פרשני:בבלי:נדה יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה יח א

חברותא

ופליגא דרב קטינא שאמר אידי ואידי ספק הוא.
(ג) לרב הונא, שאמר (השיטה השניה): מהלול ולפנים טמא ודאי, ומן הלול ולחוץ טמא ספק - לא פליגי רבי חייא ורב קטינא אהדדי, וגם רב הונא מסכים עמם.
אלא - כאן מן הלול ולפנים, טמא ודאי, ובזה איירי רבי חייא.
כאן מן הלול ולחוץ, הווי ספק, ובזה איירי רב קטינא, ומתאימים דבריהם עם דברי רב הונא.
ומקשה הגמרא:
(ד) אלא, לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה, דאמרי: מן הלול ולחוץ ספקו טהור, מן הלול ולפנים ספקו טמא - הני מתניתא דרבי חייא דרב קטינא במאי מתוקמא? על כרחך רק מן הלול ולפנים (כי מן הלול ולחוץ ספיקם טהור ואלו רבי חייא ורב קטינא מטמאים) - לימא פליגא דרבי חייא שאמר מן הלול ולפנים ודאי טמא ואילו הם אמרו ספק טמא!?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא.
כאן, דברי רבי חייא, הם כשנמצא הדם בקרקע  154  פרוזדור, שפתח החדר שממנו יוצא הדם לפרוזדור הוא בסמוך לקרקע הפרוזדור, וכשיוצא הדם מהחדר כדרכו זב לקרקע הפרזדור, ולכן היא טמאה בודאי שתולים שהגיע הדם מהמקום שממנו דרכו להגיע.

 154.  הקשה רש"י (ד"ה "לרבי בר שמואל", ויז, ב ד"ה מסייע) מדוע אמרה הגמרא לעיל שאביי בלשון הראשון ש"אידי ואידי ספק" חולק על רבי חייא, ולא תירצה כדרך שתירצה לרמי בר שמואל שאביי שטימא רק מספק דיבר דווקא בגג פרוזדור, אבל בנמצא בקרקע הפרוזדור מודה אביי שטמא ודאי. ותירץ שאביי ביאר שטעמו הוא משום שבכל מקום שישנו חשש שהדם מהעליה אינו ודאי, ואם כן גם בקרקע הפרוזדור יש חשש שהגיע מהעליה, ובהכרח שסובר שאין הטומאה ודאית. התוספות (ד"ה "כאן") חולקים על רש"י וסוברים שבקרקע הפרוזדור מודה אביי שטמאה בטומאת ודאי. והוכיחו התוספות כשיטתם, שאם כרש"י שבכל מקום בפרוזדור שנמצא בו דם טמאה רק מספק אם כן אין אפשרות שדם שימצא בבדיקה יטמא בודאי, ובמשנה לעיל (יד, א) מצינו "נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבים בקרבן", וקרבן מביארים רק בטומאת ודאי. ובחידודי הלכות תירץ את שיטת רש"י על פי מה שכתבו התוספות לעיל (יז, ב ד"ה "ודם") שבחדר ישנם ד' מיני דמים ובעליה יש רק מין אחד, ואם כן כל נידון סוגיתנו הוא כשצבע הדם שנמצא בפרוזדור הוא כמין שיש גם בחדר וגם בעליה, אבל כשימצא דם מג' מינים האחרים יוכיח צבעו שהוא מהחדר וטמאה ודאי, ובזה דיברה המשנה. וראה במצפה איתן ובחכמת בצלאל תירוצים נוספים לקושיה זו.
וכאן, דברי רמי בר שמואל ורב יצחק המטמאים מספק, הם שנמצא הדם בגג פרוזדור, שאז, למרות שהוא נמצא בצידו הפנימי, יש לחשוש שהגיע מהעליה לפי שאין דרכו של דם החדר לעלות למעלה ולהגיע לגג הפרוזדור ובהכרח שקרה שינוי, ויש להסתפק מהו השינוי, האם שכבה וכך הגיע דם העליה לבפנים מהלול, או שנתכופפה ועלה דם החדר למעלה.
אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים  155  אחר הרוב, ועשאום כודאי, שהדין "הלך אחר הרוב" מכריע את הדין בודאות. ואלו הם:

 155.  החכמת בצלאל דקדק את לשון "הלכו בו חכמים" שנקטה הגמרא, והרי סומכים על הרוב מדין דאורייתא שנאמר "אחרי רבים להטות", ומדוע כתבה הגמרא שחכמים הם שחידשו שהולכים אחרי הרוב.
א. מקור. ב. שליא. ג. חתיכה. (ובהמשך יבואר מהי מעלת ג' מקומות הללו, והרי בכל התורה הולכים אחרי הרוב).
ומבארת הגמרא:
א. מקור - הא דאמרן שדם הנמצא בפרוזדור לפנים מהלול טמא בודאי, משום שרוב  156  הדמים המצויים שם הם מן המקור.

