פרשני:בבלי:נדה י ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה י ב

חברותא

מתקיף לה רבי אלעאי לחזקיה: וכי מה בין זו שעדיין לא ראתה ראייה המטמאה למפרע ובכל זאת גזרנו על כתמה, לפי חזקיה, לבתולה שנשאת, שדמיה טהורין, שהקלנו ולא גזרנו על כתמה אלא תלינן לה בדם בתולים הטהור על אף שאילו תראה דם ממש שאינו דם בתולים תטמא למפרע (שמדובר בבתולה שראתה דם פעם אחת בבית אביה ונתחזקה לרואה ואם תראה עוד פעם בשינוי מראה מדם בתולים, תטמא למפרע) ומוכח שלא מטמאים כתמה אף שהוחזקה כרואה ואם תשוב ותראה תטמא למפרע  140 .

 140.  בפירש"י מבואר שקושיית הגמרא מבתולה שהגיע זמנה וראתה פעם אחת, ולחזקיה יש לטמא כתמה אחר ראיה ראשונה, ולרבי יוחנן ניחא שאין טמא כתמה עד אחר ראייה שניה. יש לתמוה מסוגית הגמרא (ה א) "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין דעתן כתמן כראייתן, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם". ופירש"י (ד"ה יש לה כתם) "מכאן ולהבא אף על פי שלא ראתה מימיה". הרי מפורש שבתולה שהגיע זמנה מטמאים כתמה אף קודם שראתה ראייה ראשונה. צ"ל ביאור קושיית הגמרא לפירש"י שאף שבתולה שהגיע זמנה כתמה טמא אף קודם שראתה. בתולה שנישאת שדמה דם בתולים, סברה הגמרא בסלקא דעתך שהטעם לטהר כתמה משום שתלינן בדם בתולים, זהו רק בצירוף הטעם שאף שראתה פעם אחת בבית אביה עדיין לא נהגנו בה תורת מוחזקת בדמים לטמאה למפרע, ולפיכך קשיא לחזקיה שמטמא כתם מחמת שכבר הוחזקה ואם תראה שוב בשינוי מראה תטמא למפרע אמאי מטהרינן כתמה. דעת הרשב"א (ט ב) להוכיח שמחלוקת חזקיה ורבי יוחנן דוקא בתינוקת שלא הגיע זמנה אבל בתינוקת שהגיע זמנה כתמה טמא לכולי עלמא אף קודם ראייה ראשונה והוכיח כן מהגמרא לעיל (ה א) ולפיכך פירש קושיית הגמרא מבתולה, שמדובר בבתולה שלא הגיע זמנה לראות שנותנין לה ד' לילות ודמיה טהורין, ראה פתחי נדה שתמה לפירושו מה הקושיה מבתולה שלא הגיע זמנה לראות הרי התם אפילו אם תראה עדיין דייה שעתה ולא מטמאה למפרע דין הוא שיהא כתמה טהור מה שאין כן בנידון הסוגיא כאן לחזקיה שאם תראה שוב מטמאה למפרע מובן שיש לטמא כתמה, ומבאר, שעל כרחך כוונת הרשב"א בביאור קושיית הגמרא שבתולה דמיה טהורין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אף שכבר הוחזקה בב' ראיות לרבי או בג' לרשב"ג שאם תראה שוב מטמאה למפרע, מכל מקום תולין בדם בתולין, וכתמה טהור אף כאן נטהר כתמה. אך רש"י שפירש הקושייה מבתולה שהגיע זמנה מוכח שסובר שבלא הגיע זמנה אך הוחזקה וראתה ג' פעמים לא תולין בדם בתולים וכתמה טמא. ראה סוגיית הגמרא להלן (סד ב). דעת הרא"ה הובא בחידושי הרשב"ץ בסוגיין, שתינוקת שהגיע זמנה אין כתמה טמא אלא אחר שראתה. ראה במאירי שפירש ראייתם מקושית הגמרא "וכי מה בין זו לבתולה".
אמר ליה ר' זירא: זו, בתולה - שירפה מצוי (השרף היינו הדם) שדם בתולים מצוי אצלה ולכן תולה בו  141 .

