פרשני:בבלי:נדה מ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מ א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
א. יוצא דופן, ולד היוצא מבטן אמו דרך חתך שנעשה בדופן הרחם של אמו,  1  אין יציאתו דרך הדופן נחשבת כ"לידה" לגבי הלכות יולדת. ולכן, אין יושבין עליו ימי טומאה, שאין אמו טמאה בטומאת לידה (כדין יולדת, שטמאה שבוע אחרי לידת זכר ושבועיים אחרי לידת נקבה) . וכן לא נוהגים בה ימי טהרה, שאין ליולדת זו דין דם טוהר שיש לכל יולדת (שהם ל"ג ימים לולד זכר, או ס"ו יום לולד נקבה) . ואין חייבין עליו, על לידתו, קרבן יולדת. והטעם לכל הדינים האלו הוא כאמור, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת לידה.

 1.  בפירוש המשניות לרמב"ם (בכורות סוף פ"ב) כתב שעושים כן (חותכים את הדופן) לאשה המקשה לילד, והגיעה עד שערי מות. ורש"י כתב, שמדובר באופן שהתרפאה אמו לאחר שחתכו את הדופן. וכונת רש"י לומר, שיש אפשרות שאמו של יוצא דופן תשאר בחיים על אף שחתכו את דופן בטנה. והעיר בפתחי נדה שמשמע בפירוש המשניות להרמב"ם (בכורות פ"ח מ"ב) שאשה אשר יצא ולדה דרך הדופן, אין לה רפואה, והיא מתה. ולכאורה קשה, אם מתה האשה, הרי אין כלל אפשרות של ימי טומאה וטהרה וחיובי קרבן. ותירץ הפתחי נדה, שגם לפי הרמב"ם היא אינה מתה מיד, אלא לאחר זמן, ורק סופה למות ממכה זו. אך יש שתירצו, שכוונת הרמב"ם לומר, כי אחרי שנחתך הדופן, היא אינה חוזרת ומתעברת ויולדת. אבל אין זה בהכרח שתמות האשה. ועיין באגרות משה (יו"ד ח"ב עד) שהיום נשתנה הטבע, ואין סכנה בניתוח קיסרי.
רבי שמעון אומר: יוצא דופן הרי זה כילוד רגיל. ולכן יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, וחייבין על לידתו קרבן לידה.
ב. כל הנשים מטמאות בטומאת נידה או זבה, ב"בית החיצון", שהוא הפרוזדור המצוי בין הרחם ובין הצד החיצון של הגוף.
דהיינו, אף על פי שלא יצא הדם מהפרוזדור אל חוץ לגופה, כיון שיצא הדם מהרחם אל הפרוזדור (אשר בו עובר הדם בדרכו אל מחוץ לגוף), הרי היא טמאה.
שנאמר (ויקרא טו) "דם יהיה זובה, בבשרה". מלמד הכתוב "בבשרה", שאפילו נמצא הדם עדיין בבשרה, ולא יצא חוץ לגופה, הרי היא טמאה, כיון שכבר יצא הדם מהמקור אל הפרוזדור.
אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן (קריין או זיבתן) לחוץ.
דהיינו, גם אם נעקרה הזיבה או שכבת הזרע ממקומה והיא נמצאת כבר בצינור שבתוך האמה, אין האדם נטמא בטומאת זיבה או בטומאת בעל קרי, עד שתצא הזיבה או שכבת הזרע אל מחוץ לגופו. היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו, שנעקרה שכבת הזרע ממקומה, ועומדת לצאת אל מחוץ לגופו, הרי הוא אוחז באמה באופן המונע את יציאת שכבת הזרע, ובולע את התרומה, לפני שיצא הזרע החוצה ויהיה טמא.
ומטמאין הזב ובעל הקרי בכל שהוא, אפילו יצא מהן שיעור קטן כעין החרדל, ובפחות מכן.
גמרא:
שנינו במשנה, שלדעת תנא קמא (רבנן), לידה של ולד באופן של "יוצא דופן", אינה מטמאה את אמו בטומאת לידה.
אמר רב מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרב נן?
אמר קרא (ויקרא יב) "אשה כי תזריע, וילדה זכר", עד שתלד במקום שהיא "מזרעת".  2  מלמד הכתוב שאין טומאת יולדת האמורה בפרשה נוהגת רק אם יצא הולד דרך המקום שבו "מזריעה" האשה בשעת תשמיש (שהוא הפרוזדור, "הבית החיצון" של הרחם). אבל על לידה באופן של "יוצא דופן", שלא יצא הולד דרך המקום שהיא מזרעת בשעת תשמיש, לא נאמר הדין של ימי טומאה וימי טהרה וחיובי הקרבנות, המבוארים שם בפרשת 'אשה כי תזריע'.

