פרשני:בבלי:נדה עב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה עב ב

חברותא[עריכה]

ותניא: אדם טהור המסיט את הראיה (דהיינו: את טיפת הזיבה הראשונה שראה הזב),
בית שמאי אומרים: תולין את הטהרות שנגע בהם המסיט, שמא יחזור הזב ויראה היום ראיה נוספת, וייעשה זב גמור למפרע  128 , ואז יתברר למפרע שגם לזוב הראשון היה דין של זיבה המטמאה בהיסט.

 128.  המהרש"א דקדק מרש"י (ד"ה בית שמאי אומרים תולין) שלדעת בית שמאי אם ראה ראיה שניה נעשה זב גמור מהתורה למפרע. ועיין חזון איש (יו"ד סימן רט"ו) שהוכיח שאין לומר שהזב נעשה למפרע טמא מדאורייתא בראיה שניה. וכמו כן בדעת התוס' (ד"ה מאי) צריך לומר שסוברים הם שהזב לדעת בית שמאי נעשה טמא למפרע מדרבנן בלבד.
ובית הלל מטהרין את המסיט וממילא את הטהרות שנגע בהן. לפי שיטתם שאין הראייה השניה נותנת לראיה הראשונה דין של זוב למפרע, אלא הראיה הראשונה היא לעולם כקרי בעלמא, שאינו מטמא בהיסט.
משכבות ומושבות שבין ראייה ראשונה לראיה שניה -
בית שמאי תולין, מאותה סיבה, שמא יראה הזב ראייה נוספת ויהיה דינו למפרע כדין זב המטמא משכב ומושב.
ובית הלל מטהרין משום שבראיה השניה הוא ייעשה זב מכאן ולהבא בלבד.
וקתני רישא: זב הרואה ראייה אחת של זוב -
בית שמאי אומרים דינו כ"שומרת יום כנגד יום", שתולין את הטהרות שנגעה בהם ביום הנקי שהיא משמרת אותו: שאם לא תחזור ותראה עד הערב עלתה לה הטבילה שטבלה בבוקר לטהרה מדין זבה קטנה. אך אם תחזור ותראה באותו יום ואפילו לאחר שטבלה הרי היא טמאה למפרע, שהתברר עתה שלא עלתה לה הטבילה לטהרה.
אלמא, "שומרת יום כנגד יום" - לבית שמאי אינה מטמאה בודאי טומאת משכב ומושב, ואפילו לא מדרבנן, אלא רק תולין, ואך ורק אם תראה פעם נוספת היא תטמא למפרע. ודלא כרב הונא הסובר שלפי בית שמאי מטמאה שומרת יום כנגד יום משכב ומושב בודאי, מדרבנן.
ומתרצת הגמרא: לא תימא דזב לאחר ראייתו הראשונה הוא כשומרת יום כנגד יום שטבלה, משכבה ומושבה של זו טמא מדרבנן בודאי, ואע"פ שלא ראתה - וכדברי רב הונא.
אלא אימא אחרי ראייה ראשונה הרי הוא כבועל שומרת יום כנגד יום שדינו של הבועל שומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה שמשכבו ומושבו תלויין בלבד, שלא גזרו עליו רבנן טומאת משכב ומושב בודאי.
ומסבירה הגמרא: מאי שנא איהו, הבועל, דלא גזרו עליו שיהא מטמא משכב ומושב. ומאי שנא איהי דגזרו עליה דמטמיא ליה למשכבה ומושבה?  129 

