פרשני:בבלי:נדה כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה כה ב

חברותא

וכשבודקים אותו האם יש בראשו את האברים הללו אין בודקין אותו במים, שהמים עזין  וטורדין ממחין אותו, אלא בודקים אותו בשמן, שהשמן רך, ומצחצחו.
ואין רואין אותו אלא בחמה שבאורה אפשר להבחין גם בפרטים קטנים!
ושואלת הגמרא: כיצד בודקין אותו?
ומתמהת הגמרא על השאלה: כיצד בודקין אותו?! - והרי צרות הבדיקה היא כדאמרינן בברייתא!?
ומסבירה הגמרא את השאלה: אלא, השאלה היא במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא? (ומדובר כשלא ניכרו הסימנים המפורשים בברייתא, עדשה לזכר, ושעורה לנקבה  147 ).

 147.  התוס' (ד"ה לידע) פירשו שגויתו כעדשה אין הכוונה שבולט אותו מקום, אלא ששטחו הוא בגודל עדשה, ולדבריהם מבואר מדוע צריך בדיקה בקיסם לדעת אם זכר הוא או נקבה. אבל מרש"י (עמוד א ד"ה גויתו) שהוקשה לו מדוע כתבה המשנה חשב לזכר ולנקבה, ותירץ, שמדברת המשנה כשאין ניכר האבר, הוכיח הערוך לנר שחולק על התוס' וסובר שבולט האבר כעדשה. שלתוס' לא קשה מדוע במשנה אין ידוע מינו. וכתב עוד שגם בסוגייתנו יפרש רש"י כדרכו שמדובר כשאין נכרים הסימנים.
ומבארת הגמרא, אבא שאול בר נש, ואמרי לה - אבא שאול בר רמש, אומר: מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום - אם מסכסך הקיסם בידוע שזכר הוא, שהגיד מעכב את הקיסם ועל ידי כך נגרם הסכסוך, ואם לאו, בידוע שנקבה היא!
ומוסיפה הגמרא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שהסכסוך הוא סימן אלא כשמעביר את הקיסם מלמטה למעלה  148 , שאז הסכסוך הוא ראיה לזכר כי בנקבה אין מה שיעכב את הקיסם. אבל אם מעביר את הקיסם מן הצדדין, יתכן סכסוך גם בנקבה, כי אימא כותלי בית הרחם נינהו, שנפגש הקיסם בכתלים שבפתח הרחם ומסכסך.

 148.  הרמב"ם (איסו"ב י, ג) כתב "ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה", להפך מגירסתנו מלמטה למעלה. עוד שינה הרמב"ם בכך שהשמיט ש"ואם לאו בידוע שנקבה היא", ונראה שסובר שאם לא חש עיכוב בסכסוך אינה ודאי נקבה אלא ספק. וראה בערוך לנר שעמד על שינויים אלו.
אמר רב אדא בר אהבה: תנא: אם היתה נקבה - נדונה (ניכרת) כשעורה סדוקה! ואפילו שבברייתא נאמר שעורה בלבד בלא התוספת 'סדוקה', הכוונה היא שמראה הנקבה כמראה סדק השעורה.
מתקיף לה רב נחמן: אם הסדק הוא הסימן, ודילמא חוט של ביצים (המפריד בין הביצים) נינהו, שנראה כסדק.
אמר אביי: השתא ביצים גופייהו לא ידיעי (אינם ניכרים), חוט של ביצים ידיע? אמר רב עמרם: תנא כאשר מתחילים להתפתח חיתוך ידיו ורגליו - ב' ירכותיו כב' חוטין של זהורית!
ואמר ר' עמרם עלה, (החוטים שהמשיל בהם התנא את ירכותיו של העובר, הם כחוטים של ערב העבים יותר מחוטי השתי.
עוד אמר התנא: ושתי זרועותיו של העובר, נראים כב' חוטין של זהורית!
ואמר ר' עמרם עלה - שכוונת התנא היא שדקות הזרועות כשל חוט שתי!  149 

