פרשני:בבלי:נדה ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ז ב

חברותא

אמר רבי יהושע אני לא שמעתי אלא  101  בתולה,  אבל הלכה כרבי אליעזר.

 101.  החזו"א (צז א) והנאות יעקב (כו ד) הקשו לד' חכמים שטומאת מעת לעת משום קנסא למה בד' נשים דיין שעתן לשיטת הראשונים (יא א) שצריכות בדיקה.
איזו היא בתולה? כל שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה.
מעוברת - משיודע עוברה.
מניקה - מהלידה עד שתגמול את בנה. אבל אם נתנה בנה למניקה, או שגמלתו, או שמת - רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת. וחכמים אומרים: דיה שעתה עד שימלאו כ"ד חודש ללידה.
איזוהי זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן סמוך לזקנתה.
רבי אליעזר אומר: הא דשנינו "זקינה" דיה שעתה, לאו דוקא זקינה אלא כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה.
רבי יוסי פליג על הא דמעוברת דיה שעתה מזמן שיודע עוברה, ומניקה מהלידה ואומר: גם מעוברת ומניקה דוקא שעברו עליהן שלש עונות ולא ראו, רק אז דיין שעתן. וחוזרת המשנה ומבארת את דין "דיה שעתה" בנשים המסולקות דמים:
ובמה אמרו "דיה שעתה"?
בראיה הראשונה בלבד שחוזרת ורואה לאחר שהיתה מסולקת דמים.
אבל בראיה השניה, הרי היא חוזרת לקדמותה, ששוב היא נחשבת לאשה שדמיה מצויים בה, והרי היא מטמאה מעת לעת למפרע.
ואם ראתה את הראיה הראשונה לאחר שהיתה מסולקת דמים, מאונס, כגון שקפצה או שהכו אותה (תוספתא), אין ראיית האונס נחשבת כמי שחזרו דמיה, ולכן אף בראיה השניה - דיה שעתה!
גמרא:
תניא: אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: אתה לא שמעת את דינם של כל הנשים המסולקות דמים - ואני שמעתי את דינם של כולן.
אתה לא שמעת אלא את דינה של אחת מהן (בתולה), ואני שמעתי הרבה (ארבע נשים).
אין אומרים למי שלא ראה את החדש "יבוא - ויעיד שראה"!
אלא אומרים זאת רק למי שראהו!
כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע (שרק בתולה דיה שעתה).
אבל, לאחר פטירתו של רבי אליעזר, החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו - כרבי אליעזר!
ומבארינן: בחייו של רבי אליעזר מאי טעמא לא פסק רבי יהושע כמותו?
משום דרבי אליעזר שמותי  102  (שגזרו עליו נידוי) הוא. וסבר רבי יהושע - אי עבדינן כוותיה בחדא, בהלכה הזאת, עבדינן כוותיה דרבי אליעזר גם באחרניתא, (ובהלכות אחרות אין לפסוק כמותו כשהוא חולק עם אחרים, משום שהוא שמותי). ואם יטעו ויפסקו כמותו בהלכות נוספות הרי משום כבודו דרבי אליעזר לא מצינן מחינן בהו, בטועים.

