פרשני:בבלי:נדה סט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סט א

חברותא[עריכה]

לרבי אליעזר שמכשיר כשבדקה בראשון ובשביעי בלבד - מהו?
וצידי הספק הם:
האם תחלתן וסופן בעינן, שרק משום שמצאו עצמם טהורים גם בראשון וגם בשביעי, שהם תחילת ימי הטהרה וסופן, העמידן רבי אליעזר לכל הימים בחזקת טהרה. ואילו הכא, שבדקו בראשון ובשמיני, רק תחילתן איכא אבל סופן ליכא, ולפיכך מתחילים למנות מהיום השמיני בלבד.
או דילמא, תחלתן בטהרה בלבד בעינן, אף על גב שאין סופן בטהרה. דכיון שהתחילו ימי הנקיות בבדיקה, דיה בדיקה זאת בכדי להעמיד את כל ז' ימי הנקיות בחזקת טהרה?
אמר רב: היא - היא. תחלתן אף על פי שאין סופן!  80 

 80.  מלשון האיבעיא של הגמרא "הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ושמיני" נראה שדוקא במקום שחזרו ובדקו בשמיני. ואולם אם בדקה בראשון וטבלה בשמיני בלא לבדוק שוב, לא עלתה לה טבילה. ולשון הגמרא "תחילתן אף על פי שאין סופן" פירושו, אף על פי שאין סוף השבעה נקיים נספר על ידי בדיקה, עולים לה שבעה נקיים, אבל לעולם צריכה היא בדיקה בשמיני להחזיק את הימים שבינתיים כנקיים. ועיין בספר בדי השולחן סימן קצ"ו שדקדק כן מהאו"ז שכתב "היכא שבדקה עצמה ביום הראשון והשמיני:. אמר רב היא היא, דכמו שהתיר רבי אליעזר בשביעי ה"נ בשמיני. עכ"ל. מבואר מדבריו, שרק במקום שעשתה "בדיקת שמיני" התיר רבי אליעזר. (וכמו כן יש לדקדק מדברי הסמ"ג הובא בבי' קצ"ו ומדברי הרמב"ן פ"ב ה"ד עי"ש), ואולם הטוש"ע שהביאו דין זה לא הזכירו כלל שצריכה לחזור ולבדוק בשמיני אלא כתבו שאם בדקה בראשון אף על פי שלא בדקה בשביעי עלו לה שבעה נקיים". ומשמע שלשיטה זו יכולה היא לטבול אחר השביעי בלא בדיקה עי"ש. (וע"ע רמב"ם פ"ו הכ"ב מהא"ב, ובלחו"ש סימן קצ"ו. ובחזון איש צ"ב סק"ה הסתפק בזה עי"ש).
דהיינו, שאם בדקו ביום הראשון והשמיני דינם הוא כבדקו בראשון ובשביעי, שמונים את כולם.
ורבי חנינא אמר: תחלתן וסופן בעינן. ואלו הכא, רק תחלתן - איכא, אבל סופן - ליכא!
מיתיבי: ושוין (ומיד תברר הגמרא מי הם השוים) בזב ובזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור, שאין להם למנות אלא שמיני בלבד!
מדקדקת הגמרא: מאן "שוין"? מאי לאו - רבי אליעזר ורבי יהושע החולקים על רבי עקיבא בראשון ושביעי, ומודו ליה בראשון ושמיני, ומוכח כדברי רבי חנינא שלרבי אליעזר בעינן תחלתן וסופן, וקשיא על רב.
דוחה הגמרא: לא! לעולם לרבי אליעזר די בבדיקת ראשון בלבד. ומאן "שוין" דקתני בברייתא - רבי יהושע ורבי עקיבא! דמודה רבי יהושע לרבי עקיבא שאי אפשר למנות את הראשון בלבד מתוך השבעה, ורק בראשון ושביעי  81  שראויין היו להצטרף אילו היתה בודקת כל הימים חולק רבי יהושע על רבי עקיבא.