 149.  בעין יפה נתקשה, שנקט התנא באותו לשון "ב' חוטין של זהורית" לגבי הירכים ולגבי הזרועות, אף על פי שכוונתו לפירוש רב עמרם לחוטים שונים. ותירץ על פי גירסתו שגרס ברישא "זהורין" ובסיפא "זהורית". ולשון זכר נופל על הערב ולשון נקבה בשתי. אולם גירסת הספרים שלפנינו היא "זהורית" גם ברישא, ואם כן אי אפשר לתרץ כדבריו.
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! לא תעביד עובדה להחשיבו ולד - עד שישעיר שיופיעו בו שערות הראש, ואל תסמוך על הסימנים שכתבה הברייתא.
שואלת הגמרא: ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל 'אחת זו שהיה השפיר צלול ואחת זו שהיה השפיר עכור חוששת', שמא היה בו ולד, ועל אף שלא ניכרים בו שערות הראש?!
ומתרצת: אמר רב אמי בר שמואל: לדידי מפרשא לו מיניה דמר שמואל - לחוש לימי טומאה כיולדת - חוששת, ומספק היא יושבת שבועיים בטומאה.
אך ימי טהרה - לא יהבינן לה, עד שישעיר שרק מחמת חסרון הבקיאות החמיר שמואל והצריך שיהא בו שערות, ולא שמעכבים הם מעיקר הדין.
ושואלת הגמרא: למימרא, דמספקא ליה לשמואל, ולא ידע להכיר בעובר בלא שערות והא ההוא שפירא (שפיר) דאתאי לקמיה דמר שמואל, אמר שמואל: הא - בר ארבעין וחד יומא! וידע שמואל לשער את גילו המדוייק של השפיר, וחשיב מיומא דאזלה לטבילה עד ההוא יומא ולא הוה אלא ארבעין יומין  150  . ואמר להו שמואל - האי בנדה בעל! כי גילו של השפיר הוא ארבעים ואחד יום ואילו מיום הטבילה עברו רק ארבעים, נמצא שהתעברה יום אחד לפני שטבלה לנדתה. כפתיה - ואודי! ואם כן היה שמואל בקי גדול וידע לקבוע הגיל אפילו בהפרש יום אחד, ואיך הסתפק ואמר שעד שישעיר הרי הוא ספק? ומתרצת: שאני שמואל דרב גובריה, שהוא היה בקי במיוחד אך אין כולם בקיאים כמוהו ולכן הורה לאחרים שכל עוד שאין שיער אין לנהוג בו כודאי ולד.

 150.  מבואר בסוגייתנו שאשה זו שבאה לפני שמואל לא טבלה אלא לפני ארבעים יום, ויש להעיר שהרי טבע הנשים שראות כל ל' כמבואר לעיל ח, ב. ואין לתרץ שמחמת העיבור נסתלקו דמיה כמבואר במשנה ז, א, ולכן לא ראתה, שהרי בגמרא ח, ב, מבואר שרק בחודש השלישי להריון מתחיל סילוק הדמים. ובגליון מהרש"א ציין לשו"ת עבודת הגרשוני (כא) שכתב שהאשה מסולקת מדמים מתחילת ההריון, והגמרא שכתבה שמסולקת רק מהחודש השלישי מתכוונת לסילוק גמור. וראה בסדרי טהרה (קצד, ז) ובמה שנכתוב לקמן ל, א ברש"י ד"ה "ליום מ"'.
שנינו במשנה: המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה.
תנו רבנן: 'סנדל' דומה לדג של ים שנקרא בשם זה - 'סנדל'.
מתחלתו - ולד מעליא הוא, אלא שנרצף, שנמעך  151  לאחר מכן על ידי שלחצו אחיו התאום בתוך הרחם.

 151.  בגמרא לעיל (כד, א) מצינו שהמפלת ולד שפניו טוחות אמו טהורה, והקשה רש"י (ד"ה לשון) מדוע אם כן מטמא הסנדל את אמו והרי גם הוא פניו מעוכות. ותירץ, שרק ולד שמתחילת יצירתו פניו מעוכות אמו טהורה, מה שאין כן סנדל נוצר בתחילה בשלימות ורק בהמשך ההריון דחקו אחיו ומעכו. ויסוד זה שהקובע לטומאת לידה אינו צורת הולד ברגע הלידה אלא צורתו בתחילת ההריון כתבו גם הרמב"ן והרשב"א (כג, ב ד"ה אמר רבא), ולעיל כג, ב נתבאר יותר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: סנדל דומה ללשון של שור הגדול!  152 .

