פרשני:בבלי:נדה לה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה לה ב

חברותא

ולהחמיר עליו -  שהוא עושה משכב ומושב, אב - הטומאה, מה שאין כן בעל קרי  105 .

 105.  כך פירש רש"י, וטעון בירור, כי החומרא בעצם מה שעושה משכב ומושב, או לחילופין במה שהוא אב הטומאה, מה שאין כן בעל קרי, ולמה צריך לומר שעושה את המשכב ומושב אב הטומאה.
ומבררת הגמרא: אימת נוהגת בו הקולא והחומרא?
אילימא בראייה שניה של זיבה?
לא יתכן. כי היכא הוי בכלל בעל קרי, והרי הוא זב גמור!?
אלא, פשיטא שרבי יצחק עוסק בראייה ראשונה. וקתני "להקל עליו - שאינו מטמא באונס" ומוכח שלא כרב הונא.
דוחה הגמרא: ותסברא, כיצד יתכן להעמיד את דברי רבי יצחק בראיה ראשונה?
והרי אמר מאידך "להחמיר עליו - שהוא עושה משכב ומושב". וכי בראייה ראשונה בר (דרגא לטמאות) משכב ומושב הוא?
אלא, הכי קאמר: רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל - קרי היה בראייה ראשונה, שדרגת טומאתם שווה, שאינם מטמאים משכב ומושב, ומטמאים בין באונס בין ברצון.
ולמה יצא (במה חלוק דינו מבעל קרי) בראייה שניה?
להקל עליו ולהחמיר עליו.
להקל עליו - שאינו מטמא באונס.
ולהחמיר עליו - שהוא עושה משכב ומושב.
אמר רב הונא: זוב - דומה למי בצק של שעורים!
וכן אמר רב הונא: זוב בא מבשר המת, שאין האבר מתקשה בעת יציאתו.
שכבת זרע בא מבשר החי  106 .

 106.  הרמב"ם (מחו"כ ב א) ביאר שהוא יוצא בלא תאוה ובלא הנאה, אלא נגרר ויוצא. ואילו רש"י בכריתות (ח ב) כתב, שיוצא מכח אברו ותוקף יצרו. ותמה עליו התיו"ט (נזיר ט ד), שהרי מצינו שהרהור (באשה) הוא אחד מהדרכים המצילים בזוב, כי נחשב אונס. אכן, רש"י לשיטתו (בנזיר סו א) שהרהור הוא פחד, ואילו הרהור ביצרו אינו אינו אונס, אלא סיבה לחולי זיבה.
זוב, דיהה  107 , אינו מחובר יחד, ודומה ללובן ביצה המוזרת (שאין יוצא ממנה אפרוח).

 107.  כך פירש"י, והרמב"ם (שם) נקט דהיינו כהה, ולכן כתב ש"דוהה כלובן ביצה המוזרת". וראה בפיה"מ לזבים (ב א) שהוא נוטה לאדמימות קצת. ובתוי"ט שם ביאר דבריו. והגר"א בתוספתא (ריש פ"ב בזבים) גרס "דומה" ללובן ביצה המוזרת.
שכבת זרע קשורה יחד, ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת!
שנינו במשנה: דם היולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים - כרוקה וכמימי רגליה!
תניא: אמרו להן בית הלל לבית שמאי - אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם שהיא טמאה, שדמה מטמא כדין דם נדה. ואם כן הוא הדין ביולדת שלא טבלה וראתה דם, שהרי הוקש לידה לנדה. דכתיב ביולדת "כימי נדת דותה תטמא"?  108  אמרו להן בית שמאי - לא! אין זו ראיה.