 102.  רש"י פירש הטעם משום שהיה בנידוי. ראה תוס' הרא"ש שתמה, מה טעם הוא זה שלא נקבל את סברתו? וכי מי שבנידוי סברתו אינה אמת? בשלמא בסוגיין, דעסקינן בטהרות, יש לומר כיון שעל עסקי טהרות היה שמותי, איכא למיחש דלמא עבדו כוותיה בענינים אחרים של טהרות. אבל בשאר מילי קשיא. התוס' ותוס' הרא"ש מפרשים "דשמותי הוא", היינו שהיה מתלמידי שמאי, ולפיכך אין הלכה כמותו.
אבל, לאחר פטירתו של רבי אליעזר, דמצינן מחינן בהו, באותם שיכריעו כמותו שלא כדין - החזיר את הדבר ליושנו, שבהלכה זאת הסכים רבי יהושע לדברי רבי אליעזר שכל ארבעת הנשים דיין שעתן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בארבע מחלוקות שבהם הוא נחלק עם אחרים.
חדא - כדאמרן הכא, שלאחר פטירתו של רבי אליעזר נפסק להלכה שכל ארבעת הנשים המסולקות דמים דיין שעתן.
ואידך: הא דתנן לקמן: אשה מעוברת המקשה לילד, שאחזוה כאבי לידה, וראתה דם במשך שלשה ימים, והיו אותם הימים "ימי זיבה", הרי אם נמשכו הכאבים עד לסמוך ללידה - אין לדם דין של דם זיבה אלא הוא נחשב "דם קושי" של הלידה, ואין האשה נהיית זבה בראייתו.
אבל, אם הפסיקו הכאבים למשך פרק זמן, כפי שיתבאר, ורק לאחר פרק הזמן הזה היא ילדה, אין נחשבים הדמים שראתה במשך אותם הימים שקדמו להפסקה כ"דם קושי", אלא הוא דם זיבה רגיל.
ונחלקו תנאים במשנה במשך שיעור זמן ההפסקה, הנקרא במשנה "שפייה":
וכמה זמן תשפה (תפסיק) מכאבי הלידה ותהא נקראת זבה מחמת ראיית הדם שלפני ההפסקה?
אם תשפה (תחדל מלחוש בכאבי הלידה) במשך מעת לעת לפני הלידה, דברי רבי אליעזר!
ושנינו התם: והלכה כדבריו של רבי אליעזר!
ואידך - הא דתנן לקמן: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון לספירת ז' הימים הנקיים שלאחר זיבתן ומצאו עצמם טהור. וכן בדקו עצמם ביום השביעי ומצאו טהור. ושאר הימים שבין הראשון ושביעי לא בדקו -
רבי אליעזר אומר: הרי אלו בחזקת טהרה! שדי לנו, בדיעבד, בבדיקות שבתחלת ז' הימים ובסופם.
רבי יהושע אומר: אין להן, מספק, אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד, שנחשב כאילו מנו יומיים נקיים בלבד, ולכן עליהם למנות עוד חמשה ימים נקיים, כי לשיטתו חייבים לבדוק בכל יום שמונים אותו לשבעת הימים הנקיים.
רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד, שצריכים מנין ז' ימים רצופים נקיים, וכאן הרי הפסיקו חמשה ימים שלא בדקה בהם בין הראשון לשביעי.
ותניא: רבי שמעון ורבי יוסי אומרים - נראין דברי רבי אליעזר המעמיד את כל שבעת הימים בחזקת טהרה, יותר מדברי רבי יהושע המאפשר לספור את יום הראשון ויום השביעי בתור יומיים, אף שהימים האמצעיים אינם מוחזקים בטהרה ואם חוששים שנטמאה בהם נסתרה טהרת יום ראשון.
ודברי רבי עקיבא נראין יותר מדברי כולן, שאפשר לספור רק את היום השביעי בתור יום אחד  103 .

 103.  הסדרי טהרה (קצג) והחזו"א (צג א) דנים היאך מתחלת לספור ז' נקיים מיום השביעי, הרי לא הפסיקה בטהרה. שהרי מה שעשתה הפסק טהרה לפני יום הראשון אינו מועיל, כיון דחיישינן שראתה בינתיים, וצריכה להפסיק בטהרה קודם שמתחלת למנות בכדי לדעת שיום זה היה לגמרי בנקיות.
אבל, למעשה - הלכה כרבי אליעזר!  104 

