טומאת כלים: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת כלים היא הטומאה החלה על כלים או על בגדים. כלים ובגדים אינם יכולים לקבל טומאה מצד עצמם (למעט בגד המנוגע), אלא רק להיטמא ממקור טומאה אחר, כגון מת, נבלה או זב. בדרך כלל דרגת טומאתם תהיה ראשון לטומאה ובמקרים מסוימים היא תהיה אב הטומאה. ישנה חלוקה בדיני טומאת כלים בין כלים העשויים מחומרי גלם שונים (כלי מתכות, כלי עץ וכלי חרס), ובין כלים העשויים לשימוש מסוים (כלים המיועדים לישיבה או שכיבה מקבלים טומאה חמורה יותר מכלים אחרים).

רוב הכלים שנטמאו עוברים טהרה על ידי טבילתם במקווה, בהסתמך על הפסוק "ורחץ את בשרו במים וטהר". חכמים שיערו שעל מנת לטהר כלים יש לטבול אותם במים שנפחם לא פחות מהנפח שנדרש לטהר אדם, ומכאן שאם יטבלו אותם במקווה, שבו אדם מיטהר, יטוהרו גם הכלים.

דרך נוספת בה ניתן לטהר כלים היא להזות עליהם מי אפר פרה אדומה.

המסכת העוסקת בהגדרת סוגי הכלים, טומאתם ודרכי הטהרה שלהם היא מסכת כלים בסדר טהרות.

סוגי הכלים[עריכה]

הכלים המקבלים טומאה מן התורה הם העשויים משבעה סוגי חומרים שפירטה התורה: כלי עץ, בגדים, כלי עור, שק^[1], כלי חרס^[2], מתכות^[3], וכלים העשויים מעצמות^[4]. חכמים קבעו שגם כלי זכוכית מקבלים טומאה^[5]. שאר מיני הכלים, כגון כלים העשויים מאבן, אינם מקבלים טומאה כלל. זוהי הסיבה לשכיחותם של כלי אבן בחפירות הרובע ההרודיאני בעיר העתיקה בירושלים: המגורים בקרבת בית המקדש חייבו את התושבים להיזהר מטומאה, והדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל.

חפצים הקבועים בקרקע (דלתות, ברזים, רהיטי עץ גדולים) - אינם מקבלים טומאה^[6].

כלי מתכת[עריכה]

ערך מורחב - טומאת כלי מתכות

קיימים הבדלים מסוימים בין החומרים הנ"ל בהלכות קבלת הטומאה: כל החומרים הללו מקבלים טומאה רק אם הם כלי קיבול (שניתן לתת בתוכם נוזלים, למשל, ולא ישפכו), פרט למתכת, שמקבלת טומאה גם אם היא כלי שטוח ("פשוטי כלי מתכת")^[7]. סיבה אפשרית לדבר: היתרון המרכזי של המתכת הוא בחוזק שלה, ולכן היא משמשת ככלי עבודה, ולאו דווקא ככלי קיבול.

לפי דעה מסוימת, לכלי מתכת יש חומרא נוספת, המבדילה אותם משאר הכלים, בכך שכאשר הם נטמאים ממת או מאדם שנטמא במת, אין טומאתם בדרגה פחותה יותר. לדוגמה: מת, נחשב ל"אבי אבות הטומאה" בעוד שאדם שנטמא ממנו על ידי נגיעה או נשיאתו נחשב כ"אב הטומאה", כלים שנגעו במת יחשבו באותה דרגה כמו המת עצמו - "אבי אבות הטומאה". מסיבה זו, סתם "כלים" בהלכות טומאה וטהרה הכוונה לכלי מתכת, שלהם חומרא מיוחדת‏^[8]. יש אומרים שדין זה קיים גם בשאר סוגי הכלים, פרט לכלי חרס^[9].

כלי מתכת נחשב לכלי רק אם משמש לצורך כל שהוא, כמובן. לפי חידושו של רבי יוחנן גם כלי הנועד להשמיע קול נחשב לכלי‏^[10]. בתלמוד מובא כי כלי העשוי לנוי ולתכשיט נקרא גם הוא כלי‏^[11] אך רק לנוי אדם, ולא לנוי בהמה.

גזירת טומאה ישנה[עריכה]

חכמים גזרו שכל כלי המתכת, גם אם ניתוכו ועשו מהם כלי שוב, יחזרו לטומאתם הישנה. המקור הראשוני לתקנה זו נמסר על ידי רב יהודה בשם רבו רב:

	מעשה בשלומציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים ואמרו חכמים יחזרו לטומאתן ישנה

בתלמוד הובאו שני דעות הלכתיות בגדר התקנה, ופרשנויות שונות לסיבת התקנה בהתאם לגדריה:

• דיעה אחת אומרת כי תקנה זו היא רק כאשר הטומאה הראשונה היא טומאת מת. לפי גישה זו הטעם הוא כדי שלא תתבטל תקנת מי חטאת שהיא הזאת מי פרה אדומה על כלים, שהרי על ידי תקנה קלה זו אין צורך לטרוח להשיג מי חטאת.

