פרשני:בבלי:נדה כו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה כו ב

חברותא[עריכה]

ושואלת הגמרא: והאיכא  "תנורי בנות" שעושות הבנות הקטנות  172 , ושיעורן הקטן ביותר לקבלת טומאה הוא טפח, ומדוע לא נכתב דין זה בכלל אלו ששיעורם טפח.

 172.  כן פירש רש"י, התוס' יו"ט (כלים ה, א בבועז) הוכיח שהתוס' חולקים על פירוש זה ומפרשים ש"תנורי בנות טפח" הוא משפט אחד בלא הפסקה, ופרשו תנור שבית קיבולו בגודל טפח, מלשון בן כרך ובן עיר. וראה מה שכתבנו בהערה הסמוכה.
דתנן: תנור, בתחילתו, והיינו בתחילת יצירתו, הוא אינו נקרא "תנור" ביחס לקבלת טומאה אלא אם כן גובהו לפחות ארבעה טפחים. וכמו כן שיריו, (שבריו) של תנור גדול שנטמא, ונשבר, אינן נטהרין אלא אם כן לא ישאר ממנו שבר שיש בו ארבעה טפחים, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שתחילתו של תנור צריך שיהיה בו לפחות ארבעה טפחים כדי לקבל שם "תנור", וכמו כן כשנשבר צריך שלא יהיה שבר שיש בו ארבעה טפחים - בתנור גדול, שהוא התנור הרגיל העשוי לאפיה. אבל בתנור קטן, העשוי לתינוקות לשחק בו  173  - תחלתו - כל שהוא.

 173.  כן פירש רש"י בחולין (קכד, א ד"ה בגדול), אולם מהתוס' מוכח שחולקים על פירוש זה, שהקשו התוס' (ד"ה אבל) כיון שקטן מקבל טומאה אפילו שגודלו כל שהוא, אם כן במה יקוים הדין שגדול מקבל טומאה רק מד' טפחים ומעלה, והרי כל תנור שקטן מד' טפחים יכלל בדין תנור קטן. ותירצו, ש"גדול" פירושו רחב, ו"קטן" הכוונה היא לצר, וסוברים חכמים שרק תנור רחב צריך שיהא גובהו ד' טפחים. אבל תנור צר די לו בגובה טפח. ולפירוש רש"י שתנור קטן הכוונה היא לתנור העשוי למשחק הקטן לא קשה קושית התוס', שתנור העשוי לשימוש האדם הגדול לא יקבל טומאה אם קטן הוא מד' טפחים. וראה בתוס' יו"ט (כלים, שם), ובמה שכתבנו בהערה הקודמת, ושייכות המחלוקת זו לזו.
ובין תנור קטן ובין תנור גדול, יש לו שם תנור רק משתגמר מלאכתו!  174 

 174.  כן פירשו התוס' בחולין (קכד א ד"ה הכי), שקטע זה מתיחס בין לתנור קטן ובין לגדול, ובשניהם תחילת היצירה שבה נחשב לכלי היא משעת גמר מלאכה. התוס' בסוגייתנו (ד"ה תחילתו) פירשו שאין כאן דין נפרד, ו"משתגמר מלאכתו" שייך להמשך ש"שייריו ברובו", כלומר שמשעת גמר המלאכה והלאה אם נשבר דינו שרק בשבירת הרוב נטהר. ובמסורת הש"ס בחולין ציין למחלוקת זו.
ושיריו - ברובו! שאם נטמא תנור גדול, אינו נטהר אלא משישבר רובו של תנור, ולא כרבי מאיר הסובר ששיעור השברים הוא ד' טפחים  175 .