 81.  כן פירש רש"י (ד"ה מהו). ועיין בחזון איש צ"ב ס"ק ד' שכתב, שאם עשתה בדיקה בראשון ושביעי יש כאן שם של "שבעת ימי טהרה", שאף הימים שבאמצע נחשבים כ"ספורים" לענין שאין הם סותרים. ויש לבאר לפי זה, שזהו הטעם שאם עשתה בדיקה בראשון ובשביעי מצרפין להו ביחד. מה שאין כן אם בדקה בראשון ובשמיני, אין להם צירוף כלל.
אמר רב ששת, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב:
נדה שהפרישה בטהרה ביום השלישי שלה - סופרתו ליום השלישי למנין שבעה נקיים!
ותמהה הגמרא: נדה - ספירה של ז' נקיים למה לה!?
אלא אימא: זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה - סופרתו ליום השלישי למנין ז' נקיים!
אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא: וכי רב, שאמרת בשמו שיכולה למנות את היום שפוסקת בו בטהרה למנין ז' נקיים - ככותאי אמרה לשמעתיה!? דאמרי כותאי: יום שפוסקת בו - סופרתו למנין ז'! שהכותים טועים ומחשיבים את מקצת היום הראשון (לאחר שהפסיקה בטהרה) ככולו.
אלא, בהכרח, כי קאמר רב - לבר משלישי, שאינה מונה את היום שפוסקת בו.
שואלת הגמרא: לבר משלישי - פשיטא!?
ומתרצת: לא, צריכא. כגון דלא בדקה עצמה כלל לאחר שפסקה בטהרה ביום השלישי לזיבתה (לא ביום הראשון למנין ז' הנקיים, ולא בשאר הימים שלאחריו), עד היום השביעי, שרק בו בלבד היא בדקה.
ואשמועינן רב תרי קולות:
התם, לעיל, דאמר רב כי אליבא דרבי אליעזר דיינו בבדיקת היום הראשון בלבד, השמיענו רב: תחלתן - אף על פי שאין סופן.
והכא, קא משמע לן - סופן אף על פי שאין תח לתן.
ואיצטריך רב להשמיענו חידוש נוסף זה.
דמהו דתימא רק "תחלתן אף על פי שאין סופן" הוא דאמרינן, דאוקמינהו לכולי יומא אחזקייהו לאחר שבדקה ביום הראשון.
אבל, "סופן אף על פי שאין תחלתן" לא - ולא עלו לה שבעה נקיים.
קא משמע לן, דכיון דפסקה בטהרה לפני שתחילה למנות ז' נקיים וגם בסופן מצאה עצמה טהורה - מחזקינן להו לכל יומי בטהרה!  82 

 82.  התוס' (ד"ה והכא) הקשו, מאחר שמבואר במשנה (לעיל סח א) שאם הנדה לא מפסיקה בטהרה הרי היא בחזקת טמאה, אם כן, מדוע נקטה משנתנו "הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון והשביעי"<QM> והרי לדעת רב, אחר שעשתה הפסק טהרה בודקת בשביעי, ודיה? (כן פירש המהרש"א את קושייתם). ותירצו, שנקטה המשנה ראשון ושביעי כדי להביא את דעת רבי יהושע שהראשון מצטרף לשביעי ומוסיפה לספור עוד חמש ימים בלבד.
ומהא דפסק רב דדיינו בבדיקה ביום הראשון בלבד או ביום השביעי בלבד מוכח דסבר דאין צורך שכל שבעת הימים יהיו ספורים ובדוקים  83 , ויש לתמוה - איני, והא כי אתא רבין, אמר: מתיב רבי יוסי ברבי חנינא על רבי יהושע בן לוי דאמר (לעיל כט.) דאשה מעוברת שעברה בנהר והפילה לתוכו ואינה יודעת אם נפל - ולד הפילה או שרוח בעלמא הפילה, הרי היא מביאה קרבן יולדת ונאכל כי "רוב נשים ולד מעליא ילדן" - ולא רוח בעלמא.