• דיעה שנייה אומרת כי תקנה זו תוקנה בנוגע לכל הטומאות. לפי זה לא ניתן לומר שהתקנה היא בגלל מי חטאת (שמטהרים רק מטומאת מת), ולפי זה פירש אבי כי הטעם הוא שחכמים חשש שמא בעל הכלי יקוב בו נקב קטן שאינו מטהר אותו ויחשוב שהכלי כבר נטהר מטומאתו. לפי פרשנותו של רבא טעם התקנה הוא שמא כאשר יראה הרואה שהכלי נטמא ומשתמשים בו באותו יום עצמו - לאחר שניתך ותוקן מחדש - שטבילה מועילה לטהרת הכלי בו ביום, דבר שאינו נכון (אלא רק לאחר הערבת השמש)‏^[12].

חקירה למדנית מופיעה באחרונים, האם כאשר הכלים נשברו פקעה מהם הטומאה ונעשו טהורין אלא שזו חוזרת כאשר נעשו מהם כלים חדשים, או שמא התקנה הייתה שהטומאה תשאר גם כאשר הכלים נשברו למרות שאינם כלים והטומאה אינה חלה למעשה כי אינה נוגעת לשום דבר‏^[13]. יש שכתבו שהתקנה היא שהטומאה תחזור ותחול למרות שנפקעה בשעה שנשברה, כראיה הביאו את המשנה האומרת שכאשר שלומציון המלכה חזרה ותיקנה את כליה תיקנו חז"ל שיחזרו לטומאתם הראשונה, ולמרות שבשעה שהכלים נשברו היה זאה לפני התקנה ואז בוודאי לא חלה טומאה על כלים שנשברו‏^[14].

כלי עץ, עור ועצם[עריכה]

כלי עץ וכלי עור וכלי עצם הם כלים הנקראים "כלי שטף" - כלים שניתן לטהרם בטבילה. בשונה מכלי מתכת שגם "פשוטיהם" - כלים שאין להם "תוך" מטמאים, הרי שפשוטי כלי עץ עור ועצם טהורים ורק מקבליהם טמאים. כמו כן, בשונה מכלי מתכת, לא רק כאשר הכלים נשברו הם טהורים, אלא שאם חזר ועשה מהם כלים הם נטמאים רק מכאן ולהבא ולא חוזרת עליהם טומאתם הישנה.

כלי חרס וכלי נתר[עריכה]

ערך מורחב - טומאת כלי חרס

בכלי חרס קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים, דינים אלו קיימים גם בכלי נתר. מדובר בחומר רך שמותך במים ועשוי לניקוי כעין בורית‏^[15], העשוי מאדמה מסוימת‏^[16].

א. הם מקבלים טומאה אם הגורם המטמא נכנס לתוכם, ואפילו לא נגע בהם כלל, אלא רק שהה בחלל שבתוך הכלי ("נטמא מאוירו"). כמו כן, כלי חרס שנטמא, מטמא כל מזון שנמצא בתוכו, גם אם לא נגע בדפנות הכלי^[17]. האוכל שבתוך הכלי שבתוכו, נטמא גם הוא מפני שגם הוא בתוך הכלי הטמא, אך אם דפנות הכלי האמצעי עולות למעלה מכלי החרס הטמא, הוא חוצץ בפני הכלי שבתוכו, וזה לא נטמא, מפני שהכלי שבתוך האמצעי נחשב ל"תוך תוכו".

לכלל זה יש סייג יסודי האומר כי תוך כלי חרס יטמא רק אוכל או משקאות, אך לא אדם שבתוכו או כלים, ואין אומרים שבכך שהאוכל נטמא מאויר הכלי חרס נחשב הדבר כאילו כל הכלי מלא בטומאה ממשית‏^[18]. לפעמים תיתכן אפיזודה מעניינת: בתוך הכלי שבתוך הכלי חרס יהיה אוכל, ומכיוון שהכלי האמצעי לא חצץ בפניו מכיוון שדפנותיו של החיצון היו גבוהות יותר מדפנותיו, המשקה נטמא, למרות שהכלי עצמו לא נטמא, אך המשקה שנטמא יטמא את הכלי האמצעי, כך שהכלי חרס יטמא את הכלי שבתוכו בעקיפין.

