו ביה רבנן!
אמר רבא: זובו של עובד כוכבים - טמא, ומטמא במגעו  77  אדם וכלים אפילו לבית שמאי! שטהרו דם נדה של עובדת כוכבים.

 77.  רש"י (ד"ה טמא), והעיר הרש"ש שהרי זוב מטמא גם במשא (כדלהלן נה א). וראה להלן (הערה 93) שתורי"ד נקט שמדובר בראיה ראשונה, ועל כך הוקשה לרש"י איך יטמא במשא אם אינו מקום מעיין, ולכן נקט שמטמא רק במגע. ואף שעכו"ם נחשב זב מתחילה, רק ראיה שניה מטמאה.
אבל קריו של עובד כוכבים - טהור  78  , אפילו לבית הלל שטמאו דם עובדת כוכבים.

 78.  מדברי רבא משמע שקריו טהור לגמרי, ונמצא שאינו נחשב כמשקין, ולכן אינו מטמא אפילו מצד משקין טמאים, אף שיצאו ונגעו בעכו"ם שהוא כזב.
ומבארת הגמרא טעמו: זובו טמא אפילו לבית שמאי, דהא איכא למעבד היכרא בקריו! כיון שקריו טהור, שאינו מטמא את הנוגעים בו, יש בכך היכר שטומאת זובו היא רק מדרבנן. ולכן, אפשר לגזור על זובו שיטמא, ואין חשש שיבואו לשרוף עליו תרומה וקדשים.
קריו טהור אפילו לבית הלל שמטמאים דם עובדת כוכבים, כי גם לבית הלל גזירת טומאה טעונה היכר, ובדמה של עובדת כוכבים יש היכר בכך שהוא מטמא רק לח ולא יבש, ואילו בזב עבוד ביה רבנן היכרא בכך שקריו של עובד כוכבים אינו מטמא כלל, כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה  79  וקדשים.

 79.  בתוס' הרא"ש הקשה, הרי שנינו בתורת כהנים שאף על פי שעכו"ם אין מטמאין בזיבה, (מדאורייתא, מכל מקום מדרבנן) טמאין בזב ושורפין עליהם את התרומה, והעלה מכך שגזרו עליהן שוב והחמירו לשרוף. וראה תוס' לעיל (לג ב ד"ה ורמינהו) שהביאו בשם ר"ת ששורפין. והקשו מסוגיין. ואכן הגר"א מחק תיבות "תרומה וקדשים", וגרס "כי היכי דלא לחייב עליה על טומאת מקדש וקדשיו". ובביאורו לתוספתא זבים (ריש פ"ב) כתב, שגרס כן כי באמת שורפין עליהן תרומה. וראה בר"ש (שם) שהקשה כן, וצידד לחלק בין עכו"ם שראה זיבה בפועל, ששוב בין עליו לסתם עכו"ם שאף על פי שטמאוהו כזב אין שורפין עליו. וזה תמוה, שהרי בסמוך מקשינן שיעשו היכר בזובו, ומוכח שאף כשראה אין שורפין. וראה חזו"א (זבים ב ח) שעצם ההיכר נצרך אף אם שורפין כשראה, כדי להראות שטומאתו דרבנן, ואין חייבין עליה משום טומאת מקדש וקדשיו. וראה עוד בחברותא למסכת זבים (שם).
שואלת הגמרא: למה טיהרו את קריו וטמאו את זובו, ולעביד (איפכא!) היכרא בזובו שיהיה טהור לגמרי, ולטמויי לקריו?
משיבה הגמרא: זוב, דלא תלי במעשה, נחשב כדבר שכיח ולכן גזרו ביה רבנן טומאה.
קריו, דתלי במעשה (חימום), כיון שהוא גורם לעצמו לבא לידי קרי, ויכול למנוע עצמו מכך, נחשב כלא שכיח  80  ולא גזרו ביה רבנן טומאה!

 80.  כך ביאר בתוס' הרא"ש.
לימא מסייע ליה לרבא, שקריו של עכו"ם טהור לגמרי.
ממה ששנינו בברייתא:
עובדת כוכבים שפלטה שכבת זרע מישראל, טמאה שכבת - הזרע!  81 

 81.  רש"י (ד"ה עובדת) כתב, שבהכרח הכוונה היא לטומאת השכבת זרע, כי העובדת כוכבים אינה נטמאת, כי כבהמה בעלמא דמיא. ומכאן הוכיח המשנה אחרונה (נגעים ג א) שעכו"ם אינו נטמא בשום טומאה, ולא כהתוי"ט שם שהתמעטו רק מטומאת מת. וראה רמב"ם (טומאת מת א יג) שכתב כרש"י. ולכאורה תמוה, אם סברא היא, למה הוצרכו ללמוד מקרא ש"אין העכו"ם מטמאין בזיבה"? ויתכן שרש"י פירש כמאן דאמר שפולטת משום נוגעת, ועדיין צריך מיעוט שאינם מטמאים בראיה, ואילו למאן דאמר שפולטת משום רואה, אכן טהרתה אינה מסברא אלא מהמיעוט של "בני ישראל" שאין עכו"ם מטמאין בראיה.
ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מן העובד כוכבים, טהורה שכבת הזרע!
מאי לאו, "טהורה" משמעותו "טהורה גמורה". ומוכח כדברי רבא, ששכבת זרע של עכו"ם טהורה לגמרי, ואינה טמאה אפילו מדרבנן.
דוחה הגמרא: לא! כוונת המשנה להשמיענו ששכבת זרע של גוי היא טהורה מדאורייתא, אבל היא טמאה מדרבנן!

דרשני המקוצר[עריכה]