פרשני:בבלי:נדה סג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סג א

חברותא[עריכה]

ומר רבי יוחנן סבר אע"ג דיכול לצאת  אם הקפיד עליו - אין, אי לא - לא. והברייתא שכתבה שאם יכול לצאת טמא, עוסקת במקרה שמקפיד עליו שיצא, ובזה מודה רבי יוחנן שטמא  96 .

 96.  למסקנת הגמרא נמצא, שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא כמחלוקת רבי אבא ורב אשי המובאת בתחילת העמוד, שריש לקיש ורבי אבא סברו שהיכול לצאת על ידי הדחק מטמא גם כשאין דעתו להוציאו, ורבי יוחנן ורב אשי סברו שרק כשמקפיד להוציאו מטמא. ומדברי רבי חייא הוכיחו רבי יוחנן ורב אשי כשיטתם.
שנינו במשנה: איזהו רוק תפל? כל שלא טעם כלום.
תנא: כל שלא טעם כלום מבערב.
סבר רב פפא קמיה דרבא למימר כמאן דאמר לא טעם מידי באורתא, שכבר בלילה הקודם לא טעם מאומה.
אמר ליה רבא: מי קתני "בערב" - "מבערב" קתני, כלומר שמהערב והלאה לא אכל, ולאפוקי היכא דקדים קודם שהאיר היום  97 , ואכיל לאחר שנעור משנתו. כי השינה היא המשפיעה על חוזקו של הרוק והאכילה מבטלת אותו, ולכן רק כשלא טעם מאחרי השינה והלאה יש בכח הרוק לכבס.

 97.  הרמב"ם (איסו"ב ט לח) והרע"ב (בפי' המשנה) כתבו שרוק תפל הוא דווקא כשלא טעם כלום כל אותה הלילה. והקשו הרש"ש (סב א) והמשנה אחרונה שפירוש זה אינו כמסקנת הגמרא שכתבה שרק כשאכל מחצות והלאה מבטל האוכל את כח הרוק. וראה בליקוטי הלכות (עין משפט נ) שפירש דרך אחרת בכל מהלך הסוגיא.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: איזהו רוק תפל - כל שעבר עליו חצות לילה, ובשינה, שכשישן מחצות עד הבוקר  98  מתחזק הרוק כראוי.

 98.  מהתוס' (ד"ה נים) משמע שאין צורך שתהא השינה דווקא מחצות אלא הוא הדין אם ישן מתחילת הלילה עד חצות ואחר כך נעור עד הבוקר, וכן דייק הערוך לנר גם מרש"י (ד"ה לאפוקי), ולדבריהם כוונת הגמרא שאמרה 'שעבר עליו חצות לילה ובשינה' לשני תנאים נפרדים א. שיעבור חצות ב. שישן. אולם הרמב"ם (איסו"ב ט לח) חולק וסובר שצריך שתהיה השינה דווקא מחצות.
ומקשה הגמרא: למימרא דבשינה תליא מילתא?
והתנן: ישן כל היום - אין זה רוק תפל, ניעור כל הלילה - הרי זה רוק תפל! הרי שהלילה גורם גם בלא שינה כלל?
ומתרצת הגמרא: התם - במתנמנם, ודי בנימנום  99  מחצות עד הבוקר כדי לחזק את הרוק.

 99.  בחכמת בצלאל דייק מדברי התוי"ט (ד"ה כל) שכוונת הגמרא בתירוצה היא שה'שינה' שנקט רבי יוחנן פירושה נמנום. אולם מהרמב"ם הוכיח שישנה מחלוקת בדבר ויש סוברים שצריך שינה גמורה.
ומבארת הגמרא: היכי דמי מתנמנם?
אמר רב אשי: נים (ישן) ולא נים, תיר (ער)  100  ולא תיר. ומצב זה מתאפיין בכך: דקרו ליה - ועני, אולם ולא ידע לאהדורי סברא, אבל וכי מדכרו ליה - מדכר  101 .