 104.  ראה תוס' (ד"ה רבי אליעזר) שכתבו "מכאן משמע אשה שספרה ז' נקיים ובדקה יום ראשון ויום ז' ומצאה טהורה דחשיב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא. ומיהו לכתחילה צריכה לבדוק בכל יום" לכאורה לא מובן כוונתם שכתבו מכאן משמע הרי מפורש כן ברבי אליעזר. ראה פתחי נדה ב' פירושים: א. עיקר דבריהם להצריכה הפסק טהרה ועל זה כתבו "משמע" משום שמשנה זו שנויה לאחר הדין של הפסק טהרה. ב. כוונתם, דלכתחילה צריכה בדיקה כל ז' ודייקו כן מלשון המשנה הזב והזבה שבדקו עצמן, שמשמע רק בדיעבד. ובמה שסיימו תוס' שצריך דוקא בדיקה ביום ז' ולא בדיקה ביום ח' ראה חוות דעת (קצו ג'), וסדרי טהרה (קצו יח).
ואידך - הא דתנן: "אחורי - כלים" שנטמאו במשקין, וכגון משקין שנטמאו בשרץ, ונהיו בכך ראשון - לטומאה, ונגעו המשקים באחורי הכלי וטמאו את אחורי - הכלי בטומאה -
מדרבנן (כי מדאורייתא אין משקין שהן ראשון לטומאה יכולין לטמאות כלים), רבי אליעזר אומר: מטמאין אותם אחורי - כלים, לאחר שנטמאו בטומאה דרבנן, את המשקין!
ואפילו דחולין, ואותם משקין שנטמאו מאחורי הכלים אף ימשיכו ויטמאו את האוכלים שיגעו בהם.
ואין פוסלין אחורי הכלים את האוכלין מטמאין את המשקין ואפילו דחולין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה כיון שכל טומאת אחורי - הכלי היא מדרבנן גזרו עליהם שיטמאו רק משקין ולא אוכלין.
החילוק בין לשון "מטמא" ובין לשון "פוסל" הוא בכך, ש"מטמא" משמעותו - שבכוחו של המטמא לטמאות את הדבר הנטמא בטומאה כזאת שגם הוא יכול לטמא אחרים. ואילו "פוסל" משמעותו שרק הדבר שנוגע בו הפוסל הרי הוא "פסול" אך אין בכוחו לטמא או לפסול אחרים.
רבי יהושע אומר: מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין.
אמר רבי יהושע - קל וחומר:
ומה "טבול - יום" הקל, שהוא שני לטומאה, שאין מטמא משקה - חולין, דקיי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחילה חוץ מטבול יום (רש"י)
הרי הוא פוסל אוכלי תרומה מדאורייתא, כי שני פוסל שלישי בתרומה.
"אחורי - כלים", החמור בטומאתו מדרבנן,
שמטמא משקה חולין מדרבנן, אינו דין שפוסל אוכלי תרומה מדרבנן.
ורבי אליעזר סבר שאין לדרוש קל וחומר זה. כי אחורי כלים טומאתם היא רק מדרבנן ואלו טבול יום טומאתו היא דאורייתא. ורבנן, בגזירות הטומאות שלהן - מטומאה דאורייתא לא עבדינן קל וחומר!
והטעם שחילקו חכמים בגזירת טומאת אחורי כלים שיטמאו רק משקין ולא אוכלין הוא - משום דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי, ואין משקה מטמא כלי.
ונמצא שכל טומאת אחורי כלי שנטמאו ממשקין היא רק מדרבנן, ורק רבנן הוא דגזור על אחורי הכלים שנפלו עליהם משקין טמאים שיטמאו.
והטעם שגזרו - משום משקין דזב וזבה (שהם רוקו ומימי רגליו, שהם אב הטומאה מדאורייתא), אך לא החמירו בגזירתם זאת לעשות את אחורי הכלי שנטמא במשקין שיהיו טמאים לגמרי ויטמאו כל דבר שיגע בהם.
אלא, גזרו שיטמאו רק משקין, שהם יותר חמורים, משום דעלולין לקבל טומאה, כיון שאינם צריכים "הכשר מים" ויכולים להטמא מיד, ולפיכך גזרו בהו רבנן.
אבל אוכלין, שאינם חמורים כל כך, דאין עלולין לקבל טומאה מבלי ש"יוכשרו" על ידי נתינת מים עליהם - לא גזרו בהו רבנן.
והוינן בה: ומאי שנא "אחורי כלים" דנקט התנא, והרי גם אם יפלו משקין טמאים לתוך הכלי לא יטמאו אותו אלא רק מדרבנן, והיה צריך להיות אותו הדין: שתוך הכלי שנטמא מדרבנן יטמא רק משקין ולא יפסול אוכלין?
ומשנינן: משום דקילי! כי מה שהקלנו באחורי הכלים שנטמאו במשקין שאין פוסלין אוכלין הוא משום דטומאתם של אחורי הכלים קלה מטומאת תוכי הכלים, ולפיכך אין לדמות דין תוך הכלי לאחורי הכלי.
ומה היא חומרתם של תוכי הכלי יותר מאחורי הכלי?
דתנן: כלי שנטמא מאחוריו במשקין - אחוריו בלבד טמא. אבל תוכו, אזנו אוגנו וידיו - טהורים.
ואם נטמא תוכו במשקין - כולו טמא, בין תוכו ובין אחוריו!
וחוזרת הגמרא לבאר דינו של שמואל שהלכה כרבי אליעזר בארבע מחלוקות:
והוינן בה: מאי קא משמע לן שמואל? והרי בכולהו תנן בהו בהדיא דהלכתא כרבי אליעזר!
וכי תימא באחורי כלים קא משמע לן שהלכה כרבי אליעזר, דלא תנן התם שהילכתא כמוהו,
אם כן תיקשי - ולימא שמואל "הלכה כרבי אליעזר באחורי כלים", ומדוע היה שמואל צריך לכלול בדבריו את כל ארבע ההלכות כאשר בשלש הראשונות תנן בהדיא שהלכה כרבי אליעזר?
ומשנינן: אלא, הא קא משמע לן שמואל - שאין למדים הלכה מפי תלמוד!
שמה שכתוב במשנה הלכה כרבי אליעזר הוא מסקנת תלמוד התנאים ואין פוסקים לפי התנאים אלא לפי האמוראים, לאחר שדקדקו בדבריהם, והעמידו הלכה על בוריה.
ותו הוינן בה: וכי תו ליכא הלכתא כרבי אליעזר?
והאיכא הא דתנן: שתי אחיות, יתומות מאב, האחת גדולה והשניה קטנה, שהיו נשואות לשני אחים. הגדולה היתה נשואה כדין, מהתורה, והקטנה היתה נשואה רק מדרבנן, שתקנו חכמים קידושין לקטנה שתוכל להתקדש על ידי אחיה או אמה.
ומת האח שהיה בעלה של הגדולה, והיא נפלה ליבום מדאורייתא לפני האח השני, שהיה נשוי בנשואין דרבנן, לאחותה הקטנה.
ונמצא, שזיקת - היבום מדאורייתא של היבמה הגדולה כלפיו אוסרת עליו את אשתו, הקטנה, באיסור "אחות זקוקתו" (שאיסור אחות - יבמתו מהתורה דוחה את נישואיו ליבום).
(ואי אפשר לו לגרש את אשתו הקטנה וליבם את היבמה הגדולה, משום שאז תהיה היבמה אחות - גרושתו, ותהיה אסורה עליו מדרבנן).

דרשני המקוצר