 141.  לפירש"י בהערה הקודמת, כוונת הגמרא לתרץ שכל הטעם לטהר כתמה של בתולה שנישאת משום שיש לתלות בדם בתולים ולפיכך אין לה כתם ואין צורך לסברא שלא נהגנו בה תורת מוחזקת בדם, כיון ששירפה מצוי. מה שאין כן תינוקת שאין שירפה מצוי. וברשב"א פירש להיפך זו שירפה מצוי היינו תינוקת שלא הגיע זמנה "כבר התחילה לראות דם טמא וחזקו מן הטמא, אבל הבתולה אין שירפה מצוי". ראה תוס' (ד"ה וכי).
וזו, תינוקת - אין שירפה מצוי, שאין לה דם טהרה שתוכל לתלות בו.
אמר עולא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה ושניה, ולא הוחזקה בפעם שלישית לראות - רוקה ומדרסה בשוק - טהור!  142 

 142.  ראה תוס' (ד"ה רוקה) שביארו, שנקט רוקה ומדרסה בשוק ולא בבית, כיון שבבית בדרך כלל ידוע אם ראתה או לא, אבל בשוק שלא ידוע אם ראתה או לא אין להחזיקה כרואה כיון שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ג' פעמים. ראה תוס' הרא"ש.
שגזרו חכמים טומאה על רוק ומדרס של אשה שהגיע זמנה לראות גם אם לא ידעינן שהיא נדה, אבל תינוקת זאת שלא הוחזקה לראות לא גזרו מספק שמא ראתה, על רוקה ומדרסה.
כתמה של תינוקת זאת שראתה רק פעמיים נמי טהור.
ואמר עולא: לא ידענא אם הא דאמר רבי יוחנן שכתמה טהור, אם דידיה הוא, שחידשו מעצמו, אם דרביה הוא, אם גם את דין הכתם אמר רבי יוחנן בשם רבו, רבי שמעון בן יהוצדק.
והוינן בה: למאי נפקא מינה אם דידיה או דרביה? ומשנינן: למיהוי דבריו של אחד, של חזקיה האומר שלאחר שתי ראיות כתמה טמא, במקום שנים! שהרי חלק רבי יוחנן על חזקיה מסברא עצמית שלו, ובנוסף לכך הביא את דברי רבו, ומכריעים דברי השנים המטהרים את דברי האחד המטמא.
ומוכיחה הגמרא שאמרה רבי יוחנן בשם רבו, ומוכרעת הלכה כדברי השנים מהא: כי אתי רבין וכל נחותי ימא,
אמרוה להא שכתמה טהור אחרי שתי ראיות, כרבי שמעון ברבי יהוצדק!
אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, והתחילה לראות בפעם הראשונה, אפילו שופעת ורואה דם כל ז' ימי נידותה, אינה אלא ראיה אחת, ואינה מוחזקת להיות רואה עד שתראה עוד שתי ראיות אחרות  143 .

 143.  הרשב"א מבאר, שנקט דוקא תינוקת שלא הגיע זמנה ולחדש אליבא דרבי, משום שבהגיע זמנה "כיון דבתרי זימני הוי חזקה ובפעם שניה מטמאה מעת לעת לא נפקא לן בין שתהא כראייה אחת בין שתהא כב' ראיות, שבין כך ובין כך בראיה שתראה אחר שתטהר מנדתה תטמא למפרע" לפיכך נקט תינוקת שלא הגיע זמנה שאפילו לרבי בכדי לטמא למפרע צריך ג' ראיות. מבואר בדבריו, שבהגיע זמנה דוקא לרבי אין נפקא מינה אם היא שופעת או פוסקת כיון שמכל מקום אחר שתטהר ותשוב ותראה תטמא למפרע אבל לרשב"ג שצריכה להתחזק ג' פעמים יש נפקא מינה גם בהגיע זמנה, והולך בזה לשיטתו לעיל שאף בתולה שהגיע זמנה תלוי ברבי ורשב"ג אם סגי בב' ראיות או בג' ראיות. ראה פתחי נדה שהעלה לדעת הראשונים שאף בהגיע זמנה אין מטמאה כתם אלא לאחר ראייה שניה יש נפקא מינה אם היא שופעת או פוסקת לענין כתם. ראה עוד סדרי טהרה (קצ ט).
ושואלת הגמרא על לשונו של רב חלקיה שמשמעותו אפילו שופעת שרואה בלי הפסק, הוי ראיה אחת, - ולא מיבעיא פוסקת בין ראיותיה בתוך שבעה דהוי ראיה אחת!
והרי אדרבה, פוסקת בין ראיותיה, שאינה רצופה במשך שבעה ימים, הויא ליה כשתי ראיות נפרדות!?  144 