 108.  תוס' (ד"ה אי) תמהו, הרי פשיטא שהחילוק הוא כמו שענו בית שמאי. ותירצו, שלידה הוקשה לנדה, ולהלן (לז ב) אמרו שימי לידתה כימי נדתה. ועדיין תמוה, שהרי בית שמאי לא נחלקו על היקש זה, ופשיטא שמחלקים בין נדה ללידה אחר טבילה. וביאר הר"ן, שמקישים כפי שאפשר, ודי בכך שמעמידים ימי טהרתה רק אחר טבילה.
כי אם אמרתם בנדה שכל זמן שלא טבלה טמאה, כיון שאפילו טבלה, וראתה שוב לאחר טבילתה, הרי היא טמאה. וכי תאמרו כך ביולדת, שטומאתה נמשכת כל עוד לא טבלה, והרי אם טבלה לטומאת לידתה, ושוב ראתה דם בימים שהיא יושבת על דם טוהר, היא טהורה.
אמרו להן בית הלל: יולדת בזוב, שהיתה זבה בעת לידתה, תוכיח - שאם טבלה לאחר שמנתה שבעה נקיים (כעבור ימי הטומאה של יולדת)  109 , וראתה לאחר שבעה ימי ספירה, בימי הטהרה של יולדת, רק אז היא טהורה. אך אם לא טבלה, וראתה בימי הטהרה, הרי היא טמאה מכח טומאת זיבה שעדיין לא נטהרה ממנה. ואף על פי שהדם הזה יצא ממנה בימי טהרה של יולדת הרי הוא מטמא כדם זבה!?  110  אמרו להם בית שמאי - הוא הדין, והיא התשובה!

 109.  כך פירש רש"י (ד"ה יולדת. וראה ד"ה אמרו, כאן). ולכאורה, דין זה תלוי במחלוקת דלהלן אם ימי לידה עולין לימי ספירתה או לא.   110.  הר"ן ביאר את ההוכחה הנוספת של בית הלל, כדרכו, שבית שמאי טענו להם שאין ללמוד מהיקש לידה לנדה, כי ביולדת אין חילוק בין טבלה ללא טבלה וענו להם בית הלל שיולדת בזוב תוכיח, שיש חילוק בין טבלה ללא טבלה, ואם כן אפשר להקיש יולדת לנדה שלא טבלה, שהרי אינה כנדה שטבלה.
והיינו: גם יולדת בזוב שראתה דם בימי טהרתה, על אף שלא טבלה לטומאת - זיבתה ולטומאת - לידתה, הרי הדם הזה הוא טהור!
מקשה הגמרא: למימרא, דפליגי בית הלל ובית שמאי ביולדת בזוב שלא טבלה, אם דמה מטמא בימי דם טוהר.
והתנן: ומודים בית שמאי ביולדת בזוב - שהיא מטמאה לח ויבש כדם הזבה!?
מתרצת הגמרא: לא קשיא.
כאן, בברייתא, מדובר באופן שספרה שבעה נקיים, ולפיכך נחלקו בית שמאי, כיון שלאחר שספרה שבעה נקיים לזיבתה אין דמה נחשב כדם - זבה.
ואילו כאן במשנה, מדובר באופן שלא ספרה שבעה נקיים, ולפיכך מודים בית שמאי שדמה טמא כדין דם - זבה.
והתניא ראיה לדבר: יולדת בזוב שספרה ולא טבלה, וראתה - הלכו בית שמאי לשיטתן שטהרו דמה שראתה אחר כך בימי טהרת - יולדת. ובית הלל לשיטתן! ומוכח כי רק משום שספרה טהרוה בית שמאי, אך באופן שלא ספרה הם מודים לבית הלל שטמאה.
איתמר: רב אמר: הדם הנובע בימי טומאת לידה והדם הנובע בימי הטוהר - מעין אחד הוא, דהיינו ששניהם ממקור אחד הן, אלא שהתורה טמאתו לאחר לידה, שבעה ימים לזכר וארבעה עשר ימים לנקבה, והתורה טהרתו לאחר מכן בימי הטוהר.
ולוי אמר: שני מעינות הם - נסתם המעין הטמא כשמסתיימים ימי הטומאה, ואז נפתח המעין הטהור בימי הטהרה  111 .

