פרשת ויקהל: הבדלים בין גרסאות בדף

מודל המשכן - הוכן על ידי: מיכאל אוסניס מקדומים

פרשת ויקהל היא הפרשה העשירית בספר שמות. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה :"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם"(שמות ל"ה, א). היא מתחילה באזהרה על שמירת השבת ועוברת להכנות המעשיות לבנית משכן אוהל מועד.

ההרמב"ן כתב כי יתכן כי הפרשה נאמרה למחרת רדת משה רבינו מהר סיני, בפעם השנייה. הוא הודיע להם כי הקב"ה סלח להם על מעשה העגל ועכשיו הם מתכנסים שמחים וטובי לב לשמוע על פרשת המשכן, שמשה כבא שמע אליה, כאשר עלה להר בפעם הראשונה.

נושאי הפרשה[עריכה]

הנושאים העיקריים של הפרשה הם:

1. שמירת השבת - רש"י כתב:"הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". מכאן לומדים על ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת - אלו המלאכות שנעשו במשכן.
2. ליקוט התרומה מכל נדיב לב - כאן בה פירוט החומרים הנדרשים לבנית המשכן. הרמב"ן עוסק באלו המביאים את התרומות ומבאר את ד"ה ויבואו האנשים על הנשים - "בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עימהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן."
3. מינוי הבונים - בוני המשכן:בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, אשר הקב"ה "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה". רבי אברהם אבן עזרא מבאר:"וימלא -הנה השם העיד כי הוא מלא "חכמה ותבונה ודעת". ותוספת עוד שהוא "חכם בכל מלאכה".
4. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא - העם נדרש להפסיק לתרום. רבי עובדיה ספורנו מדייק:"אַל יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקּדֶשׁ. לא הִכְרִיז שֶׁלּא יָבִיאוּ נְדָבָה כִּרְצונָם, אֲבָל הִכְרִיז שֶׁלּא יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה"
5. עשיית המשכן - תחילה עשו את המשכן. מדרש רבה דורש את הפסוק:"שחורה אני ונאוה" (שיר השירים א, א) לפי "המשכן כפרה למעשה העגל" - שחורה אני במעשה העגל, ונאוה אני במעשה המשכן.
6. כלי המשכן - בניית הכלים: ארון העדות, שולחן לחם הפנים, מנורת התמיד ומזבח הקטורת ומסיים בשמן המשחה וקטורת הסמים.
7. החצר ומזבח העולה - הבחצר, הכולל את מזבח עולה, הכיור ואפילו את היתדות.

מקומה של השבת[עריכה]

למרות שרובה ככולה של הפרשה עוסקת בבניית המשכן, הפרשייה הראשונה עוסקת דווקא בציווי השבת. המפרשים התקשו בביאור מיקומה של פרשה זו, בעיקר לאחר שכבר נצטוו ישראל על השבת בעשרת הדברות וכן לפני מעשה העגל. חז"ל, וכן ביארו חלק מהראשונים, הסבירו כי יש מדובר כאן בציווי חדש על השבת ביחס למלאכת המשכן וכדברי רש"י "ששת ימים - הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת"^[1].

הסבר נוסף לסמיכות מובא בדברי הגמרא בשבת שבת עג ב הלומדת מסמיכות זו את ל"ט המלאכות האסורות בשבת ממלאכות המשכן. ניתן למצוא רמז לדברי חז"ל אלו בקושיית המלבי"ם על אתר. המלבי"ם מקשה כיצד לאחר שפסוקי הפרשה מתחילים בציווי עשייה- "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם", מופיעים מיד לאחריהם איסורי השבת "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" ואין בדברים אלו ציווי על עשייה. האברבנאל^[2] מסביר שבני ישראל היו עלולים לחשוב שלמרות שכל מלאכה אסורה בשבת, זו היא רק מלאכה גשמית שאין בה שלמות, אך מלאכת בניית המשכן שמעידה על האמונה בה' לא תתבטל בעקבות השבת. על כן ציווה ה' למשה שלא ייבנו את המשכן ביום השבת כי " עם היות מלאכת המשכן דבר קדוש ונכבד לפני, עם כל זה אתם לא תדחו את השבת מפניה, אבל תשמרו אותה".