 100.  כן פירש רש"י (תענית יב, ב, מגילה יח ב), וביארו התוס' שנמנום שייך בתחילת השינה קודם שנרדם לגמרי, וכן כשמתחיל להתעורר קודם שנעור לגמרי. אולם במסכת תענית (יב ב ד"ה נים) פירשו התוס' להפך ש'נים' הוא בסוף השינה ו'תיר' הוא בהתחלה. ובגליון הש"ס (שם) הגיה הגירסא כפירושם וראה עוד מה שכתב בערוך לנר.   101.  הרשב"ם בפסחים (קכ ב) ביאר, ש'סברא' שאין יודע המתנמנם להשיב היא כגון ששואלים אותו היכן הנחת כלי זה, ואולם כשמזכירין לו ושואלים האם הנחת במקום פלוני? יודע להשיב הן או לאו.
תנא: השכים ושנה פרקו - אפילו שלא אכל מאומה - אין זה רוק תפל. כי גם הדיבור מעביר כוחו של הרוק.
ומבארת הגמרא: ועד כמה מילים ידבר ויחלש בהם כח הרוק?
אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אשי אמר רבי אלעזר: כל שיצא מפיו כמות מילים השקולה לרוב דבורו של שלש שעות.
שנינו במשנה: מי גריסין - לעיסת גריסין של פול.
ודנה הגמרא: לימא המשנה שהצריכה שילעס הפול הוא כדי שיהיה רוק בגריסין ובכך מסייע ליה לריש לקיש?
דאמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.
ודוחה הגמרא: דלמא אין הלעיסה של הפול עבור הרוק אלא הבלא (חום) דפומא מעלי ליה, ומחזק את כח הכיבוס של הגריסים.
אומרת הגמרא: מתניתין - דלא כרבי יהודה.
דתניא: רבי יהודה אומר: מי גריסין צריך שיהא רותח, ועובר (קודם, כדלהלן) שיתן לתוכו של הפול מלח, כי המלח מחליש את כח מי הגריסים  102  ומה שהצריך רבי יהודה שיהיו הגריסים רותחים, זהו לא כמשנתינו שהסתפקה בהבל הפה.

 102.  בנימוקי הגרי"ב הקשה מדוע לא קיצר רבי יהודה בלשונו ואמר 'מי גריסים רותחים, ובלא מלח'. ותירץ ש'ועובר שיתן לתוכו מלח' הוא גם שיעור לרתיחה, כלומר, שצריך להרתיח את הגריסים עד למצב שראוי כבר ליתן בהם מלח.
ומבארת הגמרא את לשון עובר שנקט רבי יהודה: מאי משמע דהאי "עובר" - לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבור את הכושי", כלומר שכיון שרץ אחימעץ דרך הככר שהיא דרך קצרה יותר, הקדים והגיע למקומו של דוד לפני הכושי.
אביי אמר מהכא: "והוא עבר לפניהם", שהקדים יעקב והלך לקראת עשיו לפני בניו ונשותיו.
ואיבעית אימא מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.
שנינו במשנה: מי רגלים שהחמיצו שהסריחו:
תנא: כמה חימוצן - שלשה ימים.
אמר רבי יוחנן: כל שיעורי חכמים בהעברת כתמים על ידי מי רגליים צריך שיעור לשיעורן; שישנם סוגים שונים של מי רגלים שחלוקים זה מזה בכח כיבוסם, ויש להסתפק בד' ספיקות:
א. האם גם במי רגלים דילד או דווקא דזקן, שהם טובים יותר לכיבוס?
ב. האם דווקא  103  דאיש או גם דאשה?

