פרשני:בבלי:נדה נז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נז א

חברותא

שנינו במשנה שהכותים משליכים נפליהם.
גמרא:
והוינן בה: מאי דרוש הכותים, שנמנעו מלקוברם?
ומשנינן: הכי דרוש: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך".
ובספרי מעמיד פסוק זה במי שמוכר קברות אבותיו. ואמרו הכותים: כל שיש לו נחלה - יש לו גבול שצריך לקוברו בקבר.
כל שאין לו נחלה - אין לו גבול.
שנינו במשנה: נאמנים הכותים לומר קברנו מפני שטומאת מת דאורייתא.
והוינן בה: כיצד נאמנים? והא לית להו "ולפני עור לא תתן מכשול", ביחס למכשול רוחני, במחטיא את חבירו, אלא מעמידים את הפסוק במכשול גשמי.
אמר רבי אבהו: נאמנים רק בכהן כותי עומד שם.
ופרכינן ודילמא כהן טמא הוא, ולכן עומד שם  29 .

 29.  ראה תוס' (ד"ה ודלמא) שאף דקיי"ל שכהן טמא נמי אסור ליכנס וליטמא בבית הקברות כדאיתא בנזיר (יז א), מכל מקום, הכותים לא סברו כך, אלא כל שהוא טמא שרי ליה ליכנס לבית הקברות.
ומשנינן: הכא איירי בכהן טהור, דנקיט תרומה בידיה.
ופרכינן: ודילמא תרומה טמאה היא בידו?
ומשנינן: דקאכיל מינה. ותרומה טמאה אסורה באכילה מה"ת.
אי הכי - מאי למימרא?
מהו דתימא: לא בקיאי ביצירה וקא סברי שאפילו נפל מעל ארבעים יום מיא בעלמא הוא.
קא משמע לן שהם בקיאים ביצירה.
שנינו במשנה: הכותים נאמנין על הבהמה.
והוינן בה: והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בגוזז בעצמו את הבהמה ועובד בה.
אי הכי - מאי למימרא?
מהו דתימא: לא בקיאי בטינוף של בהמה שיוצא ממנה דם מהרחם, והם אינם יודעים מה נקרא טינוף הפוטר את הוולד הבא אחריו מבכורה.
קא משמע לן שהם בקיאים בענין טינוף.
שנינו במשנה: נאמנין על ציון קברות, שהם זהירים לציין את הקברות, והיכן שאין ציון אין חוששים לקבר.
ואע"ג דחובת ציון קברות רק מדרבנן הוא, כיון דכתיבא - מזהר זהירי ביה. דכתיב "וראה עצם אדם - ובנה אצלו ציון".
אבל אין נאמנין לא על הסככות.
סככות - דתנן: אלו הן סככות - אילן שענפיו נפרדים המיסך על הארץ, במקום שודאי שיש שם קבר, אלא שאין ידוע תחת איזה ענף הקבר, כך שלא ידוע היכן מאהיל עליו הענף  30 .

 30.  כן פירשו תוס' (ד"ה אילן), והכריחו כן ממה שמבואר להלן שאם היה הכותי מהלך על פני כל השדה, נאמן הכותי, כיון שהוא ודאי ולא ספק. אך רש"י פירש שמדובר באילן שמיסך על מקום הסמוך לבית הקברות, ופעמים קוברים שם, כגון בבין השמשות כשרואים הקוברים שלא יספיקו לקבור המת בתוך בית הקברות. ראה עוד בתוס' הנ"ל מה שהקשו בהמשך דבריהם, וראה עוד ברשב"א.
ולכן אין הכותי נאמן כי הוא תולה שהקבר נמצא תחת הענף השני.
פרעות - דתנן אבנים פרעות היוצאות מן הגדר, וידוע שיש שם קבר ואין ידוע תחת איזה אבן הבולטת מן הגדר והמאהילה על הארץ נמצא הקבר.
וגם כאן הכותי אינו נאמן משום שאינו חושש לספק ותולה שהקבר נמצא תחת אבן אחרת.
בית הפרס הוא מקום שהיה בו קבר ונחרש  31  והתפזרו העצמות בתוך השדה.

