פרשני:בבלי:נדה ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ב א

חברותא

מתניתין:
שמאי אומר: כל הנשים הרואות דם בשעה שבודקות עצמן  1  - דיין שעתן! שמשעת הראייה ואילך בלבד הן טמאות, ולא גזרו חכמים עליהן "טומאה למפרע", ואין הן מטמאות קדשים (ותרומה) שנגעו בהן לפני שעת הראייה.

 1.  מדברי רש"י משמע שראיית הדם היתה על ידי בדיקה, ולא שיצא הדם מעצמו. וכן כתב רש"י לקמן (ג א ד"ה "מרגשת"). ומבאר המהר"ם את הכרחו של רש"י לומר כך, משום שמשמעות הלשון "דיין שעתן" היא שיש חידוש במה שהיא טמאה, ואם הדם זב מגופה ללא בדיקה, אין חידוש במה שמטמאה מכאן ואילך. לכן פירש"י שהדם נמצא על ידי בדיקה, וקא משמע לן שטמאה כבר מתחילת הבדיקה. וראה עוד ברש"ל ורש"ש, ובסדרי טהרה בחידוד הלכות בענין זה.
הלל אומר: גזרו עליהן חכמים שיטמאו תרומה וקדשים למפרע - מפקידה, משעת הבדיקה הקודמת, ועד לפקידה, לבדיקה שעשתה עתה, שבה היא ראתה דם.
ואפילו לימים רבים גזרו טומאה למפרע. שאם היתה הבדיקה הקודמת זמן רב לפני הבדיקה שראתה בה דם - הרי היא מטמאת את כל הקדשים (והתרומות) שנגעה בהם לאחר הבדיקה הקודמת.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה!
שאין לנו להחמיר יותר מדאי לזמן רב למפרע כהלל, מפני שכתלי בית הרחם אינם מעמידים את הדם זמן רב, אלא כאשר יוצא הדם לפרוזדור, הרי הוא יוצא משם אל מחוץ לגופה לאחר פרק זמן קצר.
ולא כדברי שמאי שמקיל יתר על המידה שלא לגזור עליה כל טומאה למפרע.
אלא יש לגזור טומאה למפרע באופן הזה:
א. תקופת הזמן של מעת לעת - ממעטת על יד, מתקופת הזמן, של "מפקידה לפקידה"! והיינו, אם הבדיקה הקודמת, שבדקה ולא מצאה בה דם, היתה לפני מספר ימים, דיינו שנגזור עליה שתטמא למפרע רק מעת לעת, ולא תטמא למפרע עד זמן הפקידה הקודמת.
ב. וכן מפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת! שאם היה פרק הזמן של "מפקידה לפקידה" קצר מפרק הזמן "של מעת לעת", וכגון שבדקה את עצמה בבוקר  2  ומצאה עצמה טהורה ובערב בדקה ומצאה דם, אין היא מטמאה למפרע מעת לעת אלא רק משעת הבדיקה בבוקר, שהרי בדקה עצמה אז ומצאה עצמה טהורה.