 103.  כן פירשו התוס' (ד"ה תנא), והוכיחו כפירושם, שאם נאמר שהסתפקה הגמרא שמא של אשה דווקא ובדומה לספק הראשון שמא זקן (שהוזכר שני) דווקא, אם כן היה לגמרא לנקוט בלשון נקבה גם בספק הראשון, ולומר 'דילדה או דזקנה'. ומחמת כן פירשו גם בספק הראשון שמי רגלים של ילד טובים יותר, ובכל ד' הספיקות שבסוגיתנו הוזכר תחילה הפשוט. וכתב המהרש"א שגם לרש"י שבספק הראשון ביאר, שזקן שנקטו בסוף טוב יותר אפשר לפרש שבספק השני איש שנקטו בתחילה טוב יותר, שהרי ממ"נ לפירוש רש"י שינתה הגמרא את לשונה ונקטה בספק הראשון את הפשוט בסוף ובספק השלישי והרביעי את הפשוט בתחילה.
האם דווקא מכוסים שנשמר כוחם. או גם מגולים?
ד. האם דווקא בימות החמה שאז טובים מי הרגלים לכיבוס או גם בימות הגשמים? שנינו במשנה: וצריך לכסכס שלש פעמים.
בעי רבי ירמיה: כסכוס זה שאמרו: האם אמטויי הולכה לצד אחד ואתויי והובאה לצד שני חשיבי - חד. ולשלשה כסכוסים צריך שיוליך ג' פעמים ויביא ג' פעמים.
או דלמא אמטויי ואתויי חשיבי - תרתי? וכשיוליך ויביא ויחזור ויוליך נעשו ג' כסכוסים  104 .

 104.  בירושלמי בסוכה (לולב הגזול, ח) הסתפק רבי זעירא לגבי נענוע הלולב האם הולכה והבאה נחשבת לנענוע אחד או שהולכה היא נענוע לעצמו ובהבאה קיים נענוע שני, והביא הירושלמי שהסתפק רבי זעירא ספק זה גם לגבי כסכוס ז' סמנין שמעבירין את הכתם. וכתב הר"ן (סוכה יח ב, ד"ה אמר רבא) שמדברי הירושלמי לומדים שצורת נענוע הלולב היא הולכה והבאה בלא נענועים נוספים תוך כדי ההולכה, שהרי דימה הירושלמי נענועי לולב לכיבוס כתם, וכיבוס הכתם הוא בשפשוף שנעשה בהולכה והבאה בלבד. וראה עוד מה שכתב הריטב"א (סוכה לז ב, ד"ה אמר רבא).
מאי?
תיקו.
שנינו במשנה: העבירן שלא כסדרן לא עשה ולא כלום.
תנו רבנן: הקדים נתר, בורית קמינא ואשלג שהיה לו להעביר שניים לרוק תפל, מי גריסים ומי רגלים שהיה צריך להעבירם ראשונים.
תני חדא: הסמנים שהעביר שניים שהם ג' הסמנים שמנויים במשנה ראשונים - עלו לו, והסמנים שהעביר ראשונים - לא עלו לו. וצריך לחזור ולהעביר את ד' הסמנים האחרונים בהמשך לג' הסמנים הראשונים שכבר העביר, כך שיעביר את כל ז' הסמנים כסדרם  105 .

 105.  כן כתב רש"י, ומבואר בדבריו שלא קילקל בכך שכבר העביר חלק מהסמנים, ואף על פי שכאשר הוא מעביר פעמיים את כל ז' הסמנים כסדרם מצינו בגמרא לעיל (סב א) שמתכבס גם צבע, מכל מקום, כשהעביר רק חלק מהז' פעמיים, בכחם להעביר רק דם.
ותניא אידך: ראשונים - עלו לו, שניים - לא עלו לו.
וקשה שסותרות הברייתות זו לזו!
ומתרצת הגמרא אמר אביי: אידי ואידי, שני התנאים של שתי הברייתות סוברים כי רק הסממנים השניים שהעביר, שהיה צריך להעבירם ראשונים - עלו לו.
ולא עלו הסממנים שהעביר ראשונים כי הם נמצאים בסדר רשימת הסממנים במקום השני. וכפי שמבואר בדברי התנא הראשון שהסממנים שהעבירן שניים שהם הראשונים בסדרה - עלו לו.
ומאי "ראשונים" שאמר התנא השני שעלו לו - כוונתו לסמנים שהם ראשונים לכסדרן, ובמקרה זה הם היו "שניים" להעברתן.
כלומר שרק הלשון שהשתמשו בו התנאים שונה בין הברייתות, שהתנא בברייתא השניה קרא 'ראשונים' לסמנים שמנויים ראשונים במשנה, והתנא שבברייתא הראשונה קרא 'ראשונים' לסמנים שאותם העבירו ראשונה במקרה זה.
מתניתין:
כל אשה שיש לה וסת 'דיה שעתה': שאף על פי ששנינו בתחילת המסכת (ב א) שאשה הרואה דם מטמאים למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם ביממה האחרונה, מחשש שמא יצא הדם לחוץ כבר ביום הקודם, אם יש לה וסת קבוע לראיותיה אינה מטמאה אלא משעת ראיתה ואילך, והוא שראתה ראיה זאת דוקא בעת וסתה!  106 