 175.  בגמרא בחולין מבואר שגם רבנן מודים ששיעור השברים להטהר הוא ד' טפחים, כמדויק מלשון חכמים "בד"א בגדול", שמודים לרבי מאיר בדיני תנור גדול, וישנם ב' שיעורים לטהרת השברים: א. לתנור שגודלו תשע טפחים. ב. לתנור הקטן מתשע טפחים. ונחלקו רש"י ותוס' איזה מהשיעורים הוא לגדול ואיזה לקטן, רש"י בחולין (קכד, ד"ה בתנורא) פירש שלתנור בגודל תשע טפחים די שישבר רובו ואפילו שהשבר גדול מד'. אולם בסוגייתנו פירש רש"י להיפך שרק לתנור שגודלו ז' די בכך שישבר רובו משום שעי"ז אין שבר הגדול מד', ובתנור שגודלו ט' לא די לטהרתו בשבירת הרוב, וכן פירשו גם התוס' (ד"ה תחילתו). נמצא שלרש"י בסוגייתנו רבנן החמירו בשני דברים יותר מרבי מאיר, א. שתנור משחק בתחילת יצירתו מקבל טומאה בטפח וא"צ ד'. ב. שתנור שנשבר ואין בכל שבר ד' אולם יש שבר שהוא רוב התנור נשארה הטומאה. ואילו לרש"י בחולין רק בדין הראשון החמירו רבנן, אולם בדין השני רבנן הם המקילים, שסוברים שגם כשיש שבר בגודל ד' אם אין הוא רוב התנור טהור. וראה בתפארת ישראל (כלים ה, ב בבועז) שהאריך הרבה בביאור מחלוקת זו.
ומבארת הגמרא: וכמה הוא כל שהוא הנצרך לתנור קטן בתחילת עשייתו?
אמרי דבי רבי ינאי: טפח! שכן עושים תנורים בנות קטנות, שנוהגות לעשות תנורים קטנים שגודלן טפח בלבד. וכיון שטפח הוא השיעור, היה לרבי אושעיא למנות דין זה בכלל אלו ששיעורם טפח? ומתרצת הגמרא: בפלוגתא לא קמיירי! וכל החמשה שהוזכרו ששיעורם טפח, מודים בהם כולם שכן הוא השיעור.
ואומרת הגמרא: השתא דאתית להכי שבפלוגתא לא מיירי, הא נמי, הקושיה הקודמת מדוע לא הוזכר דין אבן טפח היוצא מן התנור. אפשר לתרצה שפלוגתא היא, ולכן לא מנה אותו רבי אושעיא.
דקתני סיפא: אמר רבי יהודה: לא אמרו שרק טפח היוצא מהתנור חשוב כמותו ולא כשגדול יותר אלא כשהיה אותו הטפח יוצא לאותו הצד שהוא מן התנור ולכותל, שהיות והוא מפריע שם לסמוך את התנור לכותל, לכן אם היה שיעור הידית יותר מטפח היתה נקצצת, ולא נחשב כחלק מהתנור. אבל, אם הידית היא לכיון הבית ואין היא מפריעה, אפילו אם היא ארוכה מטפח אין הדרך לקוצצה, ונחשבת חלק מהתנור. נמצא שלרבי יהודה אין הטפח שיעור קבוע, ונחלק בכך על חכמים, וכיון שלא מנה רבי אושעיא דינים השנויים במחלוקת לכן לא הביא את דין הטפח בתנור.
עוד מקשה הגמרא: והאיכא מסגרת השולחן שבמקדש שעוביה הוא טפח, כמו שנאמר "ועשית שלחן עצי שיטים", ועשית לו מסגרת טפח סביב" (שמות כה, כג - כה).
ומתרצת: בדכתיבן השיעור במפורש בתורה לא קא מיירי!
עוד מקשה הגמרא: והאיכא כפורת שעוביה הוא טפח, ואין שיעורה מפורש בתורה?
ומתרצת: בקדשים לא קמיירי!  176  ומקשה הגמרא עוד: והאיכא הלכה בהתר טלטול במבוי בשבת: דיה לקורה שמניחים כמשקוף בפתח המבוי שהיא רחבה טפח!?

 176.  בתירוץ זה מיושבת גם הקושיה הקודמת ממסגרת השולחן.
ומתרצת: בדרבנן לא קמיירי! וכל עיקר איסור טלטול במבוי ותיקוני הקורה הוא רק מדרבנן. ולא עסק רבי אושעיא אלא בדכתיבן עיקר דינם בתורה, ולא מפרשי שיעורייהו בתורה!  177 

