פרשני:בבלי:נדה לט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה לט א

חברותא

ב. ישבה לה ב'ימים הראויים לנדה', שבהם היא אינה מוחזקת בטהרה, ולא בדקה את עצמה כל יום בשחרית ובערבית (כמו שמחויבת אשה העוסקת בטהרות לבדוק עצמה ב'ימים הראויים לנדה' כל יום, שחרית וערבית, כדי לברר שלא נטמאה על ידי ראיית דם, כמבואר במשנה לעיל, יא א) -
בין אם נמנעה מלבדוק כי שגגה, או נאנסה, ובין אם נמנעה כי הזידה, ולא בדקה, הרי היא טהורה. לפי שחיוב הבדיקה שלא בשעת וסתה הוא רק משום חומר הטהרות, והוא רק חיוב לכתחילה, ולא גזרו חכמים לטמאותה אם לא בדקה.
ג. אבל, אם הגיע שעת וסתה, שביום זה היא מחוייבת בבדיקה כדי לברר שלא נטמאה, ועבר יום וסתה, ולא בדקה באותו יום, אף שלא ראתה ולא הרגישה ביציאת הדם, הרי זו טמאה. כיון שרגילה תמיד לראות דם ביום זה, הרי היא בחזקתה שגם הפעם ראתה בו דם, מבלי שתרגיש ביציאת הדם.  203 