 83.  דין "ספורים ובדוקין לפנינו" פירושו, שאין חלות שם "ספירה" על ימי שבעת הנקיים אם לא שראינו בבירור על ידי בדיקה שיום זה נקי הוא, ובעצם הידיעה שיום זה נקי, זהו גופא ספירתו. ולפיכך, אשה שלא בדקה עצמה כלל אחר זיבתה, אפילו אם כלפי שמיא גליא שלא זב ממקורה דם בשבעת ימים שאחרי זיבתה, אין זה נחשב כ"שבעה נקיים". וביאר הסדרי טהרה, שלדעת רבי חנינא שצריך "תחילתן וסופן", זה משום שבעינן "ספורים ובדוקין לפנינו", אלא שאין צריך שיהיו כל השבעה ספורין ובדוקין וסגי במה שעל ידי הבדיקה בראשון ובשביעי נוצרת חזקה שכל הימים טהורים. מה שאין כן לדעת רב, שחזקה זו אינה נעשית אלא על ידי בדיקה שבסוף, ובצירוף ההפסק טהרה הראשון, נמצא שאין הספירה נעשית על ידי בדיקה בתוך שבעת הימים אלא בסיוע ההפסק טהרה שקודם שבעת הנקיים. ובזה חילק בין דינו של רב הראשון "תחילתן אף על פי שאין סופן", שעשתה בדיקה ביום הראשון בלא שביעי שאפשר שיש בזה קיום של "בודקין לפנינו" משום שהבדיקה הראשונה ביום הראשון מחזיקה את כל הימים שלאחריה כנקיים, ואם כן נמצא שיש כאן "ספורים לפנינו" מכח בדיקה שבז' נקיים. מה שאין כן כשבודקת בסוף השבעה, אין שם "ספירה" על הימים הראשונים אפילו כשעשתה הפסק טהרה משום שאין ההפסק טהרה בתוך השבעה אלא קודם להם, ונמצא, שבזמן שעברו ימים אלו אין להם שם של "ימים ספורים" (ולפיכך הקשתה הגמרא רק על דינו האחרון של רב ולא על דינו הראשון. ועיין בהערה לקמן דעת תוס' הרא"ש שהפסק טהרה בזבה אינו אלא מדרבנן).
והקשה עליו רבי יוסי ברבי חנינא מהברייתא האמורה בענין אשה אשר טועה במנינה, וכגון אשה מעוברת שיצאה ממקומה וחזרה כשהיא ריקנית ולא ידעינן מה ילדה, וכן לא ידעינן אם היא זבה או נדה, שאין נותנים לה ימי טוהר משום שחוששים שלא הפילה אלא רוח ולא אזלינן בתר רוב נשים היולדות ולד מעליא.
והוסיף רבין: ולא ידענא מאי תיובתיה! דדלמא הא דלא נותנים לה ימי טוהר הוא משום דאינה יודעת אימתי ילדה ודילמא ילדה לפני זמן מרובה ולד מעליא, אלא שכבר חלפו להם ימי הטוהר.
וקיימא לן והוברר לנו בסוגיא שם שהברייאת מדברת באופן ששבוע קמא דאתיא לקמן ואין אנו יודעים את מצב טומאתה וטהרתה - בלילותא מטבלינן לה (בכל לילה ולילה שמא שלמו בו ימי טומאת יולדת, וטבילה בזמנה מצוה).
(טבילת נדה ויולדת היא בלילה. וטבילת זבה ביום)!
אבל, ביממא לא מטבלינן לה! ואין אנו חוששים בכל יום להטבילה ביום שמא עתה היא נטהרת מטומאת זבה שטבילתה היא ביום. וטעמו של דבר: משום שכל עוד לא ספרה בפנינו ז' ימים נקיים ובדוקים אין היא יכולה להטהר מטומאת הזיבה.
ואי סלקא דעתך כדברי רב, שדיינו בבדיקה ביום השביעי בלבד, ולא בעינן שכל שבעת הימים יהיו ספורין לפנינו (בודאות בנקיות) - ביממא נמי נטבלינה, בכל יום בבוקר, כי דילמא יולדת זכר בזוב  84  היא, ועבדה לה "ספורין", שעברו עליה כבר שבעה ימים נקיים מבלי שתבדוק בהם. ואם כן יש לנו לחוש בכל יום בבוקר שמא עתה הוא היום השביעי הנקי, ועליה לבדוק בו את בדיקת היום השביעי, ולטבול מיד, כי טבילה בזמנה מצוה!?