 2.  במקום שמזרעת. שנינו לעיל (כה ב): איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. אשה "מזרעת" תחילה, יולדת זכר, שנאמר "אשה כי תזריע, וילדה זכר".
ורבי שמעון,  3  מה הוא לומד מהפסוק של "כי תזריע"?

 3.  רש"י הקשה לרבנן, הלומדים מהפסוק "אשה כי תזריע" שרק לידה דרך מקום שמזריעה מטמאת, מנין הם לומדים את הדין שלידת ולד נימוח גם נחשבת לידה? ותירץ, שרבנן סוברים שולד נימוח יש עליו שם של ולד גמור לכל דבריו, ולא צריך לכך פסוק. ומביא ראיה לדבריו ממה שלמדנו (לעיל כו א) מחלוקת רבנן ורבי שמעון אם ולד שנימוח מטמא את הבית, ושם אין פסוק, ורבנן לשיטתם שאפילו בלי פסוק יש עליו שם של ולד מטמא את הבית ככל ולד שמת, ורבי שמעון לשיטתו, שזה חידוש לומר שיש עליו שם של ולד, וצריך פסוק לחדש כזה דבר, ולכן, לגבי לטמאות את הבית, שאין לנו שום פסוק, אין עליו שם של ולד, ואינו מטמא את הבית. התוספות והרמב"ן והר"ן תירצו מזה שלא כתוב 'אשה כי תבעל וילדה', והייתי יודע שלידה זה במקום שהיא נבעלת, אלא כתוב אשה כי תזריע, יש כאן עוד לימוד, לומר, שאפילו ולד שנימוח כעין שהזריעה, גם הוא מטמא לידה. התוספות (לעיל יח א ד"ה שליא) מתרצים, שלרבנן אכן אין מציאות של שליא בלי ולד של קיימא, ומה שמוצאים את הולד נימוח, זה אירע בבית החיצון של הרחם אחרי שכבר נחשב שהיתה לידה. ולכן לא צריך פסוק שולד נימוח נחשב לידה.
ההיא, הדרשה מהפסוק הזה באה לומר, דאפילו לא ילדה אימו אלא דבר נימוח כעין שהזריעה אימו, גם כן היא טמאה לידה.
ורבי שמעון, מאי טעמיה? למה הוא דרש כך את הפסוק, ולא כפי שפירשו רבנן?
אמר ריש לקיש: אמר קרא "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים", ואפשר לכתוב "ואם נקבה וטמאה שבועיים", כי זה המשך לפסוק "ואשה כי תזריע, וילדה זכר", ולומדים מה"תלד" המיותר, לרבות לידה כל דהו של יוצא דופן. ודנה הגמרא: ורבנן, מה הם לומדים מה"תלד" המיותר?
ומבארת הגמרא: האי "תלד" מבעי ליה לרבות טומטום, שיש לו עור בשר המכסה את האבר שלו, ואי אפשר להכיר אם הוא זכר או נקבה. ואנדרוגינוס, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה, ויש ספק לחכמים אם הוא זכר או נקבה  4 .

