פרשת בלק: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת בלק היא הפרשה השביעית בחומש במדבר. רובה המוחלט של הפרשה עוסק בניסיונותיהם של בלק ובלעם לקלל את ישראל ובברכותיו של בלעם. בסוף הפרשה מתואר חטא עם ישראל בשיטים, דבר המקשר את הפרשה אל המתואר בפרשת פינחס שלאחריה.

הפטרת בלק היא במיכה ה-ו, שם מוזכר הפסוק "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל...".

סיפור הפרשה[עריכה]

בלק ובלעם[עריכה]

הסיפור התרחש לאחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. בלק בן ציפור, מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא לבלעם בן בעור שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בהתחלה ה' לא הרשה לבלעם ללכת, אך לאחר שהשליחים נשלחו שוב, וניכר היה שבלעם רוצה ללכת, הרשה לו הקב"ה - בתנאי שבלעם יאמר רק מה שיורה לו הקב"ה לומר.

בדרך, כשבלעם רוכב על אתונו, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה. כאן ראה פתאום בלעם את המלאך, והתנצל, והבטיח שוב שאת אשר יאמר לו ה' לומר - יאמר.

כשהגיע בלעם אל בלק, כעס עליו בלק על שהתעכב, ובלעם אמר לו שהוא אמנם הגיע, לבסוף, אך יאמר רק את מה שיורה לו ה'. אחר כך, לקח בלק את בלעם לשלושה מקומות מהם אפשר לראות את מחנה ישראל - אל במות בעל ושדה צופים, מהם ראה רק את קצה העם, ואל ראש הפעור, בו ראה את כל העם - ובכולם בנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל בכל אחד. אך הקב"ה הורה לבלעם לברך את ישראל, ולא לקלל, והוא תמיד בירך את ישראל. לבסוף כעס עליו בלק ובלעם השיב שהוא אמר לו מראש, שהוא יאמר רק מה ש-ה' יורה לו - וזה מה שהוא הורה לו.

אחר כך התנבא בלעם נבואות עתידיות על גויים שונים וחזר לארצו, וגם בלק שב אל ארצו.

החטא בשטים[עריכה]

ערך מורחב - חטא בעל פעור

לאחר מכן, התיישבו בני ישראל בשטים, והעם התחבר לבנות מדין, ועבד לבעל פעור, אחד מאלילי מדין. משה הורה לשופטי ישראל להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, אך באותו זמן זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון, חטא עם אחת מהמדיניות, לעיני כל הקהל, מה שגרם להלם, ולבכי של משה והזקנים. רק פנחס בן אלעזר לא שותק, אלא נטל רומח, דקר את שניהם, והרג אותם. מעשה זה עצר את המגיפה שפרצה בישראל, בה מתו עשרים וארבעה אלף איש.

קריאת הפרשה בציבור[עריכה]

בארץ ישראל תמיד נקראת פרשת בלק לבדה, אך בחו"ל יתכן מצב בו היא נקראת יחד עם פרשת חקת: כאשר חג השבועות או שביעי של פסח חל ביום שישי, בחו"ל נחגג יו"ט של גלויות בשבת, ולא נקראת בה פרשת שבוע - ולכן צריך להצמיד שתי פרשות זו לזו, על מנת שבשמחת תורה יסיימו את ספר דברים.

ייחודה של הפרשה[עריכה]

רובה הגדול של הפרשה, לא עוסק בעם ישראל, אלא בסיפור המתרחש בארץ מואב, רחוק ממחנה ישראל. בנוסף, כל הפרשה מספרת על קללות וברכות - שלא ברור מה השפעתן, ומדוע יש לחשוש מפניהן.

בגמרא מובא, שבלעם ידע לכוון מתי לקלל, כשכיון לרגע בו ה' כועס. לכן היה חשש שמא יקבל ה' את קטרוגו של בלעם, ויפגע בישראל - אך ה' הפך את הברכה לקללה.

מספר פעמים מוזכר בהמשך התנ"ך (יהושע כ"ד, נחמיה י"ג, ועוד) סיפור הברכות והקללות. בשל רצונם של מואב לקלל את ישראל יש מצווה שלא לקבל גרים ממואב ומדיין.

חטאו של בלעם[עריכה]

בתחילת הפרשה, שליחי בלק מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא ולקלל את ישראל. בתחילה, בלעם מסרב ללכת עימם מכיוון שהקב"ה אסר עליו ללכת. רק בפעם השניה שהשליחים מגיעים אל בלעם, הוא מסכים לבוא לאחר שהקב"ה הסכים לו ללכת. מנגד, למרות שהקב"ה ציווה עליו ללכת עם שליחיו, התורה מתארת כי הקב"ה כועס על הליכתו עם שליחי בלק. הפרשנים תמהים מפני מה יצאו קצפו של ה' לאחר שכבר הסכים לבלעם ללכת?

הרמב"ן מתרץ שגם כאשר הקב"ה התיר לבלעם ללכת עם שליחי בלק, הוא לא התיר לו לקלל את ישראל וכל כוונתו היתה שילך עם השליחים אך יברך את העם. מנגד, כאשר בלעם לא אמר שהוא הולך רק בשביל לברך את העם, אלא אמר בסתם שהוא הולך- כעס הקב"ה משום שידע שאם היה אומר להם שהוא הולך לברך את העם לא היו מסכימים שיבוא. בנוסף, יש בכך פגם שבלעם גרם לשליחי בלק לחשוב שהקב"ה רוצה לקלל את עם ישראל בכך שהסכים שילך. מנגד, בעל עקידת יצחק ‏^[1] פירש שעיקר חטאו של בלעם היה בעצם בקשת הרשות ללכת. לפירושו, "הדברים האסורים או המגונים, השאלה על היתרם הוא חטא גדול" ולאחר שבלעם ידע שעם ישראל הוא עם ה' היתה בכך עזות מצח לבקש ממנו לקללם. בבקשתו הראשונה של בלעם הקב"ה ריחם עליו ורק סירב לו, ובפעם השניה לאחר שראה שבלעם "שב אל קיאו" החליט הקב"ה להסכים לו ללכת על מנת להענישו לאחר מכן.

פי האתון- חזיון או מציאות[עריכה]

הרמב"ם, כדרכו במורה נבוכים חלק ב מב, הסביר שעל אף שהתורה כותבת שהאתון פתחה את פיה ודיברה, אין הכוונה כפשוטו אלא מדובר בחזיון נבואי בלבד. כדברים אלו נקט גם ר"י אבן כספי שהסביר שכל הדבר היה בחיזיון וכי בלעם התנמנם ברכבו כמנהג בני אדם. הוכחה נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בכך שלא נראה שבלעם או אחד מהאנשים שהלכו עמו נבהל מכך שהאתון פתחה את פיה, ונראה כי הדבר היה רק בחזיונו של בלעם. מנגד, הרמב"ן ‏^[2] מסביר כי נס האתון היה במציאות ממש. לפירושו, הקב"ה פתח את פי האתון, והפך אותה לכעין "בריאה חדשה" שאף יש ביכולתה לראות את המלאך שאפילו בלעם המכשף לא יכל לראותה.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טקסט פרשת בלק באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת בלק באתר ישיבה

הערות שוליים