פרשני:בבלי:נדה נד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נד ב

חברותא[עריכה]

ימי לידה, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה, שאינה רואה בהם דם, מהו שיעלו לספירת זיבתה של שבעה נקיים?
ומדובר שילדה כשהיא זבה, ופסקה מיד לאחר הלידה מלראות דם, והספק הוא אם יכולה לספור את שבעת הנקיים של זבה בתוך ימי הטומאה של יולדת.
וזה דומה לספק שלנו בזבה האם יכולה לספור את שבעת הימים הנקיים בתוך ימי טומאת נידתה, כאשר אינה רואה בהם דם.
אמר רב כהנא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא:
ראתה שנים ימים דם, בתוך י"א יום של ימי זיבתה, ולשלישי הפילה, אבל, ואינה יודעת מה הפילה אם נפל או דבר שאינו נחשב ולד, הרי זו ספק זיבה ספק לידה.
שיש לפנינו ארבע אפשרויות: שביום השלישי היא,
א. הולידה ולד בלי לראות דם, ונמצא שטמאה משום יולדת ולא משום זבה. שהרי לא ראתה דם ג' ימים.
ב. לא הולידה ולד, אבל ראתה דם בפתיחת הרחם, ונמצא שהיא זבה ולא יולדת.
ג. ראתה דם בלידת ולד, ונמצא שהיא גם יולדת וגם זבה.
ד. היא לא ילדה ולד ולא ראתה דם, ונמצא שאינה יולדת ואינה זבה.
ולפיכך, הרי היא טמאה בטומאת יולדת שבועיים מספק, שמא הפילה ולד נקבה. וכמו כן כל זמן שתראה דם הרי היא בספק זבה, ואינה יכולה להטהר אלא לאחר שתספור משפסק הדם, שבעה ימים נקיים.
וכמו כן מביאה קרבן והוא ספק קרבן זבה, ספק קרבן יולדת, וספק חולין, ולכן אינו נאכל!
וחידוש נוסף מחדשת הברייתא: וימי ספק לידתה שאין רואה בהן דם, עולין לה לספירת זיבתה! ומוכח מכאן, שעל אף שיש צד של ספק שהיא גם יולדת וגם זבה, בכל זאת עולים לה ימי טומאת לידה לספירת ז' נקיים.
אמר רבפפא: אין ראיה מברייתא זו. כי שאני התם, כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא, ובכל זאת יושבת מספק י"ד ימי טומאה, הרי וכל הני שבעה יתירי דקיהבינן לה, סלקי לה לספירת זיבתה! מכיון ששומרת את ימי טומאת הלידה של נקבה רק מספק, יכולה היא לסופרם גם בתורת ז' נקיים לזיבתה.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: וכי רק ביולדת זכר איכא לספוקי, וביולדת נקבה ליכא לספוקי?
והרי יתכן שילדה נקבה ואז גם שבעת הימים האלו הם ימי טומאת לידה, וכיצד היא יכולה למנות אותם, לדעתך, כימי ספירת ז' נקיים אם לא נאמר שאפשר תמיד למנות אותם לספירת ז' נקיים!?
אלא לאו שמע מינה עולין לה ימי טומאת לידתה שאינה רואה בהם דם לספירת שבעה נקיים של זבה.
ומסקינן: אכן שמע מינה!
וממשיכה הגמרא להביא את המשכה של הברייתא בעמוד הקודם:
ואם היה סדרה של האשה תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין, משמשת שמונה ימים מתוך שמונה עשר יום.
שהרי לאחר שננכה מתשעת הימים הטמאים את שבעת ימי הנדה ישארו רק שני ימי זיבה, והיא צריכה לשמור את היום הבא כדין שומרת יום כנגד יום, ונשארו לה שמונה ימים מותרים, ולעולם היא לא תהיה זבה גדולה.
ולאחר שתחזור ותראה לאחר שעברו שמונה עשר יום מתחילת הראיה הראשונה הרי שוב מתחילים ימי הנדה, וחוזר הדין כמו במחזור הראשון וכן לעולם.
ואם היה סדרה עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים, ימי שימושה כימי זיבתה.
שמתוך עשרת הימים הטמאים שבעה הם ימי נדה ושלשה ימי זיבה. ומתוך עשרת הימים שבעה הם ימי ספירת שבעה נקיים ושלשה ימים מותרים בתשמיש.
וכן למאה.
שבעה מתוך מאה ימי הטומאה הם ימי נדה ותשעים ושלשה הם ימי זיבה, וכמו כן שבעה מתוך הימים הטהורים הם ימי ספירת שבעה נקיים ותשעים ושלשה יום מותרים בתשמיש. נמצא שכמספר הימים שבהם היא זבה, כך מספר הימים שבהם היא טהורה. וכן לאלף.