 2.  מרש"י נראה, שדעת חכמים היא, שמפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת דוקא בכגון שבדקה שחרית ומצאתה טהורה, וחזרה ובדקה ערבית, ומצאתה טמאה. שכן כתב רש"י, "דאמרינן לקמן במתניתין, פעמים שצריכה להיות בודקת, שחרית ובין השמשות, לא מטמאינן טהרות של ליל אמש, דהא בדקה שחרית ומצאתה טהורה". ומפרש המהר"ם שכוונת רש"י לומר, כי דוקא כאשר בדקה מחמת תקנת חכמים, שחייבוה לבדוק שחרית וערבית, היא ממעטת על יד מעת לעת. אבל אם בדקה סתם מעצמה תוך מעת לעת, אינה ממעטת, כיון שאינה מדקדקת יפה בבדיקתה זאת. ורק בבדיקה שהיא מחמת תקנת חכמים היא מדקדקת יפה. והגרעק"א (המובא בספר "וזאת ליהודה") תמה מהגמרא להלן (ד ב), שמבואר בה כי גם אם בדקה עצמה סתם תוך היום היא ממעטת. ובפתחי נדה (ד ב) כתב, שגם המהר"ם מודה שאם בדקה בשחרית כתקנת חכמים וחזרה והוסיפה לבדוק בחצי היום, ממעטת על יד מעת לעת. וכוונת המהר"ם היא רק כשלא בדקה בשחרית כדינה, ובדקה מעצמה באמצע היום, שבדיקה זאת אינה ממעטת.
ג. כל אשה שיש לה וסת קבוע ובדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה דם - דיה שעתה! שלא גזרו עליה שתטמא למפרע, משום דאמרינן "אורח (הוסת) - בזמנו בא" ואין לחשוש שהקדים!
ד. והמשמשת בעדים, שבדקה את עצמה לפני התשמיש ואחר התשמיש ב""עד", בסדין, ומצאה עצמה טהורה, הרי בדיקה זו גם היא נחשבת כ"פקידה" - וממעטת אותה הפקידה על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה! שאין היא מטמאה למפרע אלא משעת התשמיש והלאה, שהרי אז בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה.
כיצד אמרו "דיה שעתה" באשה שיש לה וסת קבוע, או לשמאי בכל אשה?
כגון, שהיתה יושבת במטה והיתה עסוקה בטהרות. ופרשה מהמיטה, וסמוך לאחר פרישתה מהמטה היא ראתה דם, הרי היא בלבד טמאה, מכאן ולהבא. ואילו הן, הטהרות שעסקה בהם בהיותה יושבת במטה - טהורות!
אף על פי שאמרו חכמים והלל באשה שאין לה וסת שמטמאה למפרע מעת לעת, לא אמרו זאת אלא ביחס לכך שהחמרנו לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע, אבל את שבעת ימי נדתה היא אינה מונה אלא משעה שראתה את הדם ואינה חוששת למנותם מעת לעת למפרע (שאם היתה צריכה לחשוש למנותם מעת לעת למפרע היה המנין למפרע גורם להקדים את י"א ימי זיבתה, המתחילים לאחר שבעת ימי נדתה).
גמרא:
שנינו במשנה שיטתו של שמאי שאין גוזרים בנדה טומאה למפרע.
והוינן בה: מאי טעמא דשמאי? מדוע אין הוא חושש להחמיר, ואפילו לא ביחס לטהרת קדשים? והרי יש מקום לחשוש שמא יצא הדם קודם, אלא שהעמידוהו כתלי בית הרחם, ואילו היתה בודקת קודם לכן יתכן שהיתה מוצאת אז דם?
ומתרצינן ארבעה תירוצים בביאור שיטתו של שמאי אמאי אין מקום לגזור טומאה למפרע:
הסבר ראשון:
קסבר שמאי, כיון שהדבר הוא ספק - העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת קודם שראתה את הדם  3 .

 3.  רש"י פירש בטעמו של שמאי, שמעמידים את האשה על חזקתה "שהיתה קודם ראייה, כשנתעסקה בטהרות אלו". ותמה הרש"ש, שהרי על זמן זה אנו דנים אם כבר היתה טמאה, ואם כן, רש"י היה צריך לפרש שמעמידים אותה על חזקתה שמשעת הבדיקה הראשונה. ובספר "תורת יקותיאל" (יח א) מבאר, שכאשר יש ריעותא לפנינו, כמו כאן, שיש דם לפנינו, ל א יתכן לדון חזקה דמעיקרא, ורק משום שהחזקנו אותה בפועל בחזקת טהורה, בשעה שנתעסקה בטהרות, ניתן להעמידה על חזקתה זו, לפי שבחזקה זו אין בה ריעותא. וברש"י בקידושין (עט א) מדייק הגר"א (אהע"ז (לז יג) ו"שער המלך" (אישות ג יד) שלעולם אין עדיפות של חזקה דמעיקרא על חזקה דהשתא. ותמהו על זה מסוגיית הגמרא כאן, שכולי עלמא סוברים שלגבי חולין כן מעמידים אותה על חזקתה, שהרי אף להלל, מה שאינו מעמידה בחזקתה אין זה כי אם חומרא בתרומה וקדשים (כמבואר להלן בגמרא ו א). ולהסבר "התורת יקותיאל" לא קשה כלל.
והלל סבר: כי אמרינן "העמד דבר על חזקתו" הוא רק היכא דלית ליה לדבר שמעמידים אותו על חזקתו ריעותא מגופיה.

דרשני המקוצר