 4.  הקשה הריטב"א, בשביל מה צריך פסוק לרבות טומטום ואנדרוגינוס? והרי לגבי אנדרוגינוס הסתפקו חכמים מה דינו, אם יש לו דין של זכר או של נקבה, וכלפי שמיא גליא מה דינו של האנדרוגינוס. ותירץ, שכאן ריבה הכתוב שאנדרוגינוס דינו כזכר או כנקיבה, אלא שלא היה ברור לחכמים איך לדרוש הפסוק, האם האנדרוגינוס הוא באמת זכר או נקיבה. ובטומטום מרבה הפסוק שיש הלכה מסיני שאם אנחנו לא יכולים להכיר אם זה זכר או נקבה, טמאה אימו בטומאת לידה, גם של זכר וגם של נקבה.
דסלקא דעתך אמינא, כיון שבקרא "זכר ונקבה" כתיב, שמא דווקא לידת זכר ודאי או נקבה ודאית מטמאים את היולדת בטומאת לידה, ולא טומטום ואנדרוגינוס.  5  קא משמע לן שגם לידת טומטום ואנדרוגינוס מטמאת את היולדת.

 5.  הקשה החזון איש (סימן קט"ז סק"ג) מה היתה ההוה אמינא למעט טומטום ואנדרוגינוס? הרי הגמרא לעיל מרבה אפילו נימוח כעין שהזריעה אימו טמאה לידה. ודבר נימוח ודאי אינו ניכר אם הוא בן ודאי, או בת ודאי. ותירץ החזון איש שטומטום ואנדרוגינוס מעולם לא ניכר בהם אם הוא בן או בת, מה שאין כן ולד הנימוח, שכבר ניכר בו אם הוא בן או בת, אלא שאחרי אשר חל עליו שם בן או בת גמור, הוא נימוח, ושוב לא פוקע ממנו שם הבן או הבת. (ולפי זה צריך לומר שטומטום מתחילת ברייתו מכוסה האבר שלו בעור, ולא היה ניכר אף פעם אם הוא בן או בת).
ורבי שמעון, מנין לו שגם בלידת טומטום ואנדרוגינוס יש ליולדת ימי טומאה וטהרה?
נפקא ליה מדתני בר ליואי.
דתני בר ליואי: "לבן", לבן מכל מקום, כל סוג בן אפילו שלא ניכר שהוא בן. "לבת", לבת מכל מקום, כל סוג בת אפילו שלא ניכר שהיא בת.
ורבנן, מה הם לומדים מהפסוק "לבן", ומה מהפסוק "לבת"?
האי מבעי ליה לחייב קרבן נפרד על לידת כל בן ובן, ולחייב קרבן נפרד על לידת כל בת ובת, כשהיה עיבורו של הולד השני בתוך ימי הטהרה של הולד הראשון, ולידתו לאחר ימי הטהרה של הראשון.
ורבי שמעון, מהיכן הוא יודע שהיולדת חייבת קרבן על כל בן ובן ועל כל בת ובת? - נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת: (ויקרא יב) "זאת תורת היולדת", מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. ואינה חייבת קרבן על לידת כל בן ובן, ועל כל לידת בת ובת.
יכול תביא קרבן אחד על לידה ועל זיבה, כאחת?
ותמהה הגמרא על ההוה אמינא: אלא, לדבריך, יולדת דאכלה דם, ויולדת דאכלה חלב, האם בחד קרבן תסגי לה? וכי יתכן לומר שיולדת יכולה להסתפק על כל שני חיובים של קרבן, בהבאת קרבן אחד?
אלא כך אמר התנא: יכול תביא קרבן אחד על לידה שלפני מלאת ימי הטהרה ועל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה, כאחת?
תלמוד לומר "זאת". רק במקרה שהלידה השניה היתה תוך ימי הטהרה של הלידה הראשונה, היא יוצאת ידי חובתה בקרבן אחד. אך לא כאשר הלידה השניה היתה אחרי מלאות ימי הטהרה של הלידה הראשונה.  6 

 6.  הגרי"מ פיינשטיין (בשיעוריו לכריתות י ב, נדפס בישורון) מדייק ומבאר ששיטת רש"י (כריתות י ב) שמלאת ימי הטהרה והאפשרות להטהר, הם היוצרים את חיוב הקרבן, ולא הלידה. ואילו שיטת הרמב"ם (מחוסרי כיפורים א ח) שהלידה היא היוצרת את חיוב הקרבן, אלא שעד מלאת ימי הטהרה, אין אפשרות להקריב את הקרבן.
ורבנן, מה הם לומדים מ"זאת"?
אף על גב דכתיב "זאת", איצטריך נמי "לבן או לבת".
כי סלקא דעתך אמינא, הני מילי שצריכה להביא על כל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה קרבן לחוד, בתרי עיבורי. שילדה, ואחר מלאות, לפני שהספיקה להביא קרבן, שוב התעברה, וילדה עוד ולד.
אבל בחד עבורא, כגון יהודה וחזקיה בני רבי חייא, שהיו תאומים, אלא שהשתהה האחד לצאת אחר השני ג' חדשים, וכבר נגמרו ז' ימי הטומאה ול"ג ימי הטהרה של הראשון לפני לידת השני, אימר בחד קרבן סגי לה, קא משמע לן.  7 

