פרשני:בבלי:נדה סו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סו ב

חברותא[עריכה]

אמר רבא: אשה הצריכה לטבול לטהרתה -  לא תחוף  38  את ראשה לא בנתר ולא בחול  39 .

 38.  לדעת רבינו תם (בתוס' ד"ה אם) והרמב"ן והרשב"א תקנת עזרא היתה לחפוף כל מקום שער שבגוף (ועיין פרישה קצ"ט סק"ד) ואולם דעת ר' שמעיה בשם רש"י שתקנת עזרא היתה שצריכה אשה לחפוף כל גופה. ומכל מקום כתבו התוס' שנהגו כל הנשים לחפוף כל הגוף, וכן הלכה.   39.  כן הגרסא לפנינו וכן גירסת בה"ג, והאור זרוע, ואולם גירסת הערוך והרי"ף והרא"ש ולא ב"אהל", (ועיין ערוך ערך אהל שהוא מן עשב).
בנתר לא תחוף - משום דמקטף, שמחתך את השיער ונשארות חתיכות השיער כשהן מסובכות בשיער בשעת הטבילה וחוצצות. ובחול נמי לא תחוף משום דמסריך, שמסבך את השערות ואין המים נכנסין לתוכן.
ואמר אמימר משמיה דרבא: אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל לא בצונן, ואפילו בחמי חמה, בחמין שהוחמו בחמה בלבד.
ומסבירה הגמרא: צונן מאי טעמא לא - משום דקרירי שקרים הם, ומשרו מזייא מקשים את השיער, ואין הלכלוך שבהם עובר.
ואמר רבא: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה לפני טבילתה את בית קמטיה  40  במים.

 40.  מקומות הנסתרים מחמת הקמטים כגון בית השחי.
ומקשה הגמרא: מיתיבי: בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים בשעת הטבילה ואם כן מדוע צריכה להסיר החציצה משם קודם טבילתה?
מתרצת הגמרא: נהי דביאת מים בפועל לא בעינן שם. אבל שיהיה אותו המקום נקי עד שיהיה "מקום הראוי לביאת מים" - בעינן  41 .

 41.  במסכת קידושין (כה א) דורשת הגמרא "ורחץ את כל בשרו במים" - מה בשרו מבחוץ אף כל מבחוץ. למעט בית הסתרים ובית הקמטים שאינם מבחוץ, והוסיפה הגמרא שם שמכל מקום ראוי לביאת מים צריך, כדברי רבי זירא, וכמובא בסוגייתנו. ובתוס' בסוגייתנו, (ושם, בקידושין) מבואר שדין זה שצריך ראוי לביאת מים הוא מדאורייתא ממשמעות הפסוק ורחץ את כל בשרו. שצריך על כל פנים שיהא המקום ראוי. ואולם הרמב"ן והריטב"א בחידושי למסכת קידושין (וכ"ה ברשב"א שם) כתבו שצריך ראוי לביאת מים מדרבנן (ובטעם הדבר כתב הרשב"א משום שהלשון והשיניים פעמים שהם מגולין ולפיכך גזרו בהם, ועי"ש בריטב"א מש"כ בזה) (ובסדרי טהרה קפ"ח כ"ג דן היאך אפשר שדין זה מדאורייתא והלא כל בית הסתרים והקמטים שבגוף אינו אלא מיעוט הגוף ואינו חוצץ מדאורייתא עי"ש).
כדרבי זירא. דאמר רבי זירא: אין מביאים מנחה של למעלה משישים עשרונים בכלי אחד משום שאי אפשר לבלול היטב את הקמח ואת השמן כשהם למעלה משישים עשרונים, בכלי אחד, ומתנאי המנחה שתהא "בלולה".
וכשמביא בכלי שאינו גדול משישים עשרונים כשירה המנחה אף אם לא יבלול את הקמח בשמן. כי:
כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו.
אבל, ושאין ראוי לבילה - בילה מעכבת בו  42 .

 42.  והיינו, שפירוש הכתוב "מנחה בלולה" היא שלכתחילה צריך לבלול, ואולם בדיעבד אין פוסל אם לא בלל, ומאחר שהדין לכתחילה שיבלול אם הביא לכתחילה שאינה ראויה לבלול פסולה ואפילו בדיעבד. (תוס').
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה, ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת והיינו משום שלא היה "בין שיניה" ראוי לביאת מים.
ואמר רבא: טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ  43  , אם סמוך לחפיפה טבלה - אינה צריכה לחשוש שהיתה בה החציצה בשעת הטבילה. ולכן אינה חייבת לחוף ולטבול, ואם לאו, שלא חפפה סמוך לטבילה - צריכה לחוף ולטבול.