 156.  בגמרא בחולין (יא, א) מצינו שישנם ב' דיני רוב א. "רובא דאיתא קמן" שנמצאים לפנינו הרוב והמיעוט, ודין זה נלמד מ"אחרי רבים להטות". ב. "רובא דליתא קמן" שאין הרוב לפנינו אבל ידוע לנו שכן טבע רוב העולם, ודנה הגמרא שם מהו המקור לדין רוב השני. ובסוגיתנו, "שליא" ו"חתיכה" פשוט שהוא "רובא דליתא קמן" שסומכים על טבע רוב נשות העולם כדי להכריע הספק שלפנינו. גם "רוב דמים מהמקור". כתבו התוספות (ב"ב כד, א ד"ה "שמע מינה" בהג"ה) שהוא רובא דליתא קמן. ויש לעיין מדוע נחשב רוב זה ל"ליתא קמן", והרי מסתמכים על רוב הדמים שישנם בחדר שבאשה שלפנינו ותולים שמשם הגיע הדם לפרוזדור. ותירץ החתם סופר (ב"ב כד, א ד"ה "אלא") שאין הדבר ודאי שיש דם בחדר של האשה שלפנינו שישנם נשים שמסולקות מדמים, ורק משום טבע רוב הנשים שיש להן דם תולים שכן הוא גם באשה זו. נמצא לדבריו שצריכים אנו לב' דיני הרוב כדי להכריע מהיכן הגיע הדם לפרוזדור, שרובא דליתא קמן מלמד שיש לאשה זו דמים מרובים בחדר, ולכן תולים שהדם שבפרוזדור הגיע מהחדר כדין רובא דאיתא קמן. בקובץ שיעורים (ב"ב, פג) תירץ תירוץ דומה, שגם אם ידוע שיש דם בחדר מ"מ לא מדדנו כמותו באשה זו, ורק רובא דליתא קמן מלמדינו שכמות דם החדר מרובה באשה זו על דם העליה. השב שמעתתא (שמעתתא ד, א) תירץ שכל דברי התוספות הם לשיטת רבא שהביאה הגמרא בבבא בתרא, הסובר שדם הנמצא בפרוזדור טמא אינו משום רוב אלא מדין "מצוי", ו"מצוי" הוא רובא דליתא קמן. אבל אביי שחולק סובר ש"מקור" הוא ג"כ רובא דאיתא קמן. וראה לעיל במשנה (יז, ב) שביארנו מחלוקת אביי ורבא. החכמת בצלאל (ד"ה אמר רבי יוחנן) כתב ש'מקור' הוא "רובא דאיתא קמן".
ב. שליא - דתנן: שליא בבית - הבית טמא משום אהל המת.
ולא משום שהשליא עצמה היא ולד המטמא באהל. אלא משום שאמרינן שאין שליא בלא ולד  157 , והולכים אחרי רוב השליות שיוצא עמהן ולד, ואומרים שגם בשליה שלפנינו יש ולד המטמא באהל.