 152.  יש לבאר לרשב"ג מדוע שמו 'סנדל', וכיצד מסמל לשון זה את צורתו שהיא כלשון שור. בתוס' יו"ט (כריתות א) פירש שהכוונה היא לסנדל שברגל שצורתו דומה ללשון השור. הערוך (ערך סנדל) פירש ששם "סנדל" אינו מורה על צורת הולד אלא על מהותו, וסנדל הוא קיצור ל'שנוי ולד', שמפני שנתקלקלה צורתו שנוי הוא ואינו נחשב. וראה בערוך לנר שדן האם מחלוקת רשב"ג ותנא קמא היא רק מחלוקת לשונית בביאור השם סנדל, או שנחלקו גם בצורת דמותו.
משום רבותינו העידו: סנדל צריך שתהיה בו צורת פנים. אבל אם אין אברי הפנים שלמים תולים שמתחילת יצירתו היה מעוך, ואינו ולד.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה - סנדל צריך צורת פנים!
אמר רב אדא אמר רב יוסף אמר רב יצחק: סנדל צריך צורת פנים, אולם אין צריך שיהיו אברי הפנים במקומם, אלא ואפילו אם תהיה צורת הפנים מאחוריו הרי הוא ולד. משל לאדם שסטר את חבירו - והחזיר פניו לאחוריו, כך גם ולד זה תולים שבלחץ שלחצו אחיו סובב ראשו לאחור.
בימי רבי ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם רבי ינאי - טהרתם את הוולדות שגם בלא צורת פנים ולד הוא!
ושואלת הגמרא: והתניא: משום רבותינו העידו - סנדל צריך צורת פנים?!
ומתרצת: אמר רב ביבי בר אביי אמר רבי יוחנן - עדות זו 'משום רבותינו' אינה הלכה, כי מעדותו של רבי נחוניא בלבד נשנית משנה זו, ודעת יחיד היא, ואין פוסקים כמוהו!
אמר רבי זעירא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה, מזלו גרם להקדימני באמירת שמועה זאת, דאנא והוא הוינא יתבינן קמיה דרבי יוחנן כי אמרה להא שמעתא שרק מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו' וקדם איהו, ואמר להא שמעתא בבית המדרש וזכה בה, שנקראת על שמו!
ומקשה הגמרא על המשנה שכתבה 'המפלת סנדל תשב לזכר ולנקבה': למה הזכירו סנדל שיושבת עליו לזכר ולנקבה, והלא אין סנדל שאין עמו ולד נוסף, ואם כן היא צריכה בין כך לישב לולד הנוסף  153 , גם לולי הסנדל?!

 153.  הקשה המהרש"א שלסברת הגמרא בקושיה שהולד שנולד עם הסנדל הוא נקבה היתה הגמרא צריכה לשאול יותר, שמדוע אין לה רק כ"ו ימי טוהר מחמת הספק שאולי ילדה זכר ולא ניתן לה ס"ו ימי טוהר משום הנקבה שנולדה יחד עם הסנדל. ותירץ, שסברה הגמרא שהולד השני נאבד ואין ידוע מינו, ולכן כל הקושיא היא שגם בלא שתלד סנדל האשה היא ספק יולדת זכר וספק יולדת נקבה, ואין תוספת דין מכח הסנדל.
ומתרצת: אי דאתילידא נקבה בהדיה הכי נמי שאין צורך להזכיר שיושבת על הסנדל.
הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר, שמחמתו צריכה לישב רק שבוע, ורק משום שהפילה גם סנדל שהוא ספק נקבה צריכה לישב מספק שבועיים.
 154  והחידוש בסנדל יותר מכל ולד שספק אם הוא זכר או נקבה הוא בכך - מהו דתימא, הואיל ואמר רב יצחק בר אמי: כאשר האשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, ואם איש מזריע תחילה - יולדת נקבה! ולכן, היינו אומרים מדהא, הולד הנוסף, זכר - הא, הסנדל נמי זכר שהרי ביצירת התאום הזכר בהכרח שהאשה היא הזריעה תחילה, ואם כן גם הסנדל שנוצר עמו באותה ביאה  155  זכר הוא. קא משמע לן - אימא שניהם הזריעו בבת אחת, האי זכר, והאי נקבה! שבמקרה שהזריעו יחד יכולים להולד תאומים האחד זכר והשני נקבה.