 144.  בשיעור פוסקת ראה רשב"א (תורת הבית ש"ד טז א) שאפילו פוסקת ג' פעמים ביום אחד הויא פוסקת וכן כתב הב"י (קצ) בדעת רש"י והטור. וכן פסק הרמ"א (קצ ג) אך מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה ט ה) משמע דווקא פוסקת שיעור ווסת ראה סדרי טהרה (קצ ט).
אלא, הכי קאמר רב חלקיה: "תנוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל ז' - אינה אלא ראיה אחת". אבל, אם פוסקת בין ראיותיה, היא מונה אותם בתור ראיות נפרדות אפילו תוך שבעת ימי נדותה הראשונים. ואם היו שתי הפסקות בין שלש ראיות היא נהיית מוחזקת כרואה דם.
אמר רב שימי בר חייא: "מדלפת" שמטפטפת טפות דם, האחת אחר השניה, אינה נחשבת כרואה דם, ואפילו לא כראיה אחת.
ושואלת הגמרא - כיצד אפשר שלא להחשיב את ראיתה, והא קחזיא?!
ומעמידה הגמרא את חידושו של רב שימי בר חייא בצורה אחרת - אימא, מדלפת אינה כשופעת שכל המשך ראיתה נחשב לראיה אחת. אלא מדלפת - הרי היא כפוסקת! שעל אף שיוצאים ממנה טפות דם בזו אחר זו, כיון שכל אחת יוצאת לחוד נחשבת כל יציאת טיפת דם לראיה בפני עצמה והרי היא נחשבת כמוחזקת להיות רואה, ומטמאה מעת לעת.
ושואלת הגמרא - אם נאמר שמדלפת המטפטפת טיפים באופן רצוף בזה אחר זה נקראת פוסקת, הרי מכלל זה אתה למד דשופעת, הנחשבת כראיה אחת, היא רק כאשר היא שופעת כי נהרא, שיוצא ממנה הדם בזרימה מתמדת במשך שבעה ימים, והרי לא יתכן שבמצב זה היא תשאר בחיים!?
ולכן חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את דברי רב שימי בצורה הפוכה - אלא, אימא - מדלפת אינה אלא כשופעת, שנחשבת לראיה אחת בלבד, שמחשיבים את הטפטוף הרצוף כאילו היה שפיעה מתמשכת, ולפיכך עדיין דיה שעתה עד שתראה עוד שתי ראיות נפרדות  145 .

 145.  ראה ב"ח (קצ) וט"ז (שם ה) שנחלקו אם שופעת הויא כמזלפת או שחלוק שופעת ממזלפת ששופעת אף אם פסקה מעט וחזרה וראתה הוי כראייה אחת מה שאין כן מזלפת. ראה סדרי טהרה (שם ח) וחידושי רעק"א.
תנו רבנן: חזקה של בנות ישראל היא לנהוג לפי הסדר הזה:
עד שלא הגיעו לפרקן שהן מתחת לגיל י"ב שנה, הרי הן בחזקת טהרה, ואין הנשים המבוגרות בודקות אותן כדי לדעת אם ראו דם  146 .

 146.  תוס' (ד"ה הרי) הקשו, המשנה (יא א) נוקטת שרק נדה והיושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה ולמה לא קתני גם בנות ישראל שלא הגיעו לפרקן וכן י"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה מבואר לקמן (לח ב) שהרי הם בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה. ומתרצים, שהמשנה לא פירשה שאינה צריכה בדיקה אלא נשים ששייכות בראית דם רק שאין נפקא מינה בראייתן, מה שאין כן לא הגיע זמנה וי"א ימי זיבה אינה צריכה בדיקה מחמת שמסולקות דמים לא קתני.
משהגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טומאה, בחזקת שדמים מצויים בהן, ונשים מבוגרות בודקות אותן כדי לדעת אם הן טהורות או טמאות.
רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד מפני שמעוותות אותן אם ישרטו אותן, ויבואו לטעות שראו דם נדה.
אלא, סכות אותן בשמן מבפנים, ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאיליהן, שאם הגיע זמנן לראות יוצא הדם מחמת השמן.
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות, דיין שעתן.
תני תנא קמיה דרבי אלעזר: רבי יוסי אומר - מעוברת ומיניקה שעברו עליה ג' עונות, מבלי לראות, דיה שעתה. אמר ליה רבי אלעזר לההוא תנא: פתחת בתרי (מעוברת ומניקה), וסיימת בחדא, (בלשון יחידי - דיה שעתה)? דילמא, "מעוברת והיא מניקה" קאמרת, שדברת אודות אשה אחת שהפסיקה לראות ג' עונות, וחלק מההפסקה היה בימי עיבורה וחלק בימי מניקותה, ומילתא אגב אורחיה קא משמעת לן ששתי ההפסקות מצטרפות למשך ג' עונות, דימי עיבורה עולין לה (מצטרפים) לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה  147   148  . כדתניא: ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה  149  . כיצד? הפסיקה שתים עונות בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה  150 , או - הפסיקה שתים עונות בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה,