 106.  כן היא מסקנת הגמרא לעיל (ד ב).
ואלו הן הוסתות:
כוונת המשנה כאן היא לבאר את וסתות מחושי הגוף  107 . אם בעת ראיתה היא רגילה להרגיש לזמן ממושך את אחת  108  מההרגשות שלהלן:

 107.  מצינו ג' סוגי וסתות הגוף: א. לעיל יא א, 'אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה - קבעה לה וסת', ומסקנת הגמרא שקובעת וסת רק במקרה שהיו הקפיצות בימים קבועים. ב. במשנתנו, כמבואר שחשה הרגשות שונות בשעת יציאת הדם. ג. בגמרא (בעמוד ב) מצינו שקובעת וסת לאכילת דברים חמים כגון שום ובצל. וכתב הרשב"א, שהוסת שבמשנתנו שונה משאר וסתות, שכל הוסתות הם סיבה שגורמת לדם שיצא, מה שאין כן מחושי הגוף נגרמים הם על ידי ריבוי הליחה בגוף, ודם הנדה שנתרבה ועומד לצאת הוא שגורם למיחושים אלו. כלומר, שהוסת משמש לנו רק כסימן שיש בגוף דם רב וקרובה שעת יציאתו לחוץ. יש להבדיל בין ההרגשות שבמשנתנו להרגשה שהצריכה הגמרא לעיל (נח ב) לטמא נדה מדאורייתא, שההרגשות שבמשנתנו באות גם קודם יציאת הדם והן סימן לכך שיצא דם, מה שאין כן ההרגשה שנצרכת לטומאה דאורייתא היא נלווית ליציאת הדם.   108.  כתב הר"ן שדווקא כשראתה באותה הרגשה ג' פעמים, אבל אם פיהקה וראתה ואחר כך נתעטשה וראתה, לא קבעה וסת.
מפהקת (מתמתחת  109 ).

 109.  כן פירש רש"י (לביאור לעזי רש"י), התוס' והערוך (ערך פהק) ביארו, ש'מפהק' הוא הפותח פיו בכל כח. וכתב הרא"ש (א) שאין נפקא מינה לדינא מביאור המיחושים שהוזכרו במשנה, שכל חוש שינוי הגוף גם אם לא הוזכר במשנה, כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם וקובעת בו וסת.
ומעטשת (מוציאה רוח דרך הגרון או מלמטה)  110 .

 110.  הטור (קפט) כתב מעטשת דרך מטה, אולם הש"ך (שם, נג) ביאר, שהוא הדין מלמעלה.
חוששת כפי כריסה, ממול הטבור. ובשיפולי מעיה (סוף הרחם, והיא בית התורפה  111 ).

 111.  כן ביאר הערוך (ערך 'פי כרסה', 'שפל').
שופעת (יתבאר בגמרא).
וכמין צמרמורות (חום  112 ) אוחזות אותה בכל פעם שהיא רואה דם. וכן כיוצא בהן, שהרגישה הרגשות אחרות שדרך הנשים להרגיש בשעת יציאת הדם.

 112.  כן ביאר הערוך בערך 'פי כרסה', ובערך 'צמר ה' ביאר שהוא מלשון כאב, ובלעזי רש"י פירש שהכוונה ל'כעדים'.
וכל שקבעה לה, שראתה שלש פעמים דם באותה ההרגשה -
הרי זה וסת, ואם ראתה דם בשעה שחשה בהרגשה שרגילה להרגיש, דיה שעתה, ואינה מטמאת את הטהרות שנגעה בהם למפרע  113 .