 177.  התוס' בסוכה (ז ב ד"ה סיכך) למדו מתירוץ זה שכל החמשה דברים שמנה רבי אושעיא שיעור טפח שלהם מעכב מדאורייתא. וכן פירשו גם התוס' בסוגייתנו (עמוד א ד"ה ותו). הפני יהושע (סוכה שם) והערוך לנר הקשו, שאפשר שגם הדינים שמנה רבי אושעיא אין שיעורם אלא מדרבנן, ותירוץ הגמרא הוא ש"קורה" לעירוב לא רק שיעורה דרבנן אלא כל מצותה היא מדרבנן, ורבי אושעיא עסק רק בדינים שלפחות עיקר מצוותם דאורייתא, ורק שיעורם מדרבנן. ואפשר שהתוס' שמיאנו בפירוש זה הוא משום קושיתם (בד"ה ותו) מדוע לא מנה רבי אושעיא טריפות ששיעורם טפח, כגון נקרע כרס הפנימי (חולין מב). ולפירושם תירצו התוס' שאף על פי שאיסור טריפה הוא מדאורייתא כיון ששיערו הוא מדרבנן לא מנהו, אולם לפירוש הפנ"י והערול"נ נשארה במקומה קושית התוס' שהרי מספיק שיהא עיקר הדין דאורייתא. וראה מה שכתבנו בתחילת הסוגיא בענין לולב שאין לו ד' טפחים שנחלקו הפוסקים אם פסולו מדאורייתא.
יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר -
אמר רב יהודה אמר רב: כל שלשה ימים הראשונים שלאחר הלידה, תולין את השליא היוצאת מהאשה, בולד שנולד ואומרים ששליתו היא ונתאחרה לצאת, ואין חוששים שמא שלית הולד שלפנינו נימוחה, והשליא היוצאת עתה היא שליא של ולד נוסף שנימוח, ולכן לא ראינוהו. שדרך השליא להתעכב עד שלשה ימים.
אך אם יצאה השליא מכאן ואילך, שהתאחרה ביציאתה יותר משלשה ימים, חוששין לולד אחר, שהעיכוב הארוך משעת הלידה עד יציאת השליא מוכיח שהיה כאן ולד נוסף שנימוח בתוך השליא היוצאת עתה, ואילו השליא של הולד הקודם נימוחה, ולכן לא ראינוה.
(והנפקא מינה בחשש לולד נוסף הוא בין אם הולד הראשון היה זכר, שאז חוששין שמא הולד השני היה נקבה ויש לה י"ד ימי טומאה  178 . ובין אם הולד הראשון היה נקבה, שהיות והיה הפרש של כמה ימים בין הלידות יש לחוש שבשליא השניה נולדה נקבה נוספת, וצריכים למנות את שמונים הימים מהלידה השניה.

 178.  יש לעיין, מדוע לא נטהר בשבוע השני מדין ספק ספיקא, שהרי אין הדבר ברור שהשליא שייכת לולד נוסף, כמבואר מלשונו של רב "מכאן ואילך חוששין לולד אחר", ואפשר שהשליא שייכת לולד הראשון ונתעכבה יותר מג' ימים. וגם לצד שהיה ולד נוסף הרי אין ידוע מינו, ואם זכר הוא לא נוספו לה ימי טומאה. וראה בתוס' להלן (כז, א ד"ה חומר) שהקשו על רש"י שם כעין קושיה זו. ובסדרי טהרה (קצד יא) תירץ שבגמרא להלן כט, א מבואר שהחמירו רבנן בטומאת יולדת שטמאה גם במקום ספק ספיקא.
והחומרא בכך היא, שאם הגיע יום השמונים ואחד ללידה הראשונה וראתה דם ונהיתה נדה, וביום הפ"ח שוב ראתה דם, הרי לולי החשש ללידה נוספת היא נטמאת ביום הפ"ח שהוא היום הראשון לי"א ימי זיבה כדין שומרת יום כנגד יום, וטובלת ונטהרת  179 . אך עתה, כיון שיצאה השליא אחר שלשה ימים, ויש חשש שהיא שליא של ולד נוסף, ואותו ולד יתכן והוא נקבה נוספת, ומונה לה שמונים יום מיום צאת השליא - הרי ראית הדם ביום הפ"א ללידה הראשונה היא ראיה בתוך שמונים ימי טהרה של הלידה השניה, ואינה נהיית נדה! וממילא, ראיתה הנוספת ביום הפ"ח ללידה הראשונה אינה ראית זיבה שדינה "שומרת יום כנגד יום" אלא ראיה של "תחילת נידה", המחייבת לנהוג בשבעה ימי נידות  180 ).