הרש"ר הירש^[3], למד מאיסור בניית המשכן בשבת סמל לכך שגם בענייני הקודש והרוח, התורה מצווה עלינו לשים גדרים. בניית המשכן מסמלת את שיא פאר "כושר עשייתו של האדם" ואף בבנייה רוחנית עליונה זו- יש לזכור את השיעבוד לציויו של הקב"ה. הקמת המשכן יכולה לנבוע מתוך רצונו של האדם לממש את עצמו, ולחוש חוויות רוחניות נשגבות. ככלל, קידומו של העולם והשלמת בריאתו, יכולים להוות קיום צו ה', או לחילופין פעולות המבטאות את רצונו האנוכי של האדם לפעול למען עצמו. נראה שהנקודה המבחינה בין שתי האפשרויות, בין תהליך שמשמעותו היא הקמת משכן ובין פעולות שהן למעשה בניית עגל, היא נכונותו של האדם להפסיק מלקדם את העולם – בשל צו ה'.

השפת אמת פרשת ויקהל שנת תרל"ו מסביר את הקשר בין המשכן לשבת באופן שונה. לדבריו, משה בכוונה מקהיל את כל העם בציוויו על המשכן משום שבניין המשכן מצריך את כלל עם ישראל. אמנם, כאשר עם שלם עושה את המשכן עלול כל אחד לבנות אותו על פי סגנונו ולשנות מעט מהציווי המקורי. על כן חיבר משה את ציווי השבת המבטאת את האחדות והקהילתיות יחד עם ציווי המשכן לומר לעם כי מטרת הבונים היא לכוון לדעת ה' ולבנות את המשכן בצורת קהילה כשם שבשבת כולם מתאחדים יחד.

תיאור מעשה הבנייה בשנית[עריכה]

מלאכת המשכן מובאת בפעם הראשונה בתור ציווי בפרשיות: תרומה ובתצוה ופעם נוספת בפרשיות ויקהל ובפקודי. פרופ' נחמה ליבוביץ בדפים לפרשת השבוע מצטטת את הרב שמשון רפאל הירש מעיר לפרשותינו ^[4] :"... חזרה כפולה ומשולשת זו תובן אם נשים אל לבנו, שלכל המשכן על כל פרטי חלקיו נועדה משמעות סמלית, אבל שום דבר לא ישמש כסמל, אם לא נועד והותקן בכוונה תחילה למען המטרה הסמלית הזאת."

והוא עורך השוואה עם כתיבת ספר תורה:"נזכור גם, שאפילו ספר תורה, שהוא בעל משמעות סמלית מובהקת עד כדי כך, שהיינו סבורים שאין לו כלל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו – אף על פי כן שימושו בקודש מותנה בכוונה שבלב הסופר בשעת כתיבת האותיות. והרי קדושת ספר תורה תופסת רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה, והסופר חייב לומר, ולפחות להתכוון, "לשם קדושת השם" לפני שהוא כותב את השמות הקדושים, את ה'אזכרות', וזאת לגבי כל "אזכרה" לחוד..."

ומכאו הוא שב לנושא המשכן:" כן נזכור, כי תודעתם של העושים במלאכת המשכן על דבר משמעותם הסמלית של הכלים היתה חשובה פי כמה לגבי חלותה של עצם המשמעות הסמלית על הכלים, שהרי הארון, השולחן, המנורה, היריעות,ף הבגדים וכו' – כולם היו חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין. אם נזכור זאת, ניטיב להבין מדוע אין הכתוב מסתפק בסיפור פשוט וקצר: הביאו הכל אל משה, ומשה הקים את המשכן כאשר ציווה ה'. הרחבת הדיבור על ידי הכתוב באה ללמדנו, כך אנו סבורים, כי האומנים ומשה שיוו לנגד עיניהם את קדושתם ומשמעותם הסמלית של כל פרטי החלקים שמהם הורכבה כללות המשכן – הן בשעת העשייה, הן בשעת ההבאה, ולבסוף בשעת ההקמה. המשכן כולו וכל אחד מחלקיו נעשו, הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם."

כלי המשכן:"חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין" - הפעם: " הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם."