לגבי נגיעה בגב כלי חרס, יש הבדל בין האופן שבו הכלי נטמא לבין האופן שבו כלי טמא מטמא דברים אחרים: אם דבר טמא נגע בגבו של כלי חרס טהור - הכלי נשאר בטהרתו^[19]. לעומת זאת, אם מזון טהור נוגע בגבו של כלי חרס שכבר נטמא - המזון נטמא^[20]. לדין זה שכלי חרס אינו נטמא מגבו, יש השלכה על הלכות "טומאת אהל" במת. כשיש מת בבית - נטמא כל מה שבבית, פרט למזון הנמצא בכלי חרס אטום ("מוקף צמיד פתיל"). מכיוון שאינו נטמא מגבו - הוא חוצץ בפני הטומאה מלהיכנס לכלי^[21].

ב. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", גם אם נטמא ממת, וגם אם הוא משמש למשכבו או מושבו של הזב (אלו שני האופנים בהם כלים אחרים יכולים להיות אב הטומאה)^[22].

ג. לאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו בטבילה במקווה, ורק אם ישבר - השברים טהורים^[23], כי כעת אינו "כלי" כלל. שאר הכלים יכולים להיטהר על ידי טבילה במקווה^[24].

כלי זכוכית[עריכה]

כלי זכוכית, אף שאינם כלולים במיני הכלים שהתורה הזכירה שמקבלים טומאה, חכמים גזרו עליהם שיקבלו טומאה. בראשונים קיימת מחלוקת בשאלה האם ניתן לטהר כלי זכוכית במקווה. גזירה זו מתוארכת לימי יוסי בן יועזר, במאה השנייה לפנה"ס. ככל הנראה, גזירה זו נועדה להמשיך את הקו העקרוני שקיים בתורה, לפיו כלים שימושיים מחומרים נאים מקבלים טומאה. השערה נוספת טוענת שזכוכית ניתנת למיחזור, כלומר ניתן לקחת זכוכית שבורה ולהתיכה על מנת ליצור כלי חדש. בכך דומים כלי זכוכית לכלי מתכת ולכן הרחיבו החכמים את נהלי טומאת כלי מתכת גם לכלי זכוכית. במחקר ההיסטורי רווחת הדעה, שהגזירה על כלי זכוכית נועדה למנוע את השימוש בהם, וזאת משום שהיו מיוצרים על ידי גויים בארץ, אך השערה זו תלויה בהנחה שלא ניתן לטהר כלי זכוכית במקווה.^[25]

בתלמוד מובא פירושו של ריש לקיש, שהסביר כי הסיבה לגזירה הטומאה על כלי זכוכית נעוצה בדמיונם המעשי לכלי חרס, שכן כלי זכוכית נעשים מהחול. מסיבה זו גם אין מועלת לכלי זכוכית טהרה במקווה.

התחבטו חכמי האמוראים, לפי פירושו של ריש לקיש, מדוע אין כלי זכוכית מטמאים מגבם - חלקם החיצוני - בדומה לכלי זכוכית.

גישה אחת אומרת, שלכלי זכוכית יש גם דמיון מסוים לכלי מתכת בכך שניתן לחזור ולעשות מהם כלי לאחר שנשברו על ידי התכת הזכוכית, ולכן גזרו גם טומאה על גבם של הכלי זכוכית בדומה לטומאת כלי מתכת. על פרשנות זו נשאלה שאלה בתלמוד לא אין על כלי זכוכית גזירת טומאה ישנה האומרת כי אם התיכו את הכלי לאחר שנטמא ויצרו ממנו כלי חדש הוא חזר לטומאתו הראשונה, ועל כך הוסבר כי גזירת טומאה ישנה היא תקנת חכמים, ואין עושים גזירה לגזירה, שהרי כל טומאת זכוכית היא מדברי חכמים. בנוסף, הוסבר כי "פשוטי כלי זכוכית" אינם מטמאים למרות שפשוטי כלי מתכת מטמאים, כדי להבדין בין טומאה זו של מדרבנן לטומאה מדאורייתא, כדי שלא יבואו להתייחס לטומאה זו כאילו הייתה טומאה מהתורה וישרפו בגללה תרומה וקדשים.

גישה שנייה של רב אשי אומרת שהסיבה שכלי זכוכית מטמאים מגבם היא בגלל שכלי זכוכית הם שקופים ונראים תוכן כגבן, ולכן חשוב גם ה"גב" כ"תוך"‏^[26]}.

כלי פלסטיק[עריכה]

אחרונים התלבטו בשאלת טהרת כלי פלסטיק, חומר שלא היה ידוע לחז"ל. ההתלבטות לגבי פלסטיק מול מגוון חומרים שלא הוזכרו בעבר ולכן אינם חייבי טבילה הייתה כי ניתן למחזר פלסטיק כמו זכוכית ומתכת. גדולי הדור פסקו כי אין לטבול כלי פלסטיק.

הערות שוליים