פרשת וילך: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת וילך היא הפרשה התשיעית בספר דברים. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה : "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. " ([[ספר דברים]], ל"א,א'). ההפטרת השבת היא הפטרת שובה הנאמרת בשבת שבין ראש השנה לביו יום הכיפורים.

אם בין שני ראש השנה וחג הסוכות יש רק שבת אחת, קוראים את הפרשיות נצבים ופרשת וילך ביחד וההפטרה היא הפטרת שובה. יש לזה סימן במשנה ברורה: "בג מלך פת וילך" - אם ה"מלך" - דהיינו ראש השנה בימים ב' או ג', "פת" - דהיינו מחלקים: ניצבים וילך.

נושאי הפרשה

• ברכת "חזק ואמץ" לקראת הכניסה לארץ ישראל. משה מסויים את תפקידו אך "ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי" (הרמב"ן).
• כתיבת ספר התורה, ניתנו לבני שבט לוי ולזקני ישראל והנחתו בארון הברית. הרמב"ן מתלבט האם הוא כתב את כל ספר התורה או את ספר דברים (עד כאן): "מתחילת בראשית עד לעיני כל ישראל. ואע"פ שבכאן (פסוק יא): כתוב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא א), אבל בזה חזר ובאר (פסוק כד): ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, וזה יכלול כל התורה כולה."
• מצוות הקהל - תחול בחג הסוכות של השנה השמינית, השנה הראשונה לאחר השמיטה, לעיני העם כולו, כאשר מלך ישראל קורא לפניהם מספר דברים.
• על העתיד - לאחר מות משה - אשר צפוי בו : "וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים." (ל"א, י"ח).
• מצוות כתיבת ספר תורה - לכל אחד ואחד.
• ציווי ללויים - הספר יונח בארום הברית ולהשמיע לעם אץ השירה הזאת.

בין מאה ועשרים שנה אנוכי

הפרשנים מתלבטים בשאלה מה גרם למשה ביום בו הוא עומד למות לטעון שהוא:"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(ל"א,א') - הרי הסיבה ברורה, נאסר עליו לעבור את הירדן, אז למה דרושה ההקדמה. הרמב"ן כותב:"וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני" ומשלים "ועוד כי השם ציוני שלא אעבור שם" או "לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כוחותיו בזקנותו" רבי אבן עזרא.ורבותינו אמרו (סוטה יג ב): מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והרי בפרשת וזאת הברכה נאמר:"וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה" -כלומר " שמשה רבנו היה בתקפו ובבריאותו". מסכם הרמב"ן:"והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו" - כלומר, גם ביום פטירתו הצפוי, נשמר כבודו של משה רבינו.

מצוות התשובה

באמצע הפרשה, לקראת סוף הנאום של משה לפני הכניסה לארץ, הוא מודיע להם שאחרי הכל, הם עתידים לחטוא ולגלות מהארץ. הדיבור של משה מרגיש מאוד פסימי, אחרי 40 שנים בהן משה מנסה לחנך את העם למעשים טובים ולמצוות הוא כבר יודע מראש שלאחר שהוא כבר לא יהיה העם יחזור לחטוא. אבל גם אם העם עתיד לחטוא, עדיין לא ברור מדוע משה צריך לספר להם את זה כבר לפני הכניסה לארץ ולייאש אותם? האם לא כדאי לדבר דברי עידוד לפני הכניסה לארץ המובטחת?

נראה להסביר שמשה לא רוצה לייאש את עם ישראל, אלא דווקא לחזק אותם. דווקא מי שלא מאמין כלל ביכולת שלו ליפול ולחטוא- עלול להישבר בצורה הקשה ביותר ברגע שייפול. משה מודיע לעם מראש שהנפילות והחטאים עלולים לקרות, והדבר החשוב שיש לעשות איתן הוא דווקא לקום מהנפילה ולקבל ממנה כוחות להמשיך. כאשר משה מסביר לעם את מצוות התשובה הוא למעשה אומר להם שלמרות שככל הנראה הם ייפלו ויחטאו שוב ושוב, אין זו סיבה לייאוש אלא זו קריאה להתכונן כבר לפני החטא לתשובה ולקום מיד לאחריו ו"כאשר נפלתי- קמתי" (מיכה, ז).