 84.  "יולדת בזוב" היא אשה שילדה בזמן ימי הזיבה, לאחר ראתה דם במשך שלשה ימים בשופי (בלא צער וחבלי לידה).
אלא, לאו, שמע מינה מהא דלא חיישינן דילמא שלמו ז' ימי הנקיות מבלי שתבדוק דבעינן שבעה ימים ספורין ובדוקין בפנינו, שתבדוק בהם בכל יום, וקשיא לרב!?  85 

 85.  הרמב"ן בחידושיו תמה על הוכחת הגמרא, שהלא אף לדעת רב "הפסק בטהרה" בעינן, ואם כן אין להטביל טועה זו משום שלא הפסיקה בטהרה ואין ערך לבדיקה שתעשה ביום השביעי? ותירץ שחזקה על היולדת שהפסיק הדם לזוב ממקורה אחר לידתה (מפני שהיא מסולקת דמים). ובתוס' הרא"ש תירץ, שדין "הפסק טהרה" בזבה אינו אלא "חומרא בעלמא" מדרבנן אבל אין למנוע בשביל זה לקיים "טבילת מצות בזמנה". ועוד כתב, שאפילו אם דין "הפסק טהרה" הוא מדאורייתא, מכל מקום אנו חוששים שמא הפסיקה בלא ידיעתה ולכך עלינו להטבילה (למאן דסבירא ליה לא בעינן סבורים ובדוקים לפנינו"). (המהרש"א אף היא כתב בדומה לתוס' הרא"ש (בתירוץ השני) (קצ"ו י"ח), ועיין בסדרי טהרה קצ"ו י"ח מש"כ בביאור דבריו).
ומתרצת הגמרא: ולאו מי אוקימנא (האם לא העמדנו) לעיל, לאותה הברייתא כרבי עקיבא דהוא זה שאמר "בעינן שבעה ימים ספורין בנקיות בודאות לפנינו", ואילו רב אמר דבריו לרבי אליעזר.
מקשה הגמרא: ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן שיהיו כל ז' ימי הנקיות ספורין לפנינו -
דתנן:  86  אשה הטועה במנינה, שאינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זבה, שאמרה: יום אחד טמא ראיתי אך איני יודעת אימתי, ויתכן שהיה זה אפילו היום - מטבילין אותה החל מהיום שאמרה, ט' טבילות - ז' לנידה בלילה ותרי לזיבה ביום.

 86.  הגמרא כדרכה מפרשת תחילה את דברי הברייתא (וצ"ע "דתנן", שהלא ברייתא היא זו ולא משנה). ולאחר מכן חוזרת ומביאה ראיה לדין "ספורים לפנינו".
וסדר טבילותיה:
באותו יום שהגיעה היא טובלת בו ביום כי שמא אתמול היתה זבה קטנה והיום היא שומרת יום כנגד יום, וחייבת בו טבילה  87 .