"חכמי לב"[עריכה]

משה רבינו פונה בבקשה:"וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'"(שמות ל"ה, י). רבי יצחק אברבנאל מבאר שמשה רבינו פנה לבעלי המלאכה מהעם כי יבואו לבנות את המשכן וכליו. לכן הוא פירט את כל סוגי הדברים הדרושים לבנייה. העם לא הכיר את העבודות האלה במצרים. משה פנה לציבור "שמי שמלטו ליבו לעשות איזה דבר שיבוא ויתנדב מעצמו". אם ליבו די חכם הוא גם יצליח לבצע את העבודה. אאדם אשר רוצה לעשות יצירה ומוכן להתאמץ, יתנדב ויצליח בעשייה.

הפירוט היה חשוב שכן לכל אדם יש נטיה או נסיון בעבודה מסויימת. כאשר משה הציג את העבודות הדרושות היו השומעים יכולים להכריז: אני אעשה יריעות, אני אעשה קרשים.

ד"ר יצחק קניגסברג, מפתח תקווה במאמרו :חכם לב באתר כיפה מתיחס למונח "חכם לב". המטרה היא להעביר לעוסקים במלאכת המשכן חכמה מיוחדת אשר רוח אלוקים בה, כדי שלא יהיה פגם במעשה ידיהם. כפי שנאמר: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת כל מאלה ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב..." ^[5].

משה אוסף את כל עם ישראל ומסביר להם את כוונת הקב"ה להעביר חכמה מיוחדת לעוסקים במלאכת המשכן, היא חכמת הלב. בכך מתקיים המסר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".חכמת הלב תאפשר לעוסקים במלאכת המשכן לעמוד בקריטריונים המחמירים של: "כאשר ציוה ה' את משה".

כאשר הקב"ה רוצה להעביר מסר לבני תמותה, אין הוא מוגבל למערכת הייעודית לקליטת המסר. במעמד הר סיני העם רואים את הקולות – מערכת הראיה קולטת את המסר, ולא מערכת השמיעה, כמצופה.במכת החושך נאמר: " וימש חושך" – מערכת המישוש היא שחשה בתופעה ולא מערכת הראיה, כפי שהיינו מצפים. בבניית המשכן הלב קולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש.

מלאכת הטוויה[עריכה]

המשכן נעשה מארבעה סוגי יריעות שהונחו אחת על השניה לפי הסדר הבא (מלמטה למעלה):

1. יריעה ראשונה תחתונה – יריעות המשכן,
2. יריעה שניה – יריעות עזים, בצבע שחור - בצידי המשכן
3. יריעה שלישית – מכסה עורות אלים מאדמים,
4. יריעה רביעית עליונה – מכסה עורות תחשים.

המקרא מספר לנו כי הנשים עסקו בשני סוגי טוויה (שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו):

1. "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ" - הקבוצה האחת טוותה חוטים ליריעות התחתונות של המשכן באמצעות מגוון חומרי גלם יקרים: סיבי צמר צבועים בתכלת, ארגמן, תולעת שני וסיבי פשתן.
2. "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים" - הקבוצה האחרת טוותה חוטים ליריעותיו העליונות מחומר גלם פשוט: שׂער עִ זים

"חַכְמַת-לֵב" טוו מחמישה חומרים ואילו "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה" - טוו את העיזים.

רש"י מסביר את העדיפות של הקבוצה השנייה :טוו את העזים -"היא הייתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן". רבי עובדיה ספורנו מרחיב בכך ומצביע על יתרון האחרונות:"טָווּ אֶת הָעִזִּים - מֵעַל הָעִזִּים, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרונָם לִבְרָכָה ^[6]  ; לְמַעַן יִהְיֶה בַּטִּוּוּי זהַר נוסָף, כִּי בְּהַרְבֵּה מֵהַפְּשׁוּטִים יִמְעַט קְצָת מִטּוּב אֵיכוּתָם כַּאֲשֶׁר יֵעָקְרוּ מִמְּקום גִּדּוּלָם, כְּמו שֶׁיִּקְרֶה בִּדְבַשׁ דְּבורִים, בְּקַאסִיאָ"ה וּבְחָלָב וּבְזוּלָתָם".