 129.  התוס' (בד"ה מאי) פירשו, שכוונת הגמרא להקשות מאי שנא איהי, ברואה ביום הי"א שאינה סותרת למחרת אלא מדרבנן, וגזרינן שמשכבה ומושבה טמאים שמא תסתור. ומאי שנא איהו, זב שראה ראיה אחת וסותר בראיה השניה מדרבנן למפרע, וכל עוד שלא ראה אינו מטמא משכב ומושב?! (כן ביאר החזון איש יו"ד רט"ו את דבריהם, ועיין מהרש"א וחכמת בצלאל).
איהו, הבועל, דלא שכיחי ביה דמים - לא גזור ביה רבנן היכא דהנבעלת לא חזרה וראתה באותו יום.
איהי, דשכיחי בה דמים - גזור בה רבנן לטמא משכב ומושב אטו היכא דחזרה וראתה באותו יום, שבטלה טהרתה למפרע.
וחוזרת הגמרא ומקשה: אם באשה דשכיחי בה דמים גזרנו שתטמא - ומאי שנא משכב ומושב דמטמיא ליה, ומאי שנא בועל דלא מטמיא ליה, דהרי טומאת הבועל היא טומאה שמטמאתו האשה? ומתרצת: משכב ומושב דשכיח שתשב עליו בזמן זיבתה מטמיא ליה, בועל דלא שכיח שיבעלנה בזמן זיבתה לא מטמיא (והיינו: דלא הוצרכו חכמים לגזור על מידי דלא שכיח).
ותו מקשינן מהא דתנן: שומרת יום כנגד יום שטבלה יום שלאחריו, ושמשה, הרי זו תרבות רעה! מגען ובעילתן תלויין! דשמא תחזור ותראה ונמצא שבעילתה היתה באיסור וחייבים קרבן, ומגען היה מגע טמא בטומאה של זבה ובועלה.
מאי לאו, האי מתניתין - דברי הכל היא! ונמצא דגם לבית שמאי מגען תלוי ולא טמא בודאי, ודלא כדאמר רב הונא אליבא דבית שמאי!?
ומתרצינן: לא! מתניתין רק אליבא דבית הלל היא, דלבית שמאי טמאין בודאי.
וראיה לדבר מהא דתניא: אמר להם רבי יהודה לבית הלל  130  - וכי לזו, הנבעלת ביום המחרת לראייתה לאחר שטבלה, אתם קורין "תרבות רעה" בלבד, והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה!

 130.  גירסת הגר"א "אמרו להם בית שמאי לבית הלל". ולדבריו מפורש בברייתא שאין הסיפא מדברי בית שמאי.
ותמהה הגמרא: "נדה" סלקא דעתך? והרי איירי בימי זיבה!
ומתרצת: אלא אימא - לבעול את הזבה!
ותמהה הגמרא שוב: "זבה" סלקא דעתך? והרי טבלה לזיבתה.
ומתרצת: אלא אימא - לבעול שומרת יום כנגד יום!
ומכל מקום מוכח שהסיפא של המשנה שהמשמשת ביום שלאחריו אליבא דבית הלל ואילו לבית שמאי היא ודאי טמאה מדרבנן.
איתמר: הרואה דם בתום ימי זיבה ביום העשירי -
רבי יוחנן אמר: הרואה ביום עשירי הרי היא כמי שרואה ביום תשיעי - מה תשיעי בעי שימור, אף עשירי בעי שימור ביום הי"א.
ריש לקיש אמר: העשירי הרי הוא כאחד עשר - מה אחד עשר לא בעי שימור שהרי לעולם הוא לא יצטרף ליום הבא אחריו לעשותה זבה, כי ביום הבא מתחילים ימי נידה, אף עשירי לא בעי שימור, שהרי רק י"א יכול להצטרף עמו לזיבה ובראייה של יומיים בלבד אינה נעשית זבה גדולה.
איכא דמתני לה לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אם יום העשירי בעי שימור אם לאו, אהא דתנן במסכת מנחות -
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה מרבה בלימוד פסוקים שנאמר בהם בדיני המנחה "בשמן" "בשמן" כל היום כולו ללמוד מהם, בלימוד של ריבוי אחר ריבוי  131 , שחלות ורקיקין של תודה דינם בחצי לוג שמן בלבד - איני שומע לך ללמוד דין זה מן המקרא.

 131.  שכל הוא בידינו ש"אין ריבוי אחר ריבוי - אלא למעט", ולפיכך אילו היה כתוב "בשמן" פעם אחת בלבד - היינו למדים שצריך לתת לוג שמן במנחה, וכשרבתה התורה "בשמן" "בשמן" - מיעטה את כמות השמן לחצי הלוג. (רש"י).
היות והדין של חצי לוג שמן לתודה, ורביעית יין  132  לנזיר, והדין של אחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני הם, ולא מן הכתוב הם נלמדים!

 132.  צריך לומר "רביעית שמן" - וכן הגירסא בגמרא במנחות (פ"ט א) (ואמנם אמת הוא שהשיעור שלוקה הנזיר על שתיית יין הוא "רביעית" אבל אין זה הלכה למשה מסיני מיוחדת בנזיר אלא ככל שיעורי איסורין שבתורה). חכמת בצלאל.
ומסבירה הגמרא: מאי "הלכה" שנאמרה ביחס לי"א יום שבין נדה לנדה? (כי משמע לגמרא שהכוונה היא שיום הי"א שונה מהימים שלפניו בהלכותיו  133 , ושואלת הגמרא במה הוא שונה).