 113.  בנאות יעקב (כו ז) הוכיח מהר"ן (בשבועות ה) שהטעם שאשה שיש לה וסת דיה שעתה הוא מפני שבשאר בזמנים היא מסולקת מדמים, ולכן לא חוששים שמא הגיע הדם שלא בשעת וסתה, (וכמבואר בגמרא לעיל ד ב שמעוברת ומינקת וכד' שמסולקות מדמים דין שעתן). והקשה (שם ט), בשלמא בוסת החודש או ההפלגה אפשר לומר שבשאר הזמנים היא מסולקת, אבל בוסת הגוף שאינה תלויה בזמן מדוע דיה שעתה. ותירץ, שהיא מסולקת לכל זמן שאין בו המיחושים שרגילה בהם. ועדיין יש לעיין קצת לרשב"א שכתב שוסת הגוף אינו סיבה ליציאת דם, אלא להיפך, הדם הוא שגורם למיחושים (וכמבואר לעיל הערה 107), אם כן, אשה זו אינה מסולקת כלל ובכל שעה שיגיע הדם יהיו גם המיחושים עמהם. הרע"א (ה א בתוד"ה הא שאר נשים) כתב שאשה שיש לה וסת אינה מסולקת בשאר הזמנים, ו'דיה שעתה' משום שמסתבר שהגיע הדם בשעת הוסת כדרכו. ולדבריו מבואר היטב שהוא הדין בוסת הגוף מסתבר שהגיע הדם בשעת המיחושים ולכן דיה שעתה, וראה עוד לעיל הערה 41. ונפקא מינה מנידון זה לדין עונה בינונית, באשה שיש לה וסת קבוע, שנשים שמסולקות מדמים אינן חוששות לעונה בינונית, ואם וסת הגוף נחשב לסילוק הוא הדין שאשה שיש לה וסת זה אינה חוששת. ובבית יוסף (סוף סימן קפד) כתב שאשה שיש לה וסת הגוף חוששת לעונה בינונית, וראה מה שכתב בזה בנאות יעקב (שם).
גמרא:
ושואלת הגמרא: הא כבר תנינא לה חדא זימנא (לעיל ב א):
כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה!?
ומתרצת: התם בוסתות דיומי, שיש לה יום קבוע לראיותיה, הכא בוסתות דגופא שחשה בהרגשה קבועה אולם בימים שונים  114 .

 114.  שיטת הרבה מהראשונים וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קפט יט) שאשה שיש לה וסת הגוף אסורה לבעלה בזמן הוסת, שכשם שחייב הבעל לפרוש מאשתו בימי וסת החודש וההפלגה (במבואר לעיל יד טו) הוא הדין בשעת וסת הגוף. אולם הרמב"ם (איסו"ב ח א-ב) סובר שוסת הגוף נקבע רק כשהגיעו המיחושים בימים קבועים, וביאר הבית יוסף (קפט, ד"ה 'ודע') שלדבריו הנפקא מינה מוסת הגוף היא רק לכך שאשה שיש לה וסת קבוע אסורה כל היום, ואם קבעה לה גם וסת הגוף אינה אסורה אלא בזמן שיגיעו המיחושים. וראה בנאות יעקב (כה) שהאריך לבאר שיטה זו.
כדקתני במשנה, שביארה בעצמה שמדברת היא רק בוסתות הגוף: אלו הן וסתות: היתה מפהקת, מעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, ושופעת.
שנינו במשנה 'ושופעת':
ושואלת הגמרא: שופעת - מהו וסתה? הא שפעה ואזלא תמיד דם נדה, והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה?!  115 

 115.  הקשה הרש"ש מנין לגמרא ש'שופעת' פירושו כל הזמן בלא הפסק, אולי הכוונה היא ששופעת הרבה דם בכל פעם אבל ישנם הפסקים בין שפיעה לשפיעה, ודין 'דיה שעתה' שנאמר בשופעת הוא שבמקרה שתראה רק מעט דם שלא כדרך ראיתה אינה מטמאה למפרע. ויש לעיין בדבריו שהרי אשה שיש לה וסת שרואה שלא בשעת וסתה הסיקה הגמרא לעיל (ד ב) שמטמאה טהרות למפרע, ואם כן שופעת שתראה מעט דם בניגוד לטבע הוסת הרי זה כשלא בשעת וסתה, ומדוע שתהא 'דיה שעתה'.

דרשני המקוצר[עריכה]