דן בנושא איתמר דגן אלעד בדף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן בנושא:נָשָׂ א לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה. הוא מצטט את בעל מדרש הגדול ^[7] : "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין". לדבריו, הכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים בשל תכונותיו של שׂער העִזים המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים.

תרגום יונתן מפרש:"הֲווֹן עַזְלָן יַת מְעִיזַיָא עַל גְּוִייַתְהוֹן וּמְנַפְסִין יַתְהֵן כַּ ד הִינוּן חַיִּין' , דהייינו, היו טוות את העזים על גופן ומנפצות אותם כאשר הם חיים.

פירוש מיוחד במינו מצוטט במאמר. הוא מופיעה בקובץ דרשות על התורה של ר' ישראל ניימאן ^[8] , המסביר את טכניקת הטווייה המיוחדת בנימוק פסיכולוגי-דתי: "אפשר, שכל כך היו הנשים מתלבטין (= אובדות עצות) ומשתוקקין לעסוק בלי איחור (=ללא שהיות), שהי' הזמן מתארך להן להמתין בעשייתן עניני המשכן עד שתנטל הנוצה (= השער) 10 מהעזים, לזה עשו טוויתן בעוד הנוצה על העזים. פשוט, לא היה להן סבלנות להמתין עד לגז והחלו במלאתם עוד בהיות השערות על העזים ומכאן זכו לשבח.

המראות הצובאות[עריכה]

אחד הנושאים המעוררים ענין בפרשה הוא עניין המראות הצובאות. המקרא כתב:"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד(שמות ל"ח, ח).

רש"י מבאר:"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.

הרמב"ן מגיב על דבריו:"והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב): ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א): יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה.

ושואל : ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:

רבי אברהם אבן עזרא משלים :"שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו.

וגם נכון הוא שיתכוונו בכך מתחלה מפני עניין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

אך המקור לכל הוא מדרש תנחומא כתב:"במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר ^[9] תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות.

ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר ^[10] , ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא"

"כפתור ופרח"[עריכה]

על המנורה נאמר "וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח"שמות ל"ז, י"ט

כפתור ופרח הוא שמו של הספר שכתב הגיאוגרף-הרופא היהודי רבי אשתורי הפרחי. אשתורי הפרחי חי במאה ה-14 בארץ ישראל וסייר בה רבות. בספרו" כפתור ופרח" סיכם את כל מימצאיו ובהם זיהוי של כ-180 ישובים בארץ מימי המקרא, המשנה והתלמוד ובהם מודיעין, ביתר, אושא ועוד.

אשתורי הפרחי אף קבע את הכלל "ואודיעך כי שמות העיירות הכתובים בכתבי הקדש בכתב ובע"פ מעט שהשתנה שמם בין הישמאלים" במילים שלנו שגם תושבי הארץ שמרו על השמות היהודים (בשינוי קל) של היישובים. בנוסף, חקר את צמחי הארץ (בוטניקה) ומצא להם קישורים בספרות ההלכה. בספרו הוא מתאר את כל המצוות הקשורות בארץ וכן שירטט את גבולות ארץ ישראל. הספר הכפתור ופרח נחשב ספר הלכה יסודי לענין מצוות התלויות בארץ ^[11]

בין המשכן לבית המקדש[עריכה]

ההשוואה של תהליך הבנייה מצביע על הבדל מהותי בדרך הבנייה. הרב יוסף כרמל מישיבת בית-אל עומד על כך במאמרו :ארכיטקטורה והשפעותיה ^[12]

תחילה יש לשים לב כי המשכן נבנה מתרומות, מנדבת הלב של בני-ישראל, עד שהיה צריך לבקש מהם לחדול מלהביא תרומה. לעומת זאת, במקדש שלמה המלך המס לבנייה הנגבה בכח. לשם כך הוא גייס עשרות אלפי עובדים ואולי אף למעלה מכך, מצאצאי שבעת העממים שנותרו בארץ ^[13]

בבניה היו מעורבים זרים, בני העיר צור. לכאורה ללא מעורבות זו אי אפשר היה לבנות את המקדש ורק הברית בין חירם מלך צור ובין שלמה בן דוד מלך ירושלים פתחה את הפתח לבניה העצומה. הכתוב מציין כהקדמה לסיפור יסוד הבניין כי: "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" ^[14] - דהיינו החכמה הייתה בכך שנוצרה הברית.