 203.  עיין תוספות דף ט א ד"ה הא ליכא, שהוכיחו כי התנא כאן סובר ש"ווסתות דאורייתא", ולכך אם עבר יום וסתה ולא בדקה, טמאה.
ד. רבי מאיר אומר: אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה, ולא בדקה את עצמה ביום וסתה, בכל זאת הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים. ולכך, אף שהוא יום וסתה, לא חוששים שמא ראתה בו דם ולא הרגישה ביציאתו.
ה. וחוזרת המשנה לדין הראשון, שכל י"א הימים הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהרה ואינה צריכה כלל לבדוק, ואומרת, שכל זה דוקא כשעדיין לא התחילה לראות דם. וכוללת המשנה בדין זה גם את דין הזב:
אבל "ימי הזב" שראה ג' ראיות, ומונה עתה שבעה ימים נקיים מזוב, ו"ימי הזבה", שראתה דם בתוך הימים הראויים לזיבה במשך ג' ימים רצופים, וצריכה עתה לשמור ז' ימים נקיים מדם, והיום של שומרת יום כנגד יום, שראתה ב'ימי זיבה' פחות מג' ימים, וצריכה לשמור יום אחד בנקיות, הרי אלו בחזקת טומאה, כל זמן שלא ביררו על ידי בדיקה שפסקו מלראות. כי משעה שהחלו לראות, הרי מעיין הטומאה שלהם נשאר בחזקתו שעדיין הוא פתוח, עד שיתברר בבדיקה שמעיין הטומאה כבר נסתם.
גמרא:
שנינו במשנה, שבאחד עשר ימים הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהרה.
ודנה הגמרא: למאי הלכתא? לענין מה אמרה המשנה הלכה זו שבי"א ימי זיבה הרי היא בחזקת טהרה?
אמר רב יהודה: לומר, שאינה צריכה בדיקה לטהרות, שחרית וערבית, בימים אלו. אבל בשאר הימים, אשה שעסוקה בטהרות צריכה בדיקה כדי לברר שלא נטמאה על ידי ראיית דם, כמבואר במשנה לעיל דף י"א.
ומקשה הגמרא: והא מדקתני סיפא, ישבה ולא בדקה הרי היא טהורה, שהוא לשון דיעבד, מכלל זה אתה למד דלכתחלה בעיא בדיקה. ואם כן, אי אפשר לפרש שכוונת המשנה היא לפטור אותה מחיוב בדיקה!?
ומתרצת הגמרא כמה תרוצים:
א. סיפא של המשנה אינה עוסקת בימי זיבה, אלא אתאן לימי נדה. והכי קאמר: כל י"א יום של הימים הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהרה, ולא בעיא בדיקה. אבל בימי נדתה בעיא בדיקה. ואם ישבה בימי נדתה ולא בדקה, משום ששגגה, או נאנסה, ואפילו הזידה ולא בדקה - טהורה.
ב. רב חסדא אמר: לא צריכא משנתנו אלא לרבי מאיר, דאמר, אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, כיון שיש לחשוש שמא תראה דם בשעת תשמיש. והכי קאמר: הני מילי, זה שאסורה אשה שאין לה וסת לשמש, זה רק בימי נדתה. אבל בימי זיבתה, בחזקת טהרה קיימא, ואין לחשוש שמא תראה בהם דם, אלא מותר לה לשמש בימים אלו.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שיכולה לשמש בי"א הימים הראויים לזיבה, אמאי אמר רבי מאיר "אשה שאין לה וסת, יוציא אותה בעלה, ולא יחזיר אותה עולמית", גם לאחר שיהיה לה וסת!?
ומתרצת הגמרא: טעמו של רבי מאיר שחייב את בעלה להוציאה, הוא משום שגזרו דלמא אתיא לקלקולא בימי נדה. שמא תשמש בימי נדה, ותראה דם בשעת תשמיש,
ומקשה הגמרא על רב חסדא, שהעמיד את המשנה באשה שאין לה וסת:
הא מדקתני סיפא: הגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי היא טהורה. מכלל זה אתה למד, דבאשה שיש לה וסת עסקינן?!
מתרצת הגמרא: חסורי מחסרא בלשון משנתנו, והכי קתני:
אשה שאין לה וסת, כל י"א יום הרי היא בחזקת טהרה, ושריא לבעלה. וב"ימי נדה" הבאים אחריהם, על אף שלא ראתה דם הרי היא אסורה לבעלה, כרבי מאיר, שמא תראה בהם דם, כיון שאין לה וסת קבוע.
במה דברים אמורים שאסורה לבעלה ב'ימי נדה', באשה שאין לה וסת. אבל אם יש לה וסת, מותרת לבעלה גם בימי נדה. וצריכה בדיקה לטהרות שחרית וערבית,
ועל אשה זו שיש לה וסת, ממשיכה המשנה לומר: אם ישבה ולא בדקה, משום ששגגה, או נאנסה, ואפילו הזידה ולא בדקה בימים שאינם ימי וסתה, בכל זאת היא טהורה, אבל, אם הגיע שעת וסתה ולא בדקה - טמאה.
ומוסיפה הגמרא להקשות על רב חסדא שהעמיד את המשנה כרבי מאיר: הא מדסיפא של המשנה רבי מאיר היא, כמו ששנינו בה "אמר רבי מאיר, אם היתה במחבוא", משמע שרק הסיפא היא בשיטת רבי מאיר, אבל רישא, לאו רבי מאיר היא!
מתרצת הגמרא: כולה רבי מאיר היא. והכי קאמר: אם לא היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טמאה, שהרי היא בחזקתה שודאי ראתה דם. אבל אם היתה במחבוא, טהורה. שרבי מאיר אומר: אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים. ונמצא, שאת כל המשנה אפשר להעמיד כשיטת רבי מאיר.
ג. רבא אמר: זה שאמרה המשנה שבמשך אחד עשרה יום הראויים לזיבה הרי היא בחזקת טהורה, בא לומר לך, שבאותם י"א יום אם ראתה בהם דם היא אינה מטמאה מעת לעת. לפי שהרי היא כמו אשה מסולקת דמים, שאין חוששים לה שמא השתהה הדם לפני יציאתו החוצה בבית החיצון, ולכך אינה טמאה אלא משעת ראייתה. אבל סתם אשה שראתה דם, חוששים לה שמא הדם יצא מהמקור יום אחד לפני שראתה אותו, ולכך מטמאים את כל הטהרות שנגעה בהם ביממה האחרונה, וכמבואר במשנה לעיל דף ב א.
מיתיבי לרבא ממה ששנינו: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות מעת לעת. והרי ראייתה הראשונה של הזבה ושל שומרת יום כנגד יום, היא בתוך י"א 'ימי זיבה', ובכל זאת מבואר בברייתא שמטמאה מעת לעת?
ומסקינן: אכן תיובתא!
ד. רב הונא בר חייא אמר שמואל: דין המשנה שכל י"א יום היא בחזקת טהורה, בא לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה.
והיינו, שאם תראה בתוך ימי זיבה, לא יצטרפו ראיותיה אלו לקביעת וסת. וכגון אשה שראתה דם שלש פעמים בהפלגה של ט"ו יום בין ראיה לראיה, לא תקבע וסת להפלגת ט"ו יום, שהרי הראיה השניה היא בתוך י"א ימי זיבה. וכיון שימים אלו הם ב'חזקת טהרה', שאין רגילות לראות בהם דם,  204  נחשבת ראיה זו כראיה מקרית, ואי אפשר לצרפה לראיות אחרות לקבוע על פיה וסת, המוכיחה שטבע ראייותיה לבוא בהפלגת ט"ו יום.