 157.  רש"י ביאר שאין כוונת הגמרא שאין כלל שליה בלא ולד, אלא שרוב שליות יש בהם ולד. והקשו התוספות מהגמרא בחולין (עז, א) ששליא שיצאה מקצת אסורה באכילה ואם יש מיעוט שליות שאין בהם ולד נתיר משום סמוך מיעוטא לפלגא. ובשו"ת הריב"ש הקשה על התוספות שסותרים בקושייתם למה שכתבו בכתובות (ט, א ד"ה "ואבעיא") שלא אומרים סמוך מיעוטא לפלגא. וראה ברע"א שתירץ את קושית הריב"ש. התוספות (ד"ה "שליא") חולקים ומבארים דברי הגמרא כפשוטם, שאין במציאות שליה שלא יהיה בתוכה ולד, ומה שהצריכה הגמרא לדין רוב לטמא את הבית הוא משום שמודים רבנן לרבי שמעון שמיעוט שליות נמקות קודם שיוצאות ובטלות ברוב דמים, ולכן אין הדבר ודאי שהולד שבשליא נשאר שלם ובכוחו לטמא, וטמא רק מחמת רוב הולדות שיוצאים שלמים.
רבי שמעון אומר: נמוק הולד עד שלא יצא ממעי אמו, ונעשה דם. והתערב דם השליא בדם הלידה, והתבטל ברוב, ולפיכך אינו מטמא באהל.
ג. חתיכה - דתנן: המפלת יד חתוכה (שיש לה חתוך אצבעות) ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה! שכיון שיצאה יד או רגל עם חיתוך האצבעות, סומכים על כך שרוב הולדות הם שלמים, ומה שלא יצא כל הולד הוא משום שנימוק בלידה.
ואין חוששין שמא היד או הרגל - מגוף אטום באתה (שהיולדת גוף אטום, שאין לו חיתוך איברים אינה טמאה לידה, ואין לה ימי טומאה וטהרה של יולדת).
אלמא, מסתמכים על כך ש"רוב נשים - ולד מעליא ילדן", ונותנים לה ימי טוהר כיולדת.
ותמהה הגמרא: ותו ליכא? האם רק בשלשה מקומות אלו מצינו שהולכים אחרי הרוב?
והאיכא דין  158  תשע חנויות!

 158.  דין רוב שבתשע חנויות הוא "רובא דאיתא קמן", שהרי החנויות נמצאות בעיר שלפנינו. והקשה החכמת בצלאל, שתתרץ הגמרא שרבי יוחנן דיבר דווקא "ברובא דליתא קמן", ולכן לא מנה הרוב של תשע החנויות. וראה לעיל שהבאנו מהתוספות בכתובות שגם "מקור" הוא "רובא דליתא קמן", ואם כן מוכח, שבכל מיני רוב דיבר רבי יוחנן.
דתניא: אם היו תשע חנויות בעיר, והיו כולן מוכרות בשר שחוטה  159  , ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח אדם בשר מאחת מהן, ואינו יודע (אינו זוכר) מאיזה מהן לקח - ספקו אסור! שאין הולכים אחרי הרוב כיון שהספק הוא החנות שבה קנה את הבשר, והחנויות קבועות במקומן, וגזירת הכתוב היא ש"כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי".

 159.  בשו"ת בית אפרים (יו"ד מ) נסתפק במקרה שאין כמות הבשר שבחנויות שווה, ובאחת שמוכרת בשר נבילה יש יותר בשר מאשר בכל תשע החנויות הכשרות יחד, האם נלך אחרי מספר החנויות שרובם כשרות, או אחרי כמות הבשר שרובה טריפה. וצד שלישי העלה שגם אם כמות הבשר היא הקובעת, אין הולכים אחרי החנות שיש בה יותר בשר, אלא אחרי החנות שמוכרת יותר ופירש ממנה כמות רבה של בשר. וראה גם בחוות דעת (יו"ד קי, ג) שנסתפק בשאלה זו, ובנודע ביהודה (תנינא או"ח, עא) הכריע שמספר החנויות הוא הקובע ולא כמות הבשר. ובפתחי תשובה (יו"ד קי, ב) הביא שכן היא גם שיטת הר"ן שמספר החנויות הוא הקובע. בטעם הדבר שנחשוב לרוב את מספר החנויות אף על פי שבשרם מועט כתב בברכת אברהם (פסחים ז, א ד"ה והנה) שרוב נקבע לפי עיקר הנידון בבית הדין, וכיון שהדרך לברר אם הבשר כשר היא ע"י שנברר מהי החנות שממנה פרש הבשר, לכן דנים בית הדין על החנויות.
ובנמצא בשר בעיר, שלא בחנויות - הלך אחר הרוב  160 ! שכיון שלא לקח ממקום הקביעות הספק הוא מאיזה חנות יצא הבשר ואמרינן "כל דפריש - מרובא פריש".

