פרשני:בבלי:נדה סז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סז ב

חברותא[עריכה]

שלש נימות הקשורות אינן מהודקות ולכן - אינן חוצצות.
שתים נימות הקשורות איני יודע אם הן מהודקות היטב עד שתחצוצנה.
ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו שתחצוץ אלא נימא אחת, שהיא מהודקת היטב אבל שתיים אינם מהודקות ולפיכך אינם חוצצות  57 .

 57.  כן מבואר מדברי הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש שפסקו כרבי יוחנן ששתיים אינן חוצצות. ואולם הר"ן והרשב"א ורבינו ירוחם פסקו ששתים ספק הוא אם חוצצין, וכתב הבית יוסף שהם מפרשים את דברי רבי יוחנן "אנו אין לנו אלא אחת", כלומר, כדעת רבה בר הונא שאין אנו יודעים היאך ההלכה אלא באחת, שחוצצת, אבל בשתיים, ספק. (ועיין בתוה"א לב א שמבואר שלא כדברי הבית יוסף).
אמר רבי יצחק, דבר תורה. מדין התורה רובו של השער  58  או רוב גופו שיש בו חציצה, המקפיד עליו, שמקפיד על החציצה ומתכוין להסירה - חוצץ  59 .

 58.  לדעת הגאונים הובאו ברמב"ם (פ"ב מהל' מקואות הט"ו) רוב הגוף נידון בפני עצמו, וכמו כן רוב השער נידון בפני עצמו, ואין השיער מצטרף להשלים לרוב "אינו חצוץ", כשגופו חצוץ בחציו או ברובו וכמו כן אם השיער חצוץ ברובו אף אם אין חציצה כלל בגופו - הוי חציצה. (ועיין בחידושי המאירי למסכת עירובין שחידש שלדעה זו אף כל אבר מאברי הגוף נידון בפני עצמו ולא מצטרף עם שאר גופו, וכנ"ל לגבי שיער - ואולם "דעת יחיד" היא, ודעת שאר הפוסקים שדין זה נאמר אך בשער). ודעת הרמב"ם (שם) שאין השיער נידון בפני עצמו אלא הרי הוא כחלק מן הגוף ולפיכך אינה חציצה עד שיחצץ רוב גופו, וכמו כן מצטרף השער להשלים לרוב הגוף לענין חציצה. ובדעת רש"י נקטו התוס' בעירובין (ו ב) ובסוכה, וביבמות (עח א) שאין דין "רוב" ו"מקפיד" אלא בשער ואולם בגופו אפילו מיעוט חוצץ ואפילו אינו מקפיד, ובחידושי הריטב"א למסכת עירובין (ו ב) נקט שדעת רש"י כדעת הגאונים הנ"ל.   59.  הרשב"א (תוה"ק ב"ז ש"ז) פסק שאף על פי שאין האשה מקפידה, אם דרך הנשים להקפיד על חציצה זו - הרי זו חוצצת, וכן פסק רבינו ירוחם. וכתב הבית יוסף שטעם הדבר משום שבטלה דעתה אצל כל אדם שאם לא כן "נתת דבריך לשיעורין". ובאופן שרוב הנשים אינם מקפידות ואשה זו מקפדת, דקדק הבית יוסף מדברי הרמב"ם שכתב (פ"ב מקואות) "שערה אחת שנקשרה חוצצת, והוא שיהא מקפיד עליה", עכ"ל הרמב"ם. והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד על קשירת שערה אחת, ומכאן מוכח שאף קפידת האשה נגד דעת רוב העולם נחשבת כ"קפידא", וחוצצת. ואולם מדברי הרשב"א שכתב (תוה"ק לא ב) "היו שערותיה קשורין וכו' עד שדרך האשה להקפיד הרי אלו חוצצין" מדוקדק שהדבר תלוי בדרך העולם ולא בקפידתה של הטובלת. וכתב הבית יוסף שיש להסתפק בדעת הרמב"ם באופן שרוב העולם מקפיד והיא אינה מקפדת אם נחשב כ"קפידא". ולענין הלכה פסקו הטור והש"ע שבין אם היא מקפדת ובין אם דרך העולם להקפיד הרי זו חציצה. עוד כתבו הראשונים בסוגייתנו שאף אם עתה אינה מקפדת, כל שעתידה להקפיד על חציצה זו הרי זו "קפידא" וחוצצת.
רובו ואינו מקפיד עליו - אינו חוצץ.
וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד - משום רובו המקפיד - משום שאם רובו שאינו מקפיד לא היה חוצץ בטבילה היו טועים האנשים ומכשירים אף רובו המקפיד.
וגזרו על מיעוטו המקפיד - משום רובו המקפיד - שאם היו מכשירין מיעוטו המקפיד היו טועין ומתירין אף רובו המקפיד.
ומקשה הגמרא: ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד!  60 