 204.  מבואר בגמרא לקמן דף סח ב, שהטעם שאין אשה קובעת וסת בימי זיבה, הוא משום שהיא מסולקת מדמים בי"א ימי זיבה.
אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא דאמר שמואל, שאין האשה קובעת וסת בי"א יום הראויים לזיבה!
אמר ליה אביי: את, אתה עצמך אמרת ניהלן, ואהא אמרת לן, על מה ששנינו במשנה לקמן: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו (בהפלגה) , ושינתה ליום כ' (בהפלגה) , זה וזה אסורין לשמש. דהיינו, שחוששת בפעם הבאה גם ליום וסתה הראשון, שהורגלה בו לראות להפלגת ט"ו יום, ויש לו דין של וסת קבוע, וגם ליום וסתה החדש, להפלגת כ' יום, שאינו וסת קבוע.
וגם אם שינתה פעמיים ליום כ', זה וזה אסורין. כל עוד לא שינתה וסתה הקודם ג' פעמים, הרי היא חוששת גם לוסתה הקודם הקבוע, וגם לוסתה החדש, שאינו קבוע.
ואמרת לן עלה: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו במשנה שתיתכן קביעות וסת להפלגת ט"ו יום, אלא באופן שהפלגת ט"ו יום היא הפלגה לטבילתה, שרגילה לראות דם לאחר ט"ו ימים מטבילתה, שהן, ביחד עם שבעת ימי נדה, הפלגת כ"ב יום לראיתה.
דהתם, באופן זה, יום ראייתה בימי נדתה קאי לה. שכבר עברו י"א 'ימי זיבה', ויתכן עתה לקבוע וסת בימים אלו, ולכך גם אם שינתה פעם אחת ליום כ"ז (שהוא יום כ' לטבילתה) עדיין עליה להמשיך לחשוש לוסתה הקודם הקבוע, עד שתעקרנו ג' פעמים.
אבל, אם היתה רגילה לראות ביום ט"ו לראיתה, דבימי זיבתה קאי, שהרי ימי זיבה נשלמים רק לסוף י"ח יום מהראיה, לא קבעה וסת, ואינה צריכה לחשוש לו כוסת קבוע, כיון שאין לקבוע וסת קבוע לפי ראייה בימי זיבה.
אמר רב פפא: אמריתא לשמעתא, שאין האשה קובעת וסת בי"א ימי זיבה, קמיה רב יהודה מדסקרתא: ושאלתי אותו כך: אמנם מקבע לא קבעה וסת בימי זיבה, ואין צורך לעקור אותו ג' פעמים.
אבל עדיין יש להסתפק: מיחש, מהו דניחוש לה פעם אחת, על אף שהוא בימי זיבתה, וכדין וסת שאינו קבוע?  205 

 205.  נחלקו רש"י ותוספות באיזה מקרה נסתפק רב פפא. רש"י פירש שמדובר באופן שקבעה וסת ב"ימי זיבה" (כגון שראתה ג' פעמים להפלגת ט"ו יום), וספיקו של רב פפא הוא האם צריכה לפחות לחשוש פעם אחת ליום ט"ו שיבוא. אך התוספות פירשו שמדובר באופן שקבעה וסת רגיל ב"ימי נדה", וספיקו של רב פפא הוא באופן שיום הוסת שאמורה לראות בו פוגע הפעם הזאת בתוך ימי זיבה, האם צריכה לחשוש לו. וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א. ולפירוש זה הקשו הראשונים, שלפי רב הונא, הסובר בהמשך הגמרא שבוסת להפלגת ימים מונים לעולם את ימי ההפלגה מיום שראתה בו את ראייתה האחרונה, איך יתכן כלל שיום הוסת של ימי נדה, שהוא להפלגת י"ט ימים לפחות, יפגע בתוך ימי זיבה, שהם, בהכרח, רק עד י"ח יום. וברשב"א תירץ, שרק באופן שלא ראתה ביום הוסת אלא איחרה את ראייתה ליום אחר, סובר רב הונא שאין מונים את ההפלגה הבאה מיום הוסת אלא מיום ראייתה האחרונה, ואז אכן לא יתכן לחשוש לוסת בימים הראויים לזיבה. אבל באופן שכן ראתה ביום הוסת, אלא שהקדימה וראתה שוב עוד ראיה נוספת, מודה רב הונא שמונים את ימי ההפלגה מיום וסתה, דהיינו, מהראייה הקודמת שהיתה בזמן הווסת, ולא מהראיה האחרונה. ובאופן זה יתכן שיפגע יום וסתה בימי זיבה (והוא כשיטת הט"ז בסימן קפ"ט ס"ק י"ח עיין בהערה לקמן). וצריך ביאור מדוע לא ניחא להם לראשונים, להעמיד את ספיקו של רב פפא באופן שקבעה וסת לימי החודש, שבאופן זה ודאי יתכן שיום הוסת יפגע בימי זיבה אף לרב הונא.
אישתיק רב יהודה מדסקרתא, ולא אמר ליה ולא מידי.
אמר רב פפא: נחזי אנן! הרי שנינו במשנה לקמן: היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו, דהיינו להפלגת ט"ו יום, ושינתה להפלגת יום כ' - זה וזה אסורין.

דרשני המקוצר