 133.  כן מתבאר מפרש"י (ד"ה מאי) ואולם התוספות (ד"ה רבי יוחנן) תמהו על זה, שמשמעות דברי רבי אלעזר בן עזריה הם על עצם הדין שאחד עשר יום שבין נדה לנדה נחשבים לימי זיבה, ואין מוזכר כלל בדבריו הלכה מיוחדת בהקשר ליום האחד עשר?! ועוד הקשו, שאם כן, מדוע ממשיכה הגמרא ומקשה שהלכות אלו נלמדים מן הפסוקים ולא מ"הלכה למשה מסיני"? והרי לדברי רש"י יכלה הגמרא לתרץ שימי הזיבה שהם "אחד עשר יום" נלמדים מהפסוקים, והלכות יום האחד עשר נאמרו למשה מסיני?! ולפיכך כתבו התוספות, שאין כוונת הגמרא שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בפירוש כוונת רבי אלעזר בן עזריה, אלא מחלוקתם היא בסברא בלבד האם הלכה אחת נוהגת ביום האחד עשרה או שני הלכות. ועיין בתוס' הרא"ש שכתב שנראה מדברי רש"י שגירסתו בדברי רבי אלעזר בן עזריה "ויום אחד עשר שבין נדה לנדה" - ולפי זה מפורש שאין כוונת רבי אלעזר בן עזריה ללמדנו על מהות האחד עשר יום שבין נדה לנדה. והוסיף וכתב שכוונת הגמרא בהמשך להקשות שמאחר שידעינן מהלכה למשה מסיני את דין יום האחד עשרה ממילא שמענו שישנם אחד עשר יום בין נדה לנדה, ואין צריך ללמוד זאת מהפסוקים.
רבי יוחנן אמר: הלכה אחת בדין יום י"א. שבדבר אחד חלוק יום הי"א משאר הימים.
ריש לקיש אומר: הלכות אחד עשר. שבשני דברים הוא חלוק משאר הימים.
ומסבירה הגמרא: רבי יוחנן אמר "הלכה אחד עשר" - דהיינו: היום האחד עשר הוא דלא בעי שימור לאחריו ביום הי"ב, הא ליומי אחריני אם ראתה ביום שלפניו עביד הוא בעצמו שימור דהיינו שצריך לשומרו בטהרה ומכאן שרבי יוחנן סבר שיום העשירי בעי שימור ועביד ליה לשימור ביום האחד עשרה.
וריש לקיש אמר "הלכות אחד עשר", שבשתי הלכות הוא שונה מקודמיו:
א. לא אחד עשר בעי שימור בזמן שראתה בו - והיינו שאינה צריכה לשמור את יום הי"ב שלאחריו
ב. ולא שימור לעשירי הוי יום י"א, בזמן שראתה בעשירי משום שעשירי לא בעי שימור אליבא דריש לקיש.
ושואלת הגמרא: וכי הני י"א יום שהם ימי זיבה  134  "הלכות למשה מסיני" נינהו? והלא הני קראי נינהו דבר זה מן הפסוקים הוא נלמד!

 134.  עיין בהערה הקודמת.
דתניא:  135  יכול הרואה דם בג' ימים בתחילת ימי נדה כשהם רצופים - תהא זבה, ותצטרך למנות ז' נקיים ולהביא קרבן.

 135.  בתורה (ויקרא ט"ו י"ט-ל"ג) יש שתי פרשיות העוסקות באשה שדם זב ממקורה. הפרשה הראשונה עוסקת באשה אשר דם זב מגופה בלא לציין שנעשה הדבר בעיתוי או באופן מיוחד, וזו דינה שטמאה שבעה ימים, ואחר כך טובלת וטהורה. ואילו הפרשה השניה עוסקת באשה אשר דמה זב "ימים רבים", "בלא עת נדתה", ודינה של זו לספור שבעה ימים נקיים מיום הפסקת זוב הדם מגופה, ולאחר מכן להביא קרבן ביום השמיני (ואין הבאת הקרבנות מעכבת מלהטהר לבעלה אלא רק לגבי כניסה למקדש ואכילת קדשים) ובברייתא זו דנה הגמרא על האופן בו דברה התורה בפרשה השניה שמתחייבת היא לספור שבעה נקיים, ולהביא בסיומם קרבן.
ומה אני מקיים את הפרשה הראשונה האמורה בנדה: "אשה כי תהיה זבה - דם יהיה זובה", שאינה צריכה למנות ז' נקיים ואינה חייבת בקרבן - ברואה יום אחד בלבד. אבל אם תראה ג' ימים בימי נדתה יהיה דינה כדין זבה שחייבת למנות ז' נקיים ולהביא קרבן.

דרשני המקוצר[עריכה]