מתניתין:

דם הנדה ובשר המת מטמאין ומטמאין יבשין  1  אבל הזוב טיפות זרע היוצאים מן הזב והניע - הרוק של הזב היוצא ע"י שיעול, או ליחת החוטם. והרוק של הזב, והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן היינו, שיכולים ע"י שריה במים לחזור להיות לחים כפי שהיו. מטמאין לחין ומטמאין יבשין.

 1.  ראה חזו"א (יו"ד ק"כ ד) שמסתפק בדם נדה אם טומאתו היא מדיני הנדה, טומאת מעיינות, ולפי הצד הזה יהא דמה טמא אף אם יצא הדם בשפופרת, וכדומה, על אף שהיא עצמה אינה נטמאת בראייה באופן הזה. או שטומאת הדם אינה טומאת מעיינות, אלא היא טומאה עצמית, כמו קרי (ועל אף שהקרי אינו מטמא אלא בנגיעה, כאן יש גזירת הכתוב לטמא אף במשא), ולפי הצד הזה הדם אינו מטמא אלא באופן שהיתה כאן ראייה המטמאת את האשה בטומאת נידה.
וכמה היא שרייתם? שאם חוזרים בשרייה זו לכמות שהיו דינם כלחים?!
בפושרים מעת לעת בשרייתם במים פושרים מעת לעת. רבי יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור מלטמא בכזית.
גמרא:
מנא הני מילי שדם נדה מטמא מגעו ומשאו? אמר חזקיה, דאמר קרא "והדוה בנדתה", מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה  2  מטמאה.

 2.  ראה תוס' (ד"ה דם הנדה) שהעירו, כיון שעל פי הגמרא לעיל (לה א) יש טעם נוסף שדם נדה יטמא מגעו ומשאו, בלימוד של קל וחומר, שאם הדם, שהוא הגורם שהאשה תהא נדה, גורם לה שתטמא במגע ובמשא, כל שכן שיהא הדם עצמו מטמא במגע ובמשא, הרי לפי הטעם הזה לדם נדה של מצורעת יש צורך בלימוד מן הכתוב שיטמא, כיון שהדם של המצורע אינו הגורם לטומאת המגע והמשא של המצורע, אלא היותו מצורע מביאו לטומאה זאת. עיין בדבריהם. וראה פתחי נדה שהקשה, ממה שמרבים לעיל (לד ב) דם טהרה של מצורעת שמטמא, ואם כן עדיין יקשה, למה לי קרא לדם נדה של מצורעת שמטמא, והרי לא גרע דם נדה של מצורעת מדם טהרה שלה, שהוא מטמא. עוד הביא להקשות, הרי גם במצורעת גורם הדם נידות לטומאה, כגון לתשמיש המטה, שהרי מצורעת שאינה נידה מותרת בתשמיש (לד ב). ועוד, דדם נדה מטמא בועלה טומאת ז', ולטומאת משכב ומושב, דבר שאינו נוהג במצורעת. ומתרץ, שכוונת התוס' לומר שאין דם הנדה גורם לטומאת משא, ובועל נדה אינו מטמא במשא, ראה תוס' להלן (עא ב). ובעיקר נידון התוס' ראה בתשובות רעק"א (פא) שהעיר, שאם נאמר כי דם בלא הרגשה טמא אף שהאשה טהורה, ואפילו למאן דאמר מקור מקומו טהור, יכלו התוס' לתרץ דאיצטריך קרא כדי לטמא דם בלא הרגשה, שאינו גורם שום טומאה לאשה.
שואלת הגמרא: אשכחן לח, דם יבש מנלן? אמר רבי יצחק: אמר קרא "יהיה", בהוייתו יהא. שואלת הגמרא: ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרא מנלן?!
וכי תימא הכי נמי, דיבש מעיקרו אינו מטמא - ותו  3  , הא דתנן: המפלת כמין קליפה או כמין עפר אדום או כמין שערה אדומה, או כמין יבחושין אדומים - תטיל את מה שהפילה למים. ואם נמוחו - הרי הם דם טמא! ומוכח דדם יבש מעיקרו גם הוא טמא לכשנימוח. והדרא איבעיא לדוכתיה - מנלן הא?