 179.  להבנת הענין ראה קיצור דיני נדה וזבה שכתבנו לעיל (כה, סוף עמוד ב).   180.  כן פירש רש"י (ד"ה מכאן) שזוהי החומרא בחשש לנקבה נוספת. והקשה בחידודי הלכות והערוך לנר שישנה נפק"מ פשוטה יותר. שאם בשליא היתה נקבה נוספת לא יגמרו י"ד ימי טומאה אלא משעת יציאת השליא ולא בתום שבועיים מהלידה הראשונה, ונוספו לאשה זו כמה ימי טומאה נוספים. ותירץ הערול"נ שלא יאריכו את ימי הטומאה משום שישנו ספק ספיקא להתיר, דשמא לא היה ולד נוסף, וגם אם היה אולי זכר הוא. וראה מש"כ בהערה הקודמת בשם הסדרי טהרה להוכיח שרש"י סובר שטימאו יולדת גם במקום ספק ספיקא.
אמר ליה רב כהנא לרב יצחק בר שמואל - ומי אמר רב הכי שיתכן שיולד ולד נוסף באיחור של כמה ימים והשליא היא של הולד השני?
והאמר רב: אין הולד השני מתעכב אחר חבירו הראשון כלום! ואם כן בודאי שהשליא שייכת לולד הראשון, ונתלה בו גם לאחר יותר משלשה ימים?
אישתיק רב יצחק בר שמואל, ולא טרח להשיבו  181 .

 181.  כן כתבו התוס' (ד"ה ילדה) לפירוש רש"י. התוס' עצמם מפרשים שרב יצחק בר שמואל שתק משום ששכח ולא ידע להשיב, ורק אחר כך כשהעלה רב כהנא אפשרות לחלק בין בן קיימא, לנפל נזכר רב יצחק, ושבחו לרב כהנא על כך שידע לכוון לאמת. הערוך לנר פירש שרב יצחק לא יכל לתרץ כתירוץ רב כהנא משום שלשון "ולד" משמש לנולד חי ולא לנפל, וכיון שבשתי המימרות קיבל רב יצחק שנקט רב בלשון ולד, בהכרח ששניהם מדברות בנולד חי. ורב כהנא השיבו שכנראה אין קבלתו מדויקת וצריך לגרוס במימרא אחת נפל במקום ולד.
אמר ליה רב כהנא - דלמא כאן שבתוך ג' ימים תולים בולד, בנפל, שכשהראשון הוא נפל אפשר שיתעכב השני בכמה ימים.
כאן שאין מתעכב כלום, בבן קימא, שכשהראשון נולד הוא ולד חי, אין מתעכב אחריו השני כלום?!
אמר ליה רב יצחק בר שמואל - וכי את אמרת לשמעתתיה דרב? ובאת לפרש את דברי רב מעצמך? והרי בפירוש אמר רב הכי - הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליא - כל שלשת ימים תולין את השליא בולד. מכאן ואילך - חוששין לולד אחר. ילדה ולד חי ואחר כך הפילה שליא - אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אין חוששין לולד אחר!
שמואל, ותלמידי דרב, ורב יהודה, הוו יתבי. חליף ואזיל רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל (שם מקום) לאפייהו, באלי ואתי (היה רב יוסף ממהר לבוא לקראתם).
אמר שמואל  182 : אתי לן גברא, דרמינן ליה בגילא דחטתא (כקש של חטה, מגיע לכאן גברא שאפשר לדחותו בשאלות מועטות) ומרמי ומדחי (ואפילו עליהן לא ידע להשיב).

 182.  הבית יוסף (קצד, ד"ה ולדברי הרשב"א) גרס "אמרו", ופירש שרב יהודה ושאר תלמידי רב שהיו לפני שמואל הם שאמרו כן. ונראה שלא היתה כוונתם ח"ו לזלזל ברב יוסף, אלא שאמרו לשמואל שאי אפשר לסמוך עליו במה שיאמר בשם רב. ופירש הבית יוסף ששמואל שלבסוף הקפיד עליהם כמבואר להלן, זהו משום שהוכח שציטט רב יוסף את דברי רב במדויק יותר מרב יהודה ולכן לא היה ראוי שיזלזלו בו.
אדהכי, אתא רב יוסף בריה דרב מנשיא.
אמר ליה שמואל: מה אמר רב בשליא?
אמר ליה רב יוסף: הכי אמר רב - אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא, שרק אם הפילה ולד השלם בצורתו שהיה יכול לחיות אם היו כלים חדשיו, תולים שהשליא שייכת לו, ואין חוששים לולד אחר. אבל, אם הפילה ולד שצורתו פגומה, ואין יכול לחיות מחמת מומו כגון המפלת גוף אטום או מין חיה בהמה ועוף  183 , חוששים שהשליא היוצאת אחריו אפילו בתוך ג' ימים מהלידה היא של ולד אחר שנימוח.