 160.  התוספות (ד"ה "אחר", עמוד ב' ד"ה "למעוטי") סוברים שכל סוגיתנו מדברת כשישנה חזקה כנגד הרוב. וביארו התוספות שגם בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה יש חזקת איסור, שקודם שנשחטה הבהמה היתה ודאי אסורה באיסור אבר מהחי. והקשה בשב שמעתתא (שמעתתא ד, ב) שבגמרא בעמוד ב' מצינו שסומכים מיעוט לחזקה, ולא הולכים אחרי הרוב כשהחזקה מוכיחה כמיעוט. ותירץ הרע"א שחזקת איסור אבר מהחי היא חזקה גרועה, שהרי ידוע לנו שברוב החנויות נעשה מעשה שחיטה שמפקיע את האיסור, וחזקה שכזו אין בכחה להתנגד לרוב. החוות דעת (יו"ד סג, ב) כתב שדווקא רובא דליתא קמן אין בכוחו להכריע נגד חזקה, ולדבריו י"ל שמאחר ורוב של תשע חנויות הוא רובא דאיתא קמן, עדיף הוא מחזקה. אולם בשו"ת רע"א (קמא, קו. תנינא, קג) כתב שנחלקו בדבר רש"י והרשב"א, ואין הדבר מוסכם שרובא דאיתא קמן מכריע נגד החזקה. ובאור שמח (אבות הטומאה, יח) הוכיח מהר"ש ומהרא"ש (טהרות ח, ז) שגם ברובא דאיתא קמן אומרים סמוך מיעוטא לחזקה.
ומתרצת הגמרא: שלשת המקומות שאמר רבי יוחנן - בעניני טומאה קאמרינן, אבל בעניני איסורא לא קאמרינן משום שישנם איסורים רבים שהולכים בהם אחרי הרוב בתורת ודאי.
ומקשה הגמרא: והאיכא בענין טומאה מקום נוסף שהולכים אחרי הרוב, דתניא:
אם היו תשע צפרדעין שאינם מטמאין, והיה גם שרץ אחד המטמא טומאת שרצים ביניהם, ונגע אדם באחד מהם, ואינו יודע באיזה מהן נגע, הרי אם אירע הספק ברשות היחיד - ספקו טמא. ואם אירע ברשות הרבים - ספיקו טהור, שכיון שהשרץ קבוע בין הצפרדעים נידון כמחצה על מחצה, וקיימא לן שספק השקול בטומאה ברשות היחיד מכריעים לטמא, וברשות הרבים מטהרים.
ובנמצא, שפירש אחד מהן ממקום הקביעות, ואין ידוע איזה מהם פירש, אמרינן  161  הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש. וטהור הנוגע כיון שהרוב היו צפרדעים שאינם מטמאים.

 161.  מבואר מהגמרא שגם אם נמצא ברשות היחיד סומכים על הרוב ומטהרים, ומעדיפים את הכרעת רוב על דין ספק טומאה ברשות היחיד. ונחלקו האחרונים האם דווקא רובא דאיתא קמן כרוב של תשע צפרדעים עדיף מספק טומאה ברשות היחיד, או שגם לרובא דליתא קמן יש כח זה. השאגת אריה (שו"ת החדשות, יח) והאור שמח (שחיטה ח, יב) סוברים שרובא דליתא קמן אין בכוחו להכריע בספק טומאה ברה"י, אולם בשב שמעתתא (א, טו. ב, א. ג, ו) כתב שאין חילוק בין דיני הרוב, וגם רובא דליתא קמן מכריע בספק טומאה ברה"י. וכדבריו משמע מהתוספות לעיל (יז, ב ד"ה "ואין") שהקשו רק לרב קטינא שנטמא ברשות היחיד, אבל לרבי חייא הסובר שהולכים אחר רוב דמים מהחדר לא הקשו, משמע שסברו שאפשר לסמוך על רוב דמים גם ברה"י, ובבא בתרא (כד, א) כתבו התוספות שרוב דמים מהחדר הוא רובא דליתא קמן.
ומתרצת הגמרא: שלשת המקומות שאמר רבי יוחנן שהולכים בהם אחרי הרוב בעניני טומאה דאשה קאמרינן אבל בעניני טומאה בעלמא  162  לא קאמרינן. ומוסיפה הגמרא להקשות: והאיכא בטומאת אשה הא דאמר רבי יהושע בן לוי!?

 162.  הקשו התוספות (עמוד ב, ד"ה "למעוטי") שב"שליא" מטמא הנפל את הבית והוא טומאת מת ולא טומאת אשה. ותירצו שכיון שהאשה שהפילה היא שהביאה את המת לבית נחשב לטומאת אשה.

דרשני המקוצר