 154.  המהר"ם ביאר שבקושית הגמרא 'למה הזכירו סנדל' נכללו שני קושיות. א. שהרי נולד עם הסנדל ולד נוסף ואין תוספת דין מהסנדל. וקושיה זו כבר תירצה הגמרא במה שאמרה 'הכא במאי עסקינן'. ב. עוד קושיה נכללה בקושית הגמרא שפשיטא שהיולדת סנדל היא ספק יולדת זכר ספק יולדת נקבה, ככל אשה שילדה ולד שאין ידוע מינו. ולאיזה צורך נשנה דין זה במשנה. וקושיה זו שעדיין לא תירצה באה הגמרא לישב עכשיו.   155.  נחלקו רש"י ותוס' ביבמות (יב, ב) כיצד נוצר סנדל, רש"י (ד"ה סנדל) סובר שתחילה נתעברה ולד אחד שלם בצורתו, ואחר כך בביאה שניה נתעברה בולד נוסף, ודחק השני לראשון ומיעך צורתו. תוס' (ד"ה שמא) סוברים שמדובר באשה שנתעברה בתחילה בתאומים, ואחר כך בביאה שניה נכנס שכבת הזרע בין התאומים ודוחק הזרע לאחד מהם וממעכו. ולשיטת התוס' שנוצרים הסנדל ותאומו בביאה אחת, מבואר היטב מדוע סברה סוגייתנו שיוכיח מין הולד על מין הסנדל שנוצר עמו. אבל לרש"י הסובר שנוצרו בביאות שונות הקשו התוס' (ד"ה קא משמע לן) שאפשר שבביאה אחת הזריע האיש תחילה ובשניה האשה, וכיצד יוכח הולד על מין הסנדל שלא נוצר עמו. ותירצו, שסברה הגמרא שמדובר שידוע שנתעברה שניהם מאותה ביאה, וכגון שלא בא עליה אלא פעם אחת. ובכהאי גונא גם רש"י מודה שנוצר הסנדל על ידי לחץ בתוך הרחם ולא מעיבור שני. ועיין עוד במה שביארו מדוע סברה הגמרא להעמיד משנתנו דווקא במקרה שכזה.
ומתרצת הגמרא תרוץ נוסף: דבר אחר - מה שהזכירו סנדל במשנה הוא אפילו כשתאום שעמו נקבה היא, וחידשה המשנה שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה, ואין ידוע אם הסנדל הוא זכר או נקבה, מונה 'תחלת נדה' לראשון  156 , שמתחילה למנות ביום השמונים ואחד ללידת הנקבה הראשונה את ימי נדותה, שחוששים שהסנדל שנולד שני הוא זכר שיש לו רק ארבעים ימי טוהר, ותמו ימי הטוהר ביום השמונים ללידת הולד הראשון. ולכן דם שראתה ביום פ"א מטמא בטומאת נדה ז' ימים. אולם היות וילדה לאחר שקיעת החמה סנדל שהוא ספק נקבה, אין טומאת נדתה טומאה ודאית, אלא היא מונה תחלת נדה גם לאחרון, שמונה מספק פ' יום מהיום השני שהפילה בו את הסנדל, וחוששת שמא הדם שראתה ביום הפ"א הוא דם ימי טוהר. וישנה חומרה מחשש זה אם תראה שוב ביום פ"ח, שבכל נדה אחר ז' ימי נדה באים י"א ימי זיבה שבהם טמאה רק יום אחד, ואשה זו כיון שאין ודאי לנו שההיתה נדה ביום פ', מחמירים עליה בראית יום פ"ח, וטמאה שוב ז' ימים בטומאת נדה.

 156.  להבנת תירוץ הגמרא יש להקדים: מדין תורה נאמרו ג' טומאות שונות באשה הרואה דם, א. נדה. ב. זבה קטנה, ג. זבה גדולה. דם הראשון שיצא מהאשה מטמאה בטומאת נדה לשבעה ימים. ביום השמיני נטהרת מטומאת נדה ואפילו אם ראתה שוב פעמים רבות בתוך ז' הימים, ומתחילים ימי זיבה שנמשכים י"א יום. בימי הזיבה אם לא ראתה דם נשארת טהורה, אם רואה פעם אחת הרי היא זבה קטנה וטמאה ליום אחד נוסף בלבד. ואם רואה בי"א ימים אלו ג' פעמים נעשית זבה גדולה וצריכה למנות ז' נקיים. אשה היולדת יש לה ל"ג ימי טוהר לזכר וס"ו לנקבה. שבהם אפילו ראתה דם נשארת בטהרתה. לאחר שתמו ימי הטוהר נעשית בראיה הראשונה נדה, ומכאן והלאה דינה כמפורש לעיל. מתקנת האמוראים נוהגת כל אשה הרואה דם טומאה כזבה גדולה, ואפילו בראיתה הראשונה, אולם משנתנו נשנתה קודם תקנה זו, וכדין תורה.
ונמצא שעקב לידת הסנדל היא מקולקלת למנינה, ואינה יודעת מתי שלמו ימי נדה והחלו ימי זיבה. שאם הסנדל היה זכר ותמו ימי טוהר ביום פ' ללידת הנקבה הודאית, נמצא שהחלו ימי נדה בראית יום פ"א. אולם אם הסנדל הוא נקבה הרי יום פ"א לראשון הוא יום פ' לסנדל, שנולד אחר השקיעה, ודם שראתה ביום פ"א דם טוהר הוא. ורק דם שתראה מיום פ"ב והלאה הוא דם נדה, ורק בתום ז' ימים מדם זה יתחילו ימי זיבה.

דרשני המקוצר