 147.  ראה חידושי חת"ס ומי נדה שביארו טעם הצירוף של ימי עיבור והנקה משום שכבדות הראש בימי עיבור, ואיבריה מתפרקין בהנקה הכל טעם אחד הוא. וראה הערה הבאה. הרשב"א נוקט שג' עונות הפסקה בימי עיבור מהני להחשיבה מסולקת גם לימי מניקותה ואין צורך שיעבור איזה זמן בימי מניקותה בלא ראייה ראה הגהות הרד"ל שהקשה על זה, וברש"י (ד"ה ימי עיבורה) משמע דלא כהרשב"א. ראה חזון איש (קב ב) שמסתפק אם סילוק עונה אחת קודם ימי עיבורה מצטרף לימי עיבורה.   148.  ראה רמב"ם (משכב ומושב ד' א' ו') וכס"מ שם שהכריח בדעתו שרבי יוסי במתני' לא פליג על תנא קמא שמעוברת שיעורה בהכרת העובר ומניקה משיוולד, רק בא להוסיף שאם עברו בהן ג' עונות פעם א' וראו דיין שעתן אבל בפעם השניה מטמאות למפרע. ודלא כפירש"י במשנה (ז ב) שרבי יוסי חולק על תנא קמא. ובחידוד הלכות תמה אם לא פליג רבי יוסי על תנא קמא למה צריך הצטרפות של ימי העיבור וההנקה לעשותה מסולקת, גם ללא הצירוף מסולקת מצד העיבור או ההנקה משנולד עוברה. מוכח שלרבי יוסי אין מעוברת או מניקה מסולקות דמים מצד עצמם אלא אם כן עברו עליהן ג' עונות בלא ראייה כפירש"י ולפיכך אמרו שמצטרפין ימי עיבור והנקה לאשוויי אותה מסולקת. ראה הערה הבאה יישוב לקושיה זו. והנה לדעת רש"י במשנה שרבי יוסי סובר שמעוברת ומניקה דיין שעתן רק אם עברו ג' עונות יש להסתפק אם מודה לתנא קמא שהעיבור או הנקה סיבה לסילוק, אלא שמצריך להוכיח כן על ידי ג' חדשים שלא רואה חזינן שאצלה גם העיבור מסלק הדמים, או סובר שאין זו סיבה מספקת לסילוק, ובכדי לקובעה כמסולקת צריך גם לסיבת ג' חדשים בלא ראייה, דומיא דרבי אליעזר הסובר בכל אשה שלא ראתה ג' חדשים שדייה שעתה. הרשב"א מקשה למה מובאת דעת רבי יוסי במשנה רק אחר דברי רבי אליעזר, והרי הוי ליה לאתויי אחר תנא קמא, אם חולק עליו. אמנם, אם כצד ב' שרבי יוסי חולק על תנא קמא ומה שמועיל ג' עונות לעשותה מסולקת הוא מכח דברי רבי אליעזר שסבר כן בכל אשה ורבי יוסי הסכים עמו במעוברת ומניקה, הקושייה מתורצת. ולפי זה יש לומר, שאין צריך לחדש כחת"ס שהבאנו בהערה הקודמת אלא אף אם עיבור ומינקת הוו ב' סיבות נפרדות לסילוק מכל מקום עיקר טעמיה דרבי יוסי שבמעוברת ומינקת מודה לרבי אליעזר שג' עונות בלא ראייה הוי סילוק כיון שבכל אחת מהם יש עוד סיבה לסילוק מעוברת שאיבריה כבדים, ומינקת שמתפרקים, ולא איכפת לי שהסיבה הנוספת אינה אותה סיבה בכל הג' עונות. ראה עוד בהערה הבאה בנוגע לחקירה הנ"ל. ובמשנה (ז ב) מבואר שלא אמרו דיין שעתן אלא בראייה ראשונה אבל בראייה שניה מטמאה מעת לעת, ולהלן בגמרא איכא מאן דאמר הסובר שכן הדין אף במעוברת ומניקה, יש להסתפק מה הדין בראתה פעם אחת בעודה מעוברת ופעם שניה בזמן הנקה האם תהא טמאה למפרע כיון שהיא שניה לראייה שראתה בימי עוברה או דילמא כהאי גוונא אין מצרפין הראיות, ולכאורה לד' החת"ס ששניהם סיבה אחת תטמא למפרע. ויש לדייק כן מלשון רש"י במשנה (ז ב) שכתב "בראיה ראשונה שראתה הבתולה או המעוברת או הזקנה לאחר ג' עונות". ויש להתפלא למה השמיט מניקה, אלא מוכח כיון שראתה