 3.  פירשנו לפי תירוץ א' בתוס' ד"ה (ותו) ראה שם, ובתוס' הרא"ש.
"דם יהיה זובה" - רבויא הוא.
והוינן בה: ונימא: אי מה היא, הזבה עצמה - עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, אף דמה נמי - עושה, מטמא את הנוגע בו בטומאה הדומה לטומאת משכב ומושב, שהיא חמורה כדין אב הטומאה, לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו?
ותמהינן: אטו דמה - בר משכב ומושב הוא?
ודחינן לתמיהה: ולטעמיך, וכי אבן מנוגעת בנגע צרעת בת משכב ומושב היא, עד דאיצטריך קרא למעוטי שלא תטמא האבן את הנטמא ממנה בטומאה של אב הטומאה כמו שמטמא משכב ומושב?
דתניא: יכול תהא אבן מנוגעת עושה טומאת "משכב ומושב" - לטמא אדם לטמא בגדים שעליו.
ודין הוא שתטמא כן, מלימוד של קל וחומר:
ומה זב, שאינו מטמא בביאה, שאם נכנס אדם לבית שהזב נמצא שם הוא אינו נטמא - בכל זאת הוא עושה טומאת משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים.
אבן מנוגעת, שמטמאה בביאה, את הנכנס לבית שהאבן נמצאת בו - אינו דין שמטמאה טומאה חמורה כטומאת "משכב ומושב" - לטמא אדם לטמא בגדים!
תלמוד לומר "אשר ישכב עליו הזב", לומר לך: הזב מטמא טומאת משכב ומושב, ולא אבן מנוגעת!  4 

