פרשני:בבלי:נדה ז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ז א

חברותא[עריכה]

תנא בברייתא על משנה זאת:
 וחלתה, החלה שהופרשה מהעיסה הזאת (שנולד בה ספק טומאה לאחר הגלגול), הרי על אף שהמשיך ועשאה לעיסה בטהרה, יש לנהוג בה כדין חלה "תלויה" - שלא אוכלין אותה, ולא שורפין אותה, מחמת שספק נטמאה העיסה לפני ההפרשה של החלה.
וממשיכה הברייתא: באיזה ספק טומאה שאירע בעיסה אמרו? והיינו באיזה ספק הוצרכו חכמים להשמיענו שיש לחלה שהופרשה מהעיסה דין "תלויה", שהרי בספק רגיל לא הוצרכו להשמיענו!?
בספק של טומאה הנוהגת רק בחלה ולא בחולין! והוצרכו חכמים להשמיענו שלמרות שהספק אירע בעיסה לפני הפרשת החלה, והעיסה עצמה הרי היא חולין, בכל זאת נטמאת העיסה (מספק) בטומאה הזאת, כיון שהיא "טבולה לחלה"! שכל חולין שיש בהם דין טבל מחמת חיוב הפרשת תרומה או חלה, הרי הם נטמאים בטומאה הנוהגת בתרומה ובחלה.
והוינן בה: מאי היא כוונתו של התנא דברייתא ללמדנו כשנקט את הלשון: באיזה ספק אמרו - בספק "חלה"!?
ומשנינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כוונתו של התנא דברייתא להשמיענו - שלא תאמר שרק בספק טומאה שיש "הוכחות" לספק הטומאה שנינו את דין החלה התלויה, כמו "ספק טומאה מוכחת" של שני שבילין (שבאחד מהם יש טומאה, והשני טהור, והלך האדם באחד מהשבילים ואינו יודע אם בטמא או בטהור) שהספק הוא שקול, ולכן טומאתו של האדם היא "ספק טומאה מוכחת", אלא גם בספק רחוק אמרו  98 .

 98.  כן פירש"י. והתוס' (ד"ה שלא) מכריחים לפירש"י דלא מיירי באדם אחד שהספק אם הלך בשביל הטמא או הטהור, דכהאי גונא פשיטא שטהור, שהרי אפילו בב' אנשים שכל אחד הלך בשביל אחר, ובאו לשאול בזה אחר זה, טהורים. אלא על כרחך מיירי בב' אנשים שבאו לשאול בבת אחת. ראה מהרש"א. אך תוס' מפרשים דמיירי באדם אחד שהלך בשביל אחד מהם, ועשה טהרות, ואחר כך הלך בשני ועשה טהרות, שודאי מטמאים אותם.
שאם תאמר שדוקא בספק "מוכח" (שקול) אמרו כן, נמצא שלא חידש לנו התנא דברייתא דבר. כיון דהתם, בספק שקול, הרי אפילו חולין גרידא, שאינם טבולים לחלה נמי מטמו בטומאת ספק, (ונפקא מינה לאדם האוכל חולין בטהרה שאינו אוכלם). ואם כן, מהו החידוש שאין לאכול את החלה שהופרשה מהעיסה הזאת?
אלא, החידוש הוא, שאפילו במקרה שנטמאת העיסה בספק "נשען" (וכפי שיתבאר), שהוא ספק רחוק ולא שקול, וחומרת טהרה שכזאת נוהגת רק בחלה ולא בחולין, והאנשים האוכלין את מאכלי החולין שלהם בטהרה אין להם להקפיד עליה כיון שהיא ספק טומאה רחוקה ואינו ספק טומאה "מוכחת". ובכל זאת, אם נטמאת עיסת חולין הטבולה לחלה (שעדיין לא הרימו ממנה את החלה) בטומאת ספק "נשען", הרי היא חשובה טמאה (ביחס לחלה שתופרש ממנה, שתהיה החלה שתופרש ממנה תלויה, שאין אוכלין ואין שורפין אותה).
ומבארינן מהי טומאת "נשען": דתנן: זב וטהור שהיו פורקין מן החמור, או טוענין ביחד משא, הרי בזמן שמשאן כבד ויש לחוש שמא, מחמת כובד המשא, נשען הזב על הטהור, או שמא נשען הטהור על הזב - טמא הטהור!
והחידוש בטומאה שכזאת הוא כפול: שמטמאין למרות -
א. שאין זו השענות גמורה.
ב. ספק אם אירעה כלל ההישענות!
אבל, אם היה משאן קל, שאין לחשוש כלל להשענות, הרי הוא טהור!
וכולן, בין היה משאן קל, ובין היה כבד - טהורין לבני הכנסת! לאותם הנוהגים לאכול את חוליהן בטהרה, שאין זה היסט גמור. ועוד, דספק אם הסיט בכלל, ולפיכך גזרו את הטומאה רק על חלה, ולא על אוכלי חוליהן בטהרה.
וכמו - כן - וטמאין לתרומה! שגזרו גם בה חכמים "טומאת נשען" כמו בחלה.
והוינן בה: וכי חולין הטבולין לחלה - כחלה דמו, שלכן גזרו עליהם אפילו בספק טומאת נשען? והתניא: אשה שהיא טבולת - יום הרי היא לשה את העיסה הטהורה, וקוצה הימנה חלתה, אך עדיין איננה קוראת לה בשם חלה! כי כל עוד העיסה היא חולין אין טבול יום מטמא אותה, היות וטבול יום, שהוא "שני לטומאה", אינו מטמא חולין, אלא רק פוסל תרומה וחלה.
ולפיכך כשקוראת שם "חלה" לבצק שהפרישה היא מניחתה בכפישה או באנחותא, שהם כלים שטוחים שאין להם בית קיבול, ואינם מקבלים טומאה, ומקפת, מקריבה את הכלי עם החלה אל העיסה (כי מצוה להפריש מן המוקף - הסמוך), ורק אז - קורא (ה) לה שם "חלה", ומאז היא אינה נוגעת בה, כדי שלא תטמאנה!  99 