 7.  בגמרא מבואר שאפילו אם היתה לידה של תאומים, הדבר הקובע אם זו לידה אחת לגבי חיוב קרבן, הוא, האם היתה הלידה השניה תוך מלאת ימי הטהרה של הלידה הראשונה. וכן להיפך, אם ילדה, ושוב התעברה בהריון חדש, והפילה, אם היה זה תוך מלאת של הראשון, נחשב הכל ללידה אחת. וביארו בזכר יצחק (סימן ל) ובאבי עזרי (מחוסרי כיפורים א ח) שאף על פי שהלידה מחייבת את הקרבן, תכלית הקרבן הוא להכשירה לאכול בקדשים. ואם אין את התכלית, מכל סיבה שהיא, היא אינה חייבת בקרבן. ולכן, כשמלאו ימי הטהרה ויש את התכלית להכשירה בקדשים, מספיק שתביא קרבן אחד על כל הלידות. אבל אם כבר חל עליה חיוב קרבן, וכעת יש סיבה חדשה לחייב אותה קרבן, חל עליה חיוב נוסף, מלבד החיוב הקודם שהיא כבר התחייבה בזה. וכתבו, שעל פי זה יש נפקא מינה. שהרמב"ם (מחוסרי כיפורים א ח) סובר שאשה שעברו ימי מלאת הטהרה שלה, וילדה, שוב לא יכולה להביא קרבן עד שימלאו ימי הטהרה של הלידה השניה. וביארו בזכר יצחק ובאבי עזרי הטעם, כי עד שאין את תכלית החיוב, לא חל חיוב על האשה.
אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון בקדשים, שולד יוצא דופן בקדשים, שאינו קדוש בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים בלבד. כי קדושת הגוף החלה על ולד קרבן בשעת לידתו, יכולה לחול רק בלידה רגילה, אך לא בלידת יוצא דופן.
מאי טעמא? גמר "לידה לידה" בגזירה שוה מבכור. מה התם, פטר רחם, רק לידה דרך הרחם נחשבת לידה, ואילו לידה של "יוצא דופן" אינה נחשבת לידה המקדשת את הבכור בקדושת בכורה. אף כאן, לגבי חלות קדושת הגוף על ולד קדשים, רק לידת פטר רחם נחשב לידה.
שואלת הגמרא: ולגמר רבי שמעון "לידה לידה" מאדם. מה התם, יוצא דופן נחשב לידה לגבי ימי טומאה וטהרה וקרבן, אף כאן, יוצא דופן נחשב לידה לגבי קדשים!
ומתרצת הגמרא: מסתברא, מבכור הוה ליה למילף, שכן כתיב בקדשים "והיה שבעת ימים תחת אמו". ולומדים מבכור שנאמר בו "שבעת ימים יהיה עם אמו".  8  ומקשה הגמרא: אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן פשוט מפשוט! קדשים ואדם יותר דומים, כי הם נוהגים גם בולד פשוט ולא רק בבכור, ולא נלמד קדשים מבכור, שהוא נוהג דווקא בולד בכור, ולא נוהג בולד פשוט כמו קדשים!?