 43.  מבואר שאם לא נמצא עליה דבר חוצץ טהורה ואף על פי שלא טבלה סמוך לחפיפה. וכתב הרשב"א שזהו בתנאי שבזמן שבנתיים לא התעסקה בדברים החוצצים או שחזרה ועיינה סמוך לטבילה שאין בגופה חציצה. והוסיף שהטעם שבנמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואפילו שעיינה קודם (בגוונא שלא חפפה סמוך לטבילה) משום שחוששים שמא לא עיינה יפה יפה.
איכא דאמרי: אם באותו יום שחפפה טבלה - אינה צריכה לחוף ולטבול.
ואם לאו - צריכה לחוף ולטבול.
מאי בינייהו מהו ההבדל להלכה שבין שני הלשונות? איכא בינייהו: א. למסמך לחפיפה טבילה, ללישנא קמא חייבת לסמוך וללישנא בתרא אינה חייבת  44  (ובלבד שיהיו החפיפה והטבילה באותו היום).

 44.  כן משמע ברש"י וכן כתב הרז"ה והרשב"א ואולם התוס' (וכ"ה הרא"ש בתוספתא) פירשו שהכוונה של הגמרא היא לגבי "דיעבד", אם נמצא חציצה ואולם לכתחילה צריך סמוך לטבילה, (עיין בסוגיא לקמן ס"ח י).
ב. אם רשאית למיחף לחפוף ביממא, ולמטבל בליליא שאחריה, כשהוי סמוך אך לא הוי באותו יום. שלפי לישנא בתרא בעינן באותו יום עצמו.
אמר רבא: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטב ול.
סבר רב כהנא למימר: טעמא מאי - משום גזירת מרחצאות. שאסור לטבול במקום שיש אצטבאות על גבי אדמה ויושבים עליהן, שמא יבואו לטבול במרחצאות שיש בהן איצטבאות של חרס  45 , ומרחצאות אלו פסולות לטבילה.

 45.  כן פרש"י, ואולם התוס' בסוגייתנו פירשו ששייך "גזירת מרחצאות" דוקא בכלי חרס הרגיל להיות מצוי במרחץ לצורך מים חמים.
הא לטבול בעמידה על גבי סילתא, בקעת עץ עבה  46  - שפיר דמי מותר, משום שאין בקעת עץ דומה לאיצטבאות של אדמה.

 46.  כן פירש"י והראשונים, והרמב"ם פ"י סילתא, סל. ועיין בהערה 47.
אמר ליה רב חנן מנהרדעא: התם, בהא דאמר רבא שאשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, אין הטעם משום "גזירת מרחצאות אלא טעמא מאי - משום דבעית, שהיא חוששת שמא תיפול ולכן אינה טובלת כראוי. ואם כך, כשעומדת בשעת טבילה על סילתא - נמי בעיתא - גם חוששת שמא תיפול ולפיכך אף בזה אסור  47 .

 47.  הראב"ד (בעלי הנפש, שער הטבילה) כתב שאף למסקנת הגמרא סוברים אנו שגזרו חז"ל שלא לטבול מעל הכלים משום "גזירת מרחצאות", אלא שסוגייתנו מדברת באופן שטבל מעל כלי חרס הפוך, אשר אינו מקבל טומאה אלא דרך אוירו, ובקעת - אשר איננה מקבלת טומאה כלל, ולפיכך לא גזרו בהם משום שהעמידו חז"ל את גזירתם על "סתם כלים" אשר מקבלים טומאה. והוכיח הראב"ד את שיטתו מדברי המשנה במקואות (פ"ה מ"ב) מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל:. רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל", מוכח שגזרו חז"ל לאסור להטביל מעל גבי כלים, והוסיף הראב"ד וכתב שאין לפרש אף את המשנה משום "ביעתותא" כמסקנת סוגייתנו משום ששם אין מדובר בטבילת אדם אלא בטבילת כלים ולא שייך בזה "ביעתותא". עוד מתבאר מדברי הראב"ד שם שאילו טעם האיסור הוא משום ד"חוששין לביעתותא" אם עברה וטבלה - בדיעבד עלתה לה טבילה, ואילו טעם האיסור הוא "גזירת מרחצאות" - אף בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ובבית יוסף (קצ"ח) דן בדעת הרמב"ם לגבי הטובלת במקום שיש לחוש לביעתותא אם - עלתה לה טבילה או לא עיי"ש. והר"ש בפירושו למשנה במקואות (שם) כתב לחלק בין הטובלת על כלים הקבועים בקרקע שבזה גזרו חז"ל שמא יבואו לטבול בהם מחוץ למקוה (כגזירת מרחצאות) לבין הטובלת מעל גבי כלי תלוש הנמצא בתוך המקוה שבזה לא גזרו. (וע"ע בבית יוסף שם מה שכתב לבאר בשיטת הרא"ש והרמב"ם שסתמו ולא ביארו את החילוק שבין סוגייתנו לבין דברי המשנה במקואות ועכ"פ מדברי הרמב"ם שפירש סילתא - סל - מוכח שלא סובר הוא כדעת הראב"ד שהוא סל מקבל טומאה הוא. וע"ע בבאור הגר"א שם ס"ק ל"א ובחזון איש יו"ד קכ"ט ב).

דרשני המקוצר[עריכה]