 60.  וכמו כן נגזור על מיעוטו שאינו מקפיד משום שרובו שאינו מקפיד - כן הוא בעירובין ובסוכה (ו ב) - רש"ש.
ומתרצת: היא גופה דין מיעוט המקפיד בעצמו שחוצץ אינו אלא משום גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה?
אמר רב: נדה הטובלת מדין התורה בזמנה, במוצאי היום השביעי לנדתה, (מדין תורה, קודם שהחמירו בנות ישראל על עצמן) אינה טובלת אלא בלילה, ואינה יכולה לטבול ביום השביעי. ובזאת חלוקה טבילת נדה מטבילת זבה הטובלת ביום השביעי למנין ז' נקיים  61 .

 61.  וטעם הדבר הוא, שבספירת ז' נקיים של זבה משהגיע הבוקר של יום השביעי אמרינן "מקצת היום ככולו" ונחשב כאילו ספרה את היום עד סופו ולפיכך מדאורייתא טובלת ביום ומותרת לבעלה, מה שאין כן בשבעת ימי הנדה שאמרה התורה "שבעת ימים תהיה בנדתה", ללמד שאינה יכולה להטהר עד שיכלו כל שבעה ימי נדתה (רש"י, תו"כ).
ושלא בזמנה, שעבר ליל טבילתה במוצאי שביעי ולא טבלה בו, טובלת למחרת בין ביום ובין בלילה.
רבי יוחנן אמר: בין בזמנה ובין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה - משום סרך בתה! שלא תבוא הבת הרואה את אמה טובלת ביום לטעות ולחשוב שיכולה היא לטבול גם ביום השביעי.
ואף רב הדר ביה ואף רב חזר בו מהוראתו.
דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה - משום סרך בתה!
אתקין רב אידי בעיר נרש למטבל ביומא דתמניא - משום אריותא (מפחד האריות)!
התקין רב אחא בר יעקב בעיר פפונאי לטבול ביום השמיני - משום גנבי!
התקין רב יהודה בעיר פומבדיתא לטבול ביום השמיני - משום צנה הקור שהיה שורר שם בלילות! התקין רבא בעיר מחוזא לטבול ביום השמיני - משום אבולאי (שוערי העיר הנוכרים)!
אמר ליה רב פפא לרבא ולאביי: מכדי, מאחר האידנא, שעכשיו כולהו כל הנשים הרואות דם, ואפילו דם נידות, כספק זבות שוינהו רבנן, ולפיכך הם סופרות הם ז' ימים נקיים לאחר שפוסקות לראות דם. אם כן - ליטבלניהו יטבלו ביממא ביום דשביעאה השביעי, דכיון שכבר חלפו ז' ימי נידות וחוששת רק משום ספק זיבות אמאי אינה יכולה לטבול ביום?  62 

 62.  כן פירשו רש"י והרמב"ן (וכן מבואר מדברי התוס' ד"ה אבל), והיינו, שאין כוונת רב פפא להקשות שיהיו מותרים לשמש עם בעלה ביום השביעי - כי משנה מפורשת היא לקמן עב א, שהמשמש ביום שעלול להתגלות למפרע כטמא הרי זו "תרבות רעה". (אמנם בחידושי הרשב"א ביאר שדעת חכמים החולקים על רבי שמעון ומתירים לשמש ביום ולא החשיבו זאת כ"תרבות רעה" משום שהזבה ביום השביעי בחזקת מסולקת דמים ואין לחוש שמא תראה ותסתור. ולקמן מדובר בשומרת יום כנגד יום שטבעה להמשיך ולראות ראיה ארוכה). והרז"ה (השגות לבעה"נ שעה"ש) כתב ששאלת רב פפא לאביי ורבא היא מדוע שלא יתירו לטבול ולשמש עם בעלה ביום השביעי (וכנ"ל בדברי הרשב"א שאין חשש שמא תראה) ועל זה תרצו לו, כדרבי שמעון, שאסור לעשות כן. ואולם לדעת הרז"ה לא הוזכר איסור לטבול בלבד ביום השביעי משום שהטבילה בזמנה מצוה ולפיכך לא גזרו חכמים לבטל מצוה זו. (ועיין טור וב"י קצ"ז בדין טבילה בזמנה בזמנינו אם מצוה היא או לא).
השיבו אביי ורבא: משום דרבי שמעון, דתניא: כתוב בפרשת טהרת הזבה מטומאתה: "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", בא הכתוב ללמדנו - "אחר", אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת בין ז' ימי הטהרה, אלא תמנה ז' נקיים ברציפות של טהרה - דברי חכמים.
רבי שמעון אומר: "אחר תטהר" - אחר מעשה, שספרה מקצת היום של שביעי, תטהר בטבילה! אבל, אמרו חכמים: אסור לעשות כן, לטבול בשביעי, שמא תבא לידי ספק, שיתכן שתראה בהמשך היום ותסתור טהרתה, למפרע  63 . ולפיכך אסור לה לטבול כי אם היא תטבול היא עשויה לשמש והרי היא נכנסת בשימושה זה לידי ספק כרת  64 .