 8.  הקשה החזון איש (בכורות יט ד), לרבנן, הסוברים שיוצא דופן אינו נחשב לידה לגבי טומאת לידה, ולפי מה שמבואר בגמרא שיש גם גזירה שווה של קדשים לאדם, וגם של קדשים לבכור (ודווקא פה, שזה סותר אחד את השני יש נידון ממה עדיף ללמוד), נלמד קדשים מאדם שיוצא דופן לא נחשב לידה, ואחר כך נלמד בכור מקדשים, ולא נצטרך את הפסוק של פטר רחם למעט יוצא דופן בבכור. ותירץ החזון איש, אף על פי שאפשר ללמוד בגזירה שוה, עדיף לכתוב בפירוש. אי נמי, מפטר רחם לומדים שבכור של אדם פטור מפדיון הבן אם יצא דרך דופן.
ומתרצת הגמרא: אלא, לפיכך ולד קדשים יוצא דופן מבכור הוה ליה למילף, שכן יש כמה סיבות שקדשים דומים יותר לבכור:
א. גזירה שוה "א?ם", שבשניהם נאמר בפסוק "אמו".
ב. שניהם הם בהמת קדשים.
ג. ד. ה. בשניהם נוהג דין פגול, נותר, וטמא.
ומקשה הגמרא: אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן יש כמה סיבות שקדשים דומים לאדם:
א. שניהם הוו פשוט, ולאו דווקא בכור.
ב. שניהם אין בהם דין זכר דווקא (מה שאין כן בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים).
ג. שניהם לא קדוש מאליו (ואילו בכור קדוש מרחם מאליו).
ד. שניהם לא ניתנים במתנה לכהן (לעומת הבכור שהוא ממתנות כהונה).
ומשנינן: הנך, הדברים שדומים בהם קדשים לבכור, נפישן, הם יותר מרובים מהדברים שדומים קדשים לאדם. כי קדשים דומים לבכור בחמש צורות, ולאדם רק בארבע צורות. ולכן רבי שמעון לומד קדשים מבכור, שיוצא דופן נחשב לידה.
אמר רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבא, תניא דמסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר מודה רבי שמעון ביוצא דופן בקדשים.
דתניא: רבי יהודה אומר,  9  הא דכתיב "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", לומדים מהכתוב הזה לקמן שכל הקדשים הפסולים אשר עלו על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, אלא יקטירו אותם על המזבח.  10 

 9.  התוספות הקשו, הרי רבי יהודה סובר שגם לרצפת העזרה יש קדושת מזבח, ואם עלו על רצפת העזרה, כאילו עלו על המזבח ולא ירדו. ואם כן, איך יתכן שהקרבנות לא עלו למזבח, והרי תמיד היו על רצפת העזרה, שיש לה דין מזבח? ותירצו התוספות, שאם היתה מחיצה בין הבהמה לרצפת העזרה, אזי רצפת העזרה אינה מקדשת, ובאופן כזה, אם הבהמה נפסלה לא יעלה אותה לכתחילה להקטיר במזבח. ובערוך לנר העיר, שלפי שיטת רש"י (זבחים יד) שרבי יהודה סובר שרק הרצפה שבין המזבח לאולם מקדשת, אבל שאר רצפת העזרה אינה מקדשת, מתורצת הקושיא, כי כל בהמה שנשחטה בחלק האחר של העזרה נוהג בה הדין שרק אם עלו לא ירדו. אבל לכתחילה לא יעלו.   10.  דנו האחרונים, האם הטעם של הפסולים שנאמר בהם הדין של "אם עלו לא ירדו", הוא מצד שהתורה אסרה את מעשה העלאה שלהם למזבח, אבל כיון שיש עליהם עדיין שם קרבן, ויש מצות הקטרה, לכן, אם כבר עבר על איסור העלאה, יש חיוב של הקטרה, על אף שנשארו בפסולם, או שמא הדין הוא שהמזבח מקדש ומכשיר את הקרבן, ועל ידי שעלה למזבח, בטל ממנו הפסול שלו.
וכך דורשים את הפסוק: "היא העולה", משעלתה על מוקדה, ואפילו בפסול, תהא שם מוקטרת כל הלילה! ומיעט רבי יהודה מכלל זה שלשה פסולין, לפי ששלשה מיעוטים נאמרו בפרשה:
א. "זאת", ולא אחרת!
ב. "היא", מיעוטא הוי!
ג. "העולה" בה"א הידיעה, דמשמע, העולה המיוחדת הכשרה, ולא הפסולה.
הרי אלו שלשה מיעוטין הממעטים את שלשת הפסולים האלו, שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו:

דרשני המקוצר[עריכה]