 87.  התוס' (ד"ה שבעה בתירוץ הראשון) כתבו שזבה קטנה אינה צריכה "לספור בפנינו" ביום השימור ולפיכך אין להוכיח מכאן שאין דין "ספורים בפנינו" - וכוונתם היא שמאחר שבאה לפנינו בלא שיודעת היא שהפסיקה בטהרה אתמול אם כן אפילו אם תבדוק בפנינו אין ערך לבדיקה זו בלא שהפסיקה מאתמול וע"כ שהטעם שטובלת היא משום שחוששים שמא הפסיקה אתמול הלא ידיעתה ואין צריך "ספורים לפנינו". (וע"ע בתוס' תירוץ נוסף ובחזון איש צ"ב ט').
וכן למחרת היא טובלת ביום כי יש לחוש שמא ראתה אתמול לפני שבאה לפנינו ועתה היא שומרת יום כנגד יום. וביום השלישי אין לה לטבול יותר כי ביום השני ודאי לא ראתה.
וכמו כן היא טובלת בלילה שלאחר היום שבאה לפנינו כי שמא ביום זה שלמו שבעת ימי נידתה, וכן בששת הלילות שלאחריו.
ואם אמרה אותה אשה טועה: "בין השמשות טמא ראיתי" - מטבילין אותה י"א טבילות. ותמהה הגמרא: י"א טבילות מאי עבידתייהו? דמה אכפת לן דראתה בבין השמשות, והרי היא באה בפנינו ביום, ומעתה מטבילין אותה שתי טבילות של זבה קטנה ושבע של נדה ואין נפקא מינה מתי ראתה את הדם!?
אמר רבי ירמיה מדפתי: כגון - שבאת לפנינו בין השמשות ואמרת שאינה יודעת אימתי ראתה, ויתכן שראתה בבין השמשות הזה גופא!
והויין במקרה כזה תמני שמונה טבילות לנדה, ותלת לזיבה!
שמונה הטבילות לנידתה היא צריכה לטבול משום שבכל שבעת הלילות, החל מהלילה הראשון שלאחר בין השמשות שבאה בפנינו, עליה לטבול שמא עתה נגמרו שבעת ימי נידתה.
וכמו כן עליה לחוש שמא ראתה באותו בין השמשות שבאה בפנינו. והרי בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ואם כן יתכן שהיתה הראיה כבר בלילה, ולילה זה הוא היום הראשון לשבעת ימי נדתה, ולפיכך צריכה לטבול גם בלילה השמיני שהוא הלילה בו היא יכולה להטהר מטומאת נדה.
ושלשת הטבילות לזיבתה הן -
א. טובלת מיד, עוד באותו בין השמשות שבאה לפנינו, כי שמא היתה אתמול זבה קטנה, והיום היא שומרת יום כנגד יום וחייבת לטבול בו ביום, והרי יתכן שעתה בבין השמשות עדיין יום.
ב. טובלת למחרת בבוקר, כי שמא ראתה בבין השמשות אתמול כשהגיעה והיתה הראייה מבעוד יום, ונמצא שלמחרת היא שומרת אותו וחייבת לטבול בו.
ג. וביום שלאחריו היא טובלת פעם נוספת בבוקר, כי שמא ראייתה של בין השמשות היתה משנעשה לילה ונמצא שרק למחרתו של אותו יום היא שומרת יום כנגד יום, וחייבת לטבול בו.
ומביאה הגמרא את המשך הברייתא:
ואם אמרה אותה אשה טועה: "לא ראיתי כל עיקר" - מטבילין אותה ט"ו טבילות. (דהיינו: שמונה טבילות לנידתה בלילה, ושבע טבילות לזיבתה בבוקר).
אמר רבא: רבא תמה על הדין האחרון בברייתא ואומר עליו הא דינא דהוא "לא דינא" - דייני בגלחי! דין זה של הברייתא הרי הוא כדינים שדנים ב"גלחי". שבאותו מקום הנקרא "גלחי", היו דנים שלא כדין, ומורים הוראות שאינן הגונות. וכגון בענין רעיית הבהמות, שהיה מנהגם לרעות בתורנות, כל אחד ביומו, את הבהמות של כל בני העיר יחד. וכך היתה הוראתן (שלא כדין):
אדם דאית ליה תורא שיש לו שור חייב לירעי את בהמות העיר חד יומא. ואילו מי דלית ליה תורא חייב לירעי את בהמות העיר תרי יומי!
ומספרת הגמרא: אתרמי להו אירע ששמר על הבהמות יתמא בר ארמלתא, יתום בן אלמנה, שלא היה לו כלל שור, ובכל זאת כפוהו לרעות את כל בהמות העיר ב' ימים.
אזל אותו יתום, נכסינהו, ושחט את כל הבהמות.
אמר להו האי יתמא, כשבאו לחלק את עורות הבהמות: דאית ליה תורא - לשקול חד משכא, עור בהמה אחת. דלית ליה תורא - לשקול תרי משכי - יטול שתי עורות!
אמרי ליה - מאי האי? כיצד מגיע למי שאין לו בהמה כפליים עורות ממי שיש לו בהמות?
אמר להו: סוף דינא שדנתי אני כתחילת דינא שאתם דנתם!
תחילת דינא, לאו, מאן דלית ליה עדיף, שחייבתם אותו לשמור ב' ימים. סוף דינא נמי בחלוקת העורות נמי, מאן דלית ליה - עדיף!
וממשיך רבא את דבריו: הכא נמי הוא הדין של ט"ו טבילות - ומה היכא דאמרה "ראיתי" סגי לה, אי בתשע טבילות בראתה ביום, או בי"א טבילות בראתה בין השמשות. אם כן, היכא דקאמרה איהי "לא ראיתי" - בעיא חמש עשרה טבילות!?
אלא אימא הכי: מוכרח שגירסת הברייתא היא ראיתי, ואיני יודעת במשך כמה ימים ראיתי, וכמו כן איני יודעת אי בימי נדה ראיתי או בימי זיבה ראיתי - מטבילין אותה ט"ו טבילות.
וט"ו טבילות אלו תלויות הן בזמן בואה לפנינו:
אם אתאי לקמן ביממא - יהבינן לה שב שבע טבילות בלילה לנדה, החל מהלילה הראשון.

דרשני המקוצר[עריכה]