ראייה ראשונה בימי עיבורה כהרי בשניה תטמא למפרע בין בתראה בימי עיבורה בין אם תראה בימי מניקותה שבכדי לטמאה למפרע בימי מניקותה אינה צריכה עוד ראייה נוספת אלא מהני ראייתה הראשונה שראתה בימי עיבורה. ראה שו"ע (יו"ד קפ"ט לג), ובספר בדי השולחן (שלט) דן באם ראתה בימי עיבורה שצריכה לחשוש כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע, אם צריכה לחשוש כן גם אחר כך בימי ההנקה. ובמה שהקשה החידוד הלכות על הכס"מ בדעת הרמב"ם, אם רבי יוסי מודה לתנא קמא לשם מה צריך הצירוף של ימי עיבור לימי הנקה. יתכן לומר שיש נפקא מינה כשראתה ראייה אחת בימי עיבורה ואחר כך עברו עליה ג' עונות עם ימי מניקותה - בראייה הבאה לא תטמא למפרע, שהרי נתבאר לעיל שבראתה ראייה אחת בימי עיבור בראייה שניה בימי הנקה תטמא למפרע, ולזה מהני ג' עונות שלא תטמא למפרע ועל זה אמרו בגמרא שמצטרפין ימי העיבור וההנקה.   149.  בגמרא להלן (לו א) מבואר שללוי, הסובר שדם טומאה הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ב' מעיינות נפרדים הם, מהני לצרף ימי טוהר לשיעור ג' עונות למימר דיה שעתה. (כגון שהפסיקה לראות חדשים בסוף עיבורה, ואחר שילדה והפסיקה מלראות קצת זמן דמוכח לן שנסתם מעיין הטמא ונפתח מעיין טהור, אפילו שתראה אחר כך מהני להשלים לג' עונות כיון שדם טוהר הוי). ולכאורה, אם יסוד ג' עונות הוא להוכיח שמסולקת דמים, הרי ליכא הוכחה בימי טוהר, שהטעם שאינה רואה בימים אלו משום שנסתם המעיין הטמא. הקהילות יעקב (טהרות סו) מוכיח מזה שענין ג' עונות לרבי יוסי אינו הוכחה, אלא שנתרגלה בטבעה להיות מסולקת. אמנם החת"ס (בשו"ת, יו"ד קמג) מבאר שלרבי יוסי כיון שעצם הסילוק הוא על ידי העיבור וההנקה, ואין הג' עונות אלא להוכיח שמסולקת שפיר משלימים אף ימי טוהר לימי הטומאה, אך ודאי שאין ההסבר בג' עונות שהם סיבת הסילוק גופא, שודאי אין ימי הטוהר ישלימו. ולפי זה בג' עונות לרבי אליעזר בכל אשה שהסילוק נעשה על ידי שלא ראתה ג' עונות ודאי שלא מהני סילוק של ימי טוהר, וראה מהרש"א (יא ב על תוס' ד"ה אפילו) מה שתמה על תירוצם מהגמרא (לו א).   150.  המהרש"א מקשה היכא משכחת לה שתיים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה הרי עונה ראשונה של ימי מניקותה הוי ימי טוהר. ובחידוד הלכות תמה עליו מהגמרא להלן (לו א) שימי טוהר עולים להשלמת ג' עונות, ראה פתחי נדה שביאר כוונת המהרש"א באופן אחר.
או - הפסיקה אחת ומחצה עונה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה (וכן להיפך), מצטרפות ההפסקות לג' עונות!
ומבררת הגמרא: בשלמא, "ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה" משכחת לה, דקמניקה ואזלא (והפסיקה לראות בימי מניקותה האחרונים), ומיעברא  151 , (והמשיכה את ההפסקה בימי העיבור, שמצטרפים ימי העיבור לימי ההנקה שקדמו להם), אלא "ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה", שמצטרפים ימי ההנקה שלאחר העיבור לימי העיבור, היכי משכחת לה? והרי בשעת הלידה היא רואה דם ונמצא שלא הפסיקה לראות במשך ג' עונות רצופות?