 4.  בחידושי הר"ן ביאר הפשט בגמרא משום שאבן מנוגעת לאו "בר מושב ומשכב" היא, ממעטינן לה מדכתיב "הזב", דאי לאו הכי, מנלן דלמעוטי אבן המנוגעת אתא? וכן ביאר בהמשך מיעוט הגמרא בדם הנדה. אמנם נראה, שהתוס' לא סוברים כן, משום שהקשו (בד"ה יכול) על הקל וחומר שבגמרא, מת יוכיח, שמטמא בביאה ואינו עושה מושב ומשכב. ועוד, מצורע גופיה, דעת ר"ת היא שאינו עושה מושב ומשכב אלא לטמא אוכלין ומשקין. ומתרצים התוס', שגם מצורע ומת ממעטינן מקרא ד"הזב", כדמסקינן הכא. ולביאור הר"ן זה אינו, שהרי מצורע שייך בו משכב ומושב. ודעת ר"ת שמצורע אינו עושה משכב ומושב לטומאה חמורה, אך לטומאה קלה של אוכלין ומשקין הוא מטמא. וראה תוס' הרא"ש שתירץ כמו התוס', והוסיף, שאבן מנוגעת נמי עושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין, ולא ממעטינן מ"והזב" אלא מטומאה חמורה. (וכן נראה מהתוס' להלן ד"ה אף). ולכאורה, לדעת הר"ן שהמיעוט לאבן מנוגעת ולדם הנדה הוא משום שלא יתכן בהם מושב ומשכב, אי אפשר לחלק בין טומאה חמורה לטומאה קלה, כיון שלא נתפס עליהם כלל שם משכב ומושב. ויתכן לומר, שהרי שיטת ר"ת (בתוס' עירובין כז א ד"ה כל) היא שאף דבר שאינו ראוי למושב ומשכב שנתמעט מתורת משכב ומושב, לא נתמעט אלא מטומאה חמורה, אך עדיין מטמא טומאה קלה של אוכלין ומשקין. ויתכן שהביאור הוא, שיסוד טומאת משכב ומושב דזב אינו משום קבלת טומאה מן הזב, אלא עצם היותו משכב ומושב הזב גורם לו טומאה עצמית, ולפיכך הוא אב הטומאה כמו הזב, ולכן אינו יורד בדרגת הטומאה, ואינו כמו כל דבר המקבל טומאה שיורד בדרגת הטומאה מהדבר המטמא אותו. אך אפשר שכל זה אמור רק ביחס לטומאה החמורה שלו, אך כלפי הטומאה הקלה, אין צורך לומר שיש לו שם טומאה עצמית, כי גם אם הוא מקבל טומאה, הרי דינו הוא שמטמא אוכלין ומשקין כשאר הנטמאין, ואם כן, יתכן שדברי ר"ת שבכדי להיטמא בטומאת מושב ומשכב צריך שיהא ראוי לכך, זה רק כלפי שם הטומאה העצמי של משכב ומושב, דבעי שיקרא "משכב הזב", אבל להיות נטמא בכלל מושב ומשכב כשאר הנטמאין אין צורך שיהא ראוי להיקרא משכב. ולפיכך סובר ר"ת כי אף דבר שאינו ראוי למשכב נטמא להיות מטמא בטומאה קלה של אוכלין ומשקין. ולפי זה יש לומר כן אף בדעת הר"ן.
ודייקינן: טעמא - דמעטיה קרא, הא לאו הכי מטמאה אבן מנוגעת את הנטמא לעשותו אב הטומאה כדין טומאת משכב ומושב.
ומינה אתה למד: לאו, מי אמרת: הזב - ולא אבן מנוגעת.
הכא נמי אמר קרא בזבה: "אשר היא יושבת עליו" - היא, ולא דמה!  5 

 5.  פירש"י שאף שאין דמה עושה משכבה אב הטומאה, אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון. ומבואר מדבריו שטומאת משא אינה רק באדם אלא גם באבן ובכלים. ובגליון הש"ס לרעק"א ציין לדברי רש"י בשבת (פג ב ד"ה כרעו) שאין טומאת משא נוהגת אלא באדם. וראה בתוספתא (זבים ה') והובאה בר"ש (שם ה' א') שאין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט, ראה שם הגהות הגר"א. ולדברי רש"י בסוגיין צריך לומר שדין זה הוא רק בהיסט, שיסוד טומאתו הוא על ידי שמנידו ממקומו, ובהיסט על ידי כלים אין זה מכוחו, אבל במשא, שיסוד טומאתו הוא זה שהדבר על גביו, שפיר מטמא אף דבר שאין בו רוח חיים. הסדרי טהרה (ק"צ סוס"ק ל"ג) העלה לפי דברי רש"י כאן שאם נמצא כתם על דבר שאינו מקבל טומאה המונח בכלי המקבל טומאה, טמאה, הואיל והדם מטמא הכלי במשא. והמנחת חנוך (קסא) כתב, שרוב הראשונים סוברים שאין בכך טומאת משא לפי שאינה אלא באדם, ופסק כן להלכה לסמוך בכתמים דרבנן. אך לכאורה, אם האשה עצמה מחזיקה דבר שאינו מקבל טומאה שעליו הכתם, נטמאת האשה משום כתם. אמנם ראה בפרדס רימונים (בפתיחה לסי' ק"צ סוס"ק ד) דפשיטא ליה שאינה טמאה. והטעם פשוט, שכל טומאת האשה הוא מפני שמטמאינן העד, ואם מטהרינן לעד הרי גם האשה טהורה. וראה נודע ביהודה (יו"ד נ"ב) ובשו"ת דברי חיים (ח"ב פ').

דרשני המקוצר[עריכה]