 63.  הטעם שאם ראתה בהמשך היום "סותרת טהרתה למפרע" משום שאין טהרתה ב"מקצת היום ככולו" אלא משום שאנו מחשיבים את ספירת מקצת היום הנקי כאילו כבר עבר כולו וספרתו ואי"צ להמתין עד שיעבור בפועל ואולם בודאי שאין כוונת התורה אלא שתטהר על ידי שבעה ימים נקיים ואל על ידי ששה ומקצת היום השביעי, ולפיכך כשראתה בהמשך היום השביעי נמצא שאין כאן "מקצת היום השביעי - הטהור - ככולו" אלא יום שביעי זה נתברר שטמא הוא.   64.  דעת רוב הראשונים שאף בזמנינו שאין הנידה טובלת בזמנה במוצאי היום השביעי אלא החמירו בנות ישראל על עצמן לספור שבעה נקיים אחר ראייתה, מכל מקום אסורה לטבול ביום השמיני משום סרך בתה (והיינו, שגזרה זו שייכת אף בזבה דאורייתא הסופרת ז' נקיים ולא רק בנדה ולפיכך החמירו אף בזמנינו שנחשבות הנשים כספק זבות). ואולם דעת הראבי"ה (סימן ק"צ). ור' שמחה (הגה"מ פי"א מהל' א"ב) שאין גזירת "סרך בתה" אלא בנדה דאורייתא, שאם תטבול ביום השביעי טבילתה פסולה מהתורה. מה שאין כן בזבה שאף אם תטבול ביום השביעי עלתה לה טבילה ואך חכמים הם שאסרו לעשות כן שמא תשמש - לא גזרו בזה לאסור לטבול ביום השמיני, (ועיין לעיל הערה 62 דעת הרז"ה).
אמר רב הונא: אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת - שכן מצינו שאשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת לפי שאי אפשר לה לחוף בשבת, ודנים אפשר מאי אפשר.
וכן אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת - שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יו"ט שחל להיות אחר השבת.
וכן אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת - שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.
ורב חסדא אמר: כולהו, באותם זמנים שאי אפשר לסמוך את החפיפה לטבילה  65  - אמרינן שאינה חופפת בסמוך, אבל ללמוד מכאן לימי חול רגילים מהטעם "שכן מצינו" - לא אמרינן.

 65.  והטעם ש"אי אפשר" לחפוף במוצאי שבת, משום שלדעת ר' חסדא חוששים שמא מתוך שתמהר לטבול לא תחפוף יפה, ולפיכך עדיף לחפוף קודם לכן.
אלא היכא דאפשר - אפשר, ותסמוך. ורק היכא דלא אפשר - לא אפשר.
ורב יימר אמר: אפילו "שכן" - נמי אמרינן. לבר חוץ מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת. דלמוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת ליתא, שלא התירו לה להרחיק כל כך אפילו בראש השנה שחל לאחר השבת. דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה, ועדיף לחפוף בלילה על פני הרחקה כה מרובה של החפיפה מהטבילה.
דרש מרימר: הלכתא כרב חסדא, שאין דנין "אפשר" מ"שאי אפשר" וכדמתרץ רב יימר שאין לחוף בערב שבת ולטבול במוצאי ראש השנה, אלא תחפוף במוצאי ראש השנה.
איבעיא להו: אשה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה? האם גזרו חז"ל שאסור לחפוף בלילה שמא תמהר לטבול ולא תחפוף יפה או שלא גזרו?
מר זוטרא - אוסר. ורב חיננא מסורא - שרי - מתיר.
אמר ליה רב אדא (מסורא)  66  ל (רב חיננא מסורא) (מר זוטרא) לאו הכי הוה עובדא בדביתהו באשתו (ד) אבא מרי ריש גלותא, דאיקוט, שהתקוטטה עם בעלה ולא רצתה לטבול. אזל רב נחמן בר יצחק לפיוסה. ואמרה ליה: מאי איתיה השתא, מדוע באת עכשיו הרי אין לך מה להאיץ בי שאטבול עוד הלילה.

 66.  כן גרס הב"ח, ואי אפשר לגרוס כגירסא שלפנינו מפני שמהעובדא דריש גלותא מוכח כדברי רב חיננא מסורא שהתיר.

דרשני המקוצר[עריכה]