 99.  ראה רש"י (ד"ה ומקפת), מדוייק דסגי מה שמקרבת הכלי שבתוכה החלה אל העיסה להחשב מוקף ולא צריך שיגעו החתיכות זו בזו. אך בתוס' (ד"ה ומקפת) נוקטים שצריך נגיעת החלה בעיסה. ורק בדין צירוף סל להתחייב בחלה אם בעיסה לא היה שיעור מעיקרא, הוא דלא בעי נגיעה וסגי מה שנמצאים כשיעור בסל אחד. ראה ריטב"א דדין מוקף דבעי נגיעה הוא דוקא בחלה דכתיב ראשית עריסותיכם ולא חשיב ראשית עריסה אלא כשהכל ביחד בעיסה אחת, אבל בתרומות ומעשרות סגי לן שיהא בבית במקום המשתמר לקיים דין מוקף. היראים (קמח) סובר שבחלה דין מוקף מעכב, ויש לבארו על פי דברי הריטב"א, ועיין שבלי הלקט (ריב) ושיטמ"ק תמורה (ה).
והא דיכולה טבולת יום לעשות כן - מפני שהוא שלישי! שהרי העיסה היא חולין, וגם אם נאמר שתיטמא העיסה מטבולת היום (שהיא שני לטומאה) הרי לא תהיה אלא "שלישי לטומאה", ושלישי - טהור בחולין! שאין תופסת בחולין טומאת שלישי כלל.
והשתא פרכינן: ואי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו, ולכן נטמאת העיסה אפילו ב"ספק נשען" כיצד היא מותרת לקצות בצק לחלה לפני שקוראת לה שם חלה? והא טמיתנהו טבולת היום לחולין הטבולין לחלה!?
אמר אביי: אינו דומה "ספק נשען" לטבולת יום. כי - כל מקום שודאי מטמא אפילו חולין - גזרו על ספיקו במקום ששייך לגזור משום חולין הטבולין לחלה (וכגון ב"ספק נשען", שאם היה נשען בודאי היה הזב מטמא אפילו חולין, ולכן החמירו בחולין הטבולין לחלה אפילו בספק אם נשען).
אבל, והאי טבול - יום, כיון דלא מטמא אפילו ודאי חולין, לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה!
ומקשינן: והא טומאת מעת לעת שבנדה, דודאי נדה מטמא (ה) למפרע חולין, ובכל זאת, ולא גזרו על ספקה לטמאותו מעת לעת. ואפילו לא משום חולין - הטבולין לחלה!
דאמר מר לעיל: קבלה מיניה (מרב נחמן) רב שמואל בר רב יצחק את התיובתא, והעמיד את הברייתא שמעת לעת שבנדה מטמא לקודש ולא לתרומה באוקימתא - בחולין שנעשו על טהרת קודש, ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה! ולכאורה יש לדמות חולין הטבולין לחלה, הנעשים בטהרה בגלל החלה שעתידה להיות מופרשת מהעיסה, לחולין הנעשים בטהרת תרומה כאלו היתה תרומה. וכשם שלא גזרו טומאת מעת לעת על חולין הנעשים על טהרת תרומה כן לא גזרו על חולין הטבולין לחלה. ומוכח שלא גזרו ספיקו אטו ודאו.
ומחלקת הגמרא: התם, בחולין שנעשו על טהרת תרומה, לא פתיכא (מעורבת) בהו תרומה ולכן לא גזרו בהם.
הכא, בחולין הטבולין לחלה, פתיכא בהו תרומה (החלה העומדת להנטל מהעסה), ולכן גזרו בה.
ואי בעית אימא: הנח לטומאת מעת לעת שאינה אלא דרבנן, ומשום כך לא גזרו בספיקו אטו ודאו, שלא גזרו גזירה זאת אלא בטומאות דאורייתא.
(ואף על גב דטומאת ספק נשען גם היא מדרבנן אבל ספיקו חמור יותר שיש לחוש שמא נשען הזב בשעה שעסקו ביחד להרים משא. מה שאין כן בטומאה למפרע, שבשעה שעסקה בטהרות לא היה מקום להסתפק. תוס').
מתניתין:
רבי אליעזר אומר: ארבע נשים דיין שעתן - בתולה מעוברת מניקה וזקינה  100 .