 151.  תוס' (ד"ה דהויא) מקשים היאך התעברה ללא ראייה בינתיים, הא אמרינן בפ' המפלת שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או לוסתה. מוכח שרק אשה שרואה דם יכולה להתעבר אבל אשה כזו שאינה ראויה לראות דם אינה יכולה להתעבר. מוכיחים האחרונים (חידוד הלכות, חת"ס וחזו"א) מקושיית תוס' שהם סוברים שדין ג' עונות אליבא דרבי יוסי הוא אף קודם שהוכר העובר (דלא כהרשב"א תורת הבית ב"ז ש"ג) שאם לא כן, שפיר משכחת לה במינקת שראתה וטבלה ונתעברה והפסיקה לראות דם ומצרפים ב' חדשי עיבור קודם שהוכר העובר שהניקה בו. עם חדש נוסף אחר הכרת העובר שלא הניקה בו. ראה עוד הגהות הרד"ל. ומתרצים תוס' ב' תירוצים: א. כוונת הגמרא פרק המפלת שרוב פעמים כך הוא, אך גם יכול לקרות שתתעבר בלא ראיה קודם. ב. כוונת הגמרא שבימים שהיא רגילה לראות אין מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה. ראה שו"ת אור שמח (ח"ב ס"ג) שדן במניקת שנתעברה אם צריכה ז' נקיים וטבילה, ותלה זה בב' תירוצי תוס'. שלתירוץ הראשון בתוס' אפשר שהוא כמו ווסתות למאן דאמר דאורייתא שאם לא בדקה טמאה, לפיכך צריכה ז' נקיים וטבילה. וראה בהשגת הגרש"ז אוירבעך זצ"ל נדפס בקובץ מוריה שבט תשמ"ב, ובמנחת שלמה (ב-יג ז) שדחאו, וכוונת התוס' שאם ראינו שנתעברה, מוכח שהיא מן המיעוט שלא ראתה.
ומסבירה הגמרא בג' אופנים: איבעית אימא: בלידה יבשתא, שלא ראתה דם בשעת לידה.
איבעית אימא: דם נדה לחוד ודם לידה לחוד, ואין ראית דם הלידה קוטעת את ההפסקה.
ואיבעית אימא: תני חדא בלבד, שימי עיבורה מצטרפים לימי ההנקה שלפני העיבור, אך אין ימי ההנקה מצטרפים לימי העיבור הקודמים. דראיית דם הלידה אכן קוטעת את ההפסקה.
שנינו במשנה: במה אמרו שאשה המסולקת דמים דיה שעתה - בראיה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת!
אמר רב: הא דמטמאה בראיה שניה מעת לעת, קאי אכולהו, על כל ארבעת הנשים המנויות במשנה בתור מסולקות דמים, שבכולן בפעם השניה שרואה בטל ממנה שם "מסולקת דמים".
ושמואל אמר: לא שנו שבפעם השניה מטמאת מעת לעת אלא בתולה, שהגיע זמנה לראות, וכשרואה בפעם השניה הוחזקה להיות רואה  152 , וזקנה שחזרה לראות פעמיים, אבל מעוברת ומניקה - דיין שעתן כל ימי עיבורן, דייין שעתן כל ימי מניקותן! שהעיבור וההנקה ממשיכים לגרום להסתלקות הדם גם אם קרה שראתה פעמים אחדות בזמן העיבור וההנקה  153 .