 183.  כן פירשו רש"י והריטב"א, שדווקא ולד שחסרים אבריו אין תולים בו השליא, אבל בנפל שלם תולים. הרמב"ן הרשב"א והר"ן חולקים וסוברים שגם בנפל שלם אין תולים, ורק ולד שנולד חי תולים בו. וביאר הרשב"א שרש"י מיאן בפירוש שאר הראשונים, משום שלפירושם רב יצחק ורב יהודה שאמרו שתולים השליא בנפל כשיצאה בתוך ג' ימים חולקים על רב יוסף וסוברים שגם בנפל תולים, ומדוע אם כן הקפיד שמואל על רב יהודה שלא אמר לו מימרא זו ולא סמך על דברי רב יצחק שהכחיש את שמועת רב יוסף. ותירץ הרשב"א קושיה זו, ששמואל הרי שאל לכל תלמידי רב וכולם אמרו לו כרב יוסף ולכן סמך עליו. וראה בבית יוסף (קצד ד"ה ונראה) שהוקשה לו גם כן קושית הרשב"א, ותירץ בתירוצים אחרים. הירושלמי (הלכה ד) ביאר שהטעם שאין תולים שליא בנפל משום שאין השליא נפרדת מהולד אלא כשנגמרה צורתו, ובודאי ששליא ריקה אינה שייכת לנפל. השאילתות (פו) והרמב"ם (איסו"ב י, יד) פירשו שכדי שיפרד הולד מהשליא עליו לקורעה, ואין באפשרות ולד מת לעשות זאת. ופירושים אלו יתכנו רק לראשונים הסוברים שאין תולים שליא בנפל מת ואפילו הוא שלם, אבל רש"י הסובר שרק בנפל חסר אברים לא תולים בהכרח חולק על פירושים אלו. ובישוב שיטת רש"י ראה מה שכתב בחכמת בצלאל.
שיילינהו שמואל לכל תלמידי רב, האם נכונים דברי רב יוסף ואמרי ליה הכי שאכן כן אמר רב.
הדר, חזייה שמואל לרב יהודה בישות והקפיד עליו ששמעה מרב ולא אמרה לו.
בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: המפלת דמות עורב ושליא אחריו - מהו? האם תולים את השליא בעורב, או שחוששים לולד אחר עם השליא?
אמר ליה רבי: אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא, ובעורב אין שליא, אלא מטיל ביצים ומהם בוקעים הגוזלים, ולכן אי אפשר לתלות בו, וחוששים שהיה ולד אחר בשליא  184 .

 184.  מתשובתו של רבי שאין תולים שליא בדמות עורב משום שאין לעורב שליא, מבואר שבשאר בעלי חיים שיש להם שליא תולים, ואם כן חולק רבי על רב יוסף שאמר בשם רב שאין תולים שליא בדבר שאינו של קיימא, לפירושו של רש"י (ד"ה אלא) שנכלל בדבריו גם המפלת דמות בהמה חיה ועוף שאין תולים בהם. וקושיה זו קשה גם לפירוש הרמב"ן והרשב"א המובא בהערה הקודמת שבכל נפל מת אין תולים שליא, שבגמרא לעיל כג, א מבואר שהמפלת דמות חיה ועוף אין הנפל מתקיים. וראה מה שכתב בזה הרש"ש ובערוך לנר.
חזר רבי יוסי בן שאול ושאלו לרבי - היתה שליא קשורה בו בעורב - מהו? האם גם כאן, כשמוכח על ידי הקשירה שהשליא קשורה לעורב, חיישינן לולד אחר? אמר ליה רבי - דבר שאינו קיים במציאות שאלת!
איתיביה: המפלת מין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן -
בזמן שהשליא קשורה עמהן - אין חוששין לולד אחר!

דרשני המקוצר[עריכה]