הברית אפשרה שיתוף פעולה בכמה תחומים:

1. שלמה פונה אל חירם בבקשה לספק לו חומרי גלם שאין למצא כמותם בארץ ישראל "וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר" ^[15] .
2. שלמה מבקש מחירם ידע מקצועי ואנשי מקצוע גם בתחום כריתת העצים: "כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים" (שם). גם בתחום הובלת העצים ארצה וחירם מכריז: "עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם" ^[16] וגם אנשי מקצוע היודעים כיצד לעבד את חומרי הגלם, מהנדסים ואדריכלים. כמתואר בכתוב: "וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" ^[17] וכמו שפירש הרד"ק בשם תרגום יונתן: "ותרגם בוני שלמה ובוני חירם ארדיכלי והם האומנין הגדולים שיש אומנים אחרים תחתיהם".
3. . שלמה מבקש אומנים (בחולם, להבדיל מאומנים בשורוק) שיודעים לעבד ולעצב מתכות יקרות זהב כסף ונחושת ובראשם חירם הצרי כמו ששלמה מבקש: "וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי" ^[18] .

המאמר ממשיך ומפרט את טיבו של שיתוף הפעולה ומסיים:"נדמה כי ויכוח זה עדיין לא שכך ואולי אף לא התברר כל צרכו, עד ימינו"

ויכלא העם מהביא[עריכה]

עם ישראל התנדב ותרם לבניית המשכן עד שהפסוק אומר שהם הביאו כדי צורך המשכן "ויכלא העם מהביא". רש"י מפרש כי לשון "ויכלא" כוונתה מניעה, ומסביר כי העם רצה להביא אף יותר מהנדרש, והיה צורך למנוע מהם להמשיך ולתרום למשכן. אמנם, ניתן להקשות מדוע היה צורך למנוע מהעם להמשיך ולתרום, מדוע לא כדאי שייתנו ככל שיוכלו לעבודת המשכן והעודפים יישארו בקופת ההקדש?

השפת אמת פרשת ויקהל שנת תרל"ה מסביר כי בבניין המשכן יש צורך בנתינה מדויקת לא פחות מדי אך גם לא יותר מדי. לפירושו, משה חשש כי כאשר העם מתחיל לתת יותר מכפי הנדרש עלולה להתערב בנתינה זו פניות זרות של "תחרות" בין השבטים השונים או גאווה על השבט שהביא כמה שיותר תרומה, וכדבריו "כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים, כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמיים". גם כאשר העם נותן תרומה לבית המקדש עדיין יש צורך לבדוק כי מדובר בנתינה לשם שמיים חסרת פניות זרות בה עיקר התרומה איננה בהרגשה העצמית של הנותן אלא דווקא בצרכי שמיים בבניין המשכן. לכן, לאחר שהמלאכה כבר הייתה דיים העדיף משה לעצור את התרומות ולהשאיר אותן בכוונה הטהורה ולא לערב במעשה התרומה חשש גאווה או פניות זרות.

ההפטרה[עריכה]

באותן שבתות שאין הפרשה מחוברת לפרשת פקודי נאמרת ההפטרה הבאה (מלכים א ז', מ'-נ').

הפרשה מתארת את בניית כלי בית המקדש על-ידי חירם מלך צור שנאמר:"וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'". אם כי האמנים היו מעיר החוף הפיניקית צור, הרי את החומרים יצקו בארץ-ישראל, כפי שכתוב:"בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן". התןצר היה :" נְחֹשֶׁת מְמֹרָט".

על העושר יעיד הפסוק:" לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת. ". ועדין הכתוב מספר כי נעשה שימוש גם בזהב: מִזְבַּח הַזָּהָב , ת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב, וְאֶת הַמְּנֹרוֹת ...לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב. וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב - שש פעמים זהב לבנית בית המקדש.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• תוכן פרשת ויקהל באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת ויקהל באתר ישיבה
• פרשת ויקהל באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת ויקהל (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים[עריכה]