 152.  כן פירש"י. לכאורה דבריו כאן סותרים למה שפירש לעיל (ט ב) שבתולה אשר הגיע זמנה, מתחזקת לרואה בפעם אחת, אלא שאינה מטמאה למפרע בראייה שבה היא מתחזקת. וראה מרומי שדה. ויתכן לומר, שרש"י כאן פירש כן אליבא דשמואל, הסובר שמעוברת ומניקת לעולם אינה מטמאה למפרע, כי היות שצריך ב' ראיות להחזיקה "רואה", לא מחזיקים מעוברת ומניקה בתור "רואה", לפי שיש בהן כל הזמן סיבה לסילוק דמים, וכל ראייה שרואה הוי מקרה, וכמו שפירש"י בהמשך (ד"ה אבל) שאין כאן התחזקות לרואה. אבל אם מהני בכולן ראייה אחת להיותה בכלל רואה, ואין זה משום שצריך התחזקות לרואה (ואינו תלוי כלל במחלוקת רבי ורשב"ג ראה תוס' לעיל (י א ד"ה ברוב), היינו אומרים שהדין כן אף במעוברת ומניקה, כי סוף סוף ראתה בימי עיבורה ובימי מניקותה. והתוס' (ט ב ד"ה זקנה) פירשו, כי מה שמבואר במשנה שזקנה בראייה שניה מטמאה למפרע, זה רק כשקירבה ראייתה השניה לסוף שלשים. ויש לברר, האם כוונתם לומר שעיקר טעם הטומאה למפרע בראייה שניה הוא משום שסמוכה לקודמתה, מה שאין כן ברואה פעם שניה אחר ג' עונות. או כוונתם לומר, שאף אם אינה צריכה ראיה שניה סמוכה לקודמתה בכדי לטמאותה למפרע, מכל מקום, אם עברו שוב ג' עונות אמרינן שעכשיו היא הזקינה, ולא תטמא למפרע. ונפקא מינה בשאר המסולקות דמים, שגם הן מטמאות למפרע בראיה שניה, מה דינן אם יראו פעם שניה ראיה רחוקה מהראשונה. שלפי צד א' לא יטמאו למפרע. ולפי צד ב' יטמאו, כיון שרק בזקינה מועיל סילוק ג' עונות. ונראה, שזה תלוי בטעם הטומאה למפרע בראייה שניה, אם מתחזקת בראיה אחת אלא שאינה מטמאה אלא בראיה שלאחריה. או שמתחזקת בב' ראיות. כי אם מה שמבואר במשנה שמטמאת בראייה שניה זה משום שסמוכה לראייה ראשונה, יובן הדבר רק אם צריכה להתחזק בב' ראיות לרואה, ולפיכך נוקטים כן רק אם הראיות סמוכות ומתחזקת בהן, ויהיה הדין כן בכל הנשים המסולקות שיטמאו בראיה שניה רק אם היא סמוכה לראיה ראשונה. אבל אם מתחזקת לרואה בראייה אחת, ולכן בשניה מטמאה למפרע, אין סברא שהראייה השניה צריכה להיות סמוכה. ובהכרח שביאור התוס' הוא, שבזקינה, אם עברו עוד ג' עונות יש סיבה חדשה להחזיקה כזקינה, ולפיכך דייה שעתה עד שתחזור ותראה פעם שלישית. ולפי זה, שאר נשים שדיין שעתן יטמאו למפרע בראייה שניה גם בהרחיקו הראיה, כיון שכבר הוחזקו לרואות בראיה ראשונה. ראה בתוספתא סוף פרק א'.   153.  כן פירש"י ותוס' (ד"ה דיין). וחלוק דינן מתינוקת שלא הגיע זמנה, שבראייה שלישית מטמאה מעת לעת, שכיון שהוחזקה לראות, בטל הסילוק. ראה אור שמח (משכב ומושב ד ה) שתלה סברה זו בטעם סילוק דמים במניקת אם משום שנעכר ונעשה חלב או משום שאיבריה מתפרקין. ראה עוד רשב"א (תורת הבית ב"ז ש"ג יב א).
וכן אמר רבי שמעון בן לקיש כרב - שאכולהו קאי הסיפא של המשנה, שבראיה שניה היא חדלה להיות מסולקת דמים.
ורבי יוחנן אמר: כשמואל שלא שנו אלא בתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה - דיין כל ימי עיבורן, דיין כל ימי מניקותן!

דרשני המקוצר