 100.  צריך עיון, למה דיין שעתן? והרי על אף שמסולקות דמים הן, מכל מקום, כיון ששינו וראו, יש לחוש שראו מאתמול. ראה חזו"א (קא ג) וקהילות יעקב (סה) שתירצו שחז"ל לא גזרו לטמא למפרע אלא רק היכא שגם במעת לעת, טרם שמצאה הדם, אין חזקה מבוררת שלא ראתה, רק דין חזקה דמעיקרא. אבל ד' נשים, שמטבען הן מסולקות דמים, ואיכא בירור שלא יצא דם, הוי חזקה אלימתא, ולא גזרו בה רבנן אף אם שינתה אחר כך וראתה. אך מקשה על כך הקה"י מדברי רש"י ותוס' לעיל (ג א), שהקשו לטעמא דשמאי דאשה מרגשת בעצמה ומדלא ארגשה לא מטמאינן למפרע, הא השתא נמי לא הרגישה, ומכל מקום טמאה, אם כן ניחוש שראתה מאתמול שלא בהרגשה. ולהנ"ל לא קשה כלל. עוד מבאר הקה"י באופן אחר, שעיקר גזירת מעת לעת אינה על הראיה הפרטית דהשתא, שבאמת אין לחוש שנטמאה למפרע אלא שאם נפסוק לטהרה, יש לחוש שבמשך כל ראיותיה בימי חייה כבר נטמאה כמה פעמים מעת לעת קודם שראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו, לפיכך עשו סייג משום חומר תרומה וקדשים לטמאותה תמיד למפרע, אבל בד' נשים שבאמת גם עכשיו בחזקת מסולקות על להבא והנידון רק על הראיה הפרטית של עכשיו לא גזרו רבנן כלל. ראה עוד משנה אחרונה. אמנם בתולה שהגיע זמנה לראות שדיה שעתה לא מובן למה היא שונה משאר נשים ולהלן (ט ב) יבואר.

דרשני המקוצר[עריכה]