 31.  ראה תוס' (מו"ק ה ב ד"ה מנפח) ששדה אשר נחרש בה קבר מטמא רק מדרבנן במגע ומשא שמא המחרישה שברה עצמות המת ונתערבו בעפר, אבל לא באהל, כיון שבשר ליכא, ועצם כשעורה לא מטמא באהל, ומהתורה לא מטמא כלל, דלא חיישינן שהמחרישה הגיעה עד המת. ראה ריטב"א שם. ודין שדה שאבד בה קבר המוזכר להלן, הוא גם בכלל בית הפרס, ומהתורה אינו מטמא, שהרי ספק טומאה ברה"ר טהור, ורבנן גזרו שיטמא באהל, והטעם שגזרו רבנן מבואר בתוס' (כתובות כח ב ד"ה בית הפרס) אף דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו, כשהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי, ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע, אבל כאן, שלעולם השדה בספק, לא רצו לטהר, אף שמהתורה הוא טהור. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת אהלות בפרק יח. א. יש מהראשונים שסוברים ששתי הדרשות הללו מלמדות על שני היתרים נפרדים, ויתבאר בהרחבה להלן בהערות 7-10, 13, 30, 56. ב. סיבת גזירה זו תתבאר להלן הערות 30-31, וראה עוד בהערה 82. ג. יש מהאחרונים שסוברים שהיתר זה הוא חלק מההיתר הראשון שהקלו לתלות את הכתם בגורם חיצוני, ויתבאר להלן הערה 52, וראה עוד בהערות 64, 73, 76. ד. טעם היתר זה יבואר בהערה 31. ה. טעם היתר זה יבואר להלן פרק האשה (סא ב), ובהערה 68. ו. לעיל ה א. ז. ביאור פסק זה ראה בהערה 3. ח. גם ההיתר לכתם הקטן מגריס נוהג בזמן הזה, וראה בהערות 51-52, ו 64.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך כיון שיש לחוש רק לעצמות, ולא לבשר, ואין בו טומאת אהל אלא יש רק לחוש לטומאת מגע. ולכן מנפח את מקום הילוכו כדי שלא יגע בעצם, והולך בה.
רב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם ששחקו את העצמות - טהור. ותנא: החורש בית הקברות הרי זה עושה בית הפרס.
ועד כמה הוא עושה בית הפרס שיש לחשוש שהתפזרו שם העצמות - מלא מענה המחרשה באורך מאה אמה על מאה אמה. שהוא שיעור בשטח - בית ארבעת סאין.
רבי יוסי אומר: חמש סאין.
וכי לא מהימני כותים על בית הפרס ועל סככות ופרעות?
והתניא: שדה שאבד בה קבר שהיא הנקראת בית הפרס - נאמן כותי לומר אין שם קבר. לפי שאינו מעיד אלא על גופו של קבר. שאינו ספק אלא ודאי, כי מעיד שבכל אותו מקום אין קבר, וקבר עצמו טומאתו היא מן התורה.
וכן אילן שהוא מיסך על הארץ נאמן לומר אין תחתיו של אילן זה קבר כלל. לפי שאינו מעיד אלא על גופו של קבר!
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: במהלך ובא על פני כולה שאז ודאי שאם היה בה קבר נטמא. והא דשנינו במשנתנו שאינם נאמנים הוא באופן שאינו מהלך על כולה שאז הדבר אינו ודאי, אלא ספק ולפיכך אינו נאמן.
מקשה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא? כיון שעבר על פני כולה אם לא היה ברור לו שניטלה הטומאה לא היה עובר.
מתרצת הגמרא: מהו דתימא רצועה נפקא שיש רצועה קטנה היוצאת מן השדה ונקראת על שם שדה זו ושם הוא תולה את מקום הטומאה. ומכל מקום עבר שם מספק כיון שלספק אינו חושש, קמ"ל שלא חיישינן.
שנינו במשנה: זה הכלל וכו'.
שואלת הגמרא: לאתויי מאי? היינו, מה בא להשמיענו.
ומשנינן: לאתויי תחומין, שאין כותי נאמן לומר עד כאן תחום שבת כיון שתחומין דרבנן. ויין נסך, שאין כותי מקפיד על מגע עכו" ם.

דרשני המקוצר