 111.  בירושלמי (נדה א ג) משמע שלדעת לוי דם לידה ודם טוהר נובעים משני מעיינות ממש. וכן מבואר מדברי הרשב"א וריטב"א יבמות (עה א). אך תוס' להלן (לו א ד"ה הלכתא בתירוץ שני) כתבו, שגם ללוי דמי טוהר באים מן המקור, אלא שהתורה טהרתם. וביארו החתם סופר (יו"ד קנד) והחזו"א (קכ ח) שלדעת התוס' "שני מעיינות" אינם בשני מקומות, אלא שסיבתם מפני טבעים שונים, (או שהן משני עורקים במקור). וראייתם, מגיורת שילדה בגיותה ואחר כך התגיירה, שאין נותנים לה ימי טהרה (בכורות מו ב). והיינו, אפילו ללוי הסובר ששני מעיינות הן. כי לא טיהרה התורה בגיורת, לפי שאין לה דין לידה, ולפיכך גם מעיינה שאחר י"ד יום טמא. וכן מצינו בירושלמי (נדה א ד) שגיורת, מאחר שאין לה דמים טמאים, אין לה דמים טהורים (ויתכן שסבר כרב, שמעיין אחד הוא). וראה במשנה למלך (איסו"ב ה ה) שהביא מהירושלמי שיש לה דם טוהר. ותמה המנחת חינוך (קסו), הרי בבכורות אמרו שאין לה דם טוהר. וכתב החתם סופר (יו"ד קכב) שהירושלמי דן בהיתר לבעלה, ואילו בבכורות מדובר לענין להכנס למקדש.
וכמו כן, בהמשך הזמן, דינם כשני מעינות: כאשר נסתם המעין הטהור בסיום ימי הטהרה, ונפתח הטמא (ואם ראתה הרי היא נדה).
ומסבירה הגמרא: מאי בינייהו?
איכא בינייהו כשהיתה שופעת דם ללא הפסק בין ימי הטומאה והטהרה:
א. מתוך שבעה של יולדת זכר, לאחר שבעה. ומתוך ארבעה עשר של יולדת נקבה, לאחר ארבעה עשר.
ב. ומתוך ארבעים של יולדת זכר לאחר ארבעים. ומתוך שמונים של יולדת נקבה לאחר שמנים.
לרב - רישא לקולא, שהתורה טיהרתו את אותו המעין בימי טהרה, ואפילו באופן שהוא ממשיך ושופע ללא הפסק מימי הטומאה אל ימי הטוהר  112 .

 112.  תוס' להלן (לו א ד"ה שבוע) כתבו, שלדעת בית הלל אם ראתה בימי טוהר, אף שלא טבלה ודמה טמא, אינה נעשית בו לא נדה ולא זבה, ואינה סותרת ספירתה, כי הדם רק מעכב טהרה, אך אינו מוסיף טומאת נדה חדשה. וכן פסק הרמב"ם (איסו"ב ז ח). וכן הוכיח הרשב"א בסוגיין ממה שאמרו "לרב רישא לקולא", אף על פי ששופעת כל היום ואינה טובלת אלא בלילה, ואילו היתה נעשית נדה בדם זה, הרי מיד כשיצאו שבעה ימים ראתה שוב. והחזו"א (קכ יב) דחה, שמדובר באופן שהיא במקוה מבעוד יום, ונמצא לפי זה שאפילו כששופעת ממעין אחד, אין צורך ב"יומי וטבילה" אלא לדם עצמו, אך האשה ודאי טהורה. אך החזו"א נקט שסברא פשוטה היא שהנידון הוא גם על האשה עצמה, ולכן תמה (בס"ק ז יט) כיצד יתכן שהדם גורם טומאה רק בשעה שהוא שופע ולא לשבעה ימים, והרי התורה לא טהרה את הימים, רק את הדם שבה, וכיון ששופעת ממשיכה דמה הטמא, למה לא תעשה נדה ז' ימים? (ובדעת לוי יש לומר, שבית הלל סברו שדם לידה השופע, מטמא אותה כרואה בתוך י"ד יום, ולפיכך אינו עושה טומאת נדה נוספת, וככל נדה שרואה שוב בתוך שבעה ימים. וכן כתב המרדכי בשבועות הל' נדה תשל"ח לדעת רב באופן שלא טבלה). ואכן המאירי כאן ולהלן (מב א) הביא שנחלקו בזה הראשונים, ויש אומרים שנעשית נדה שבעה ימים, וכן הסיק הנודע ביהודה יו"ד תנינא קי"ג. וראה חזו"א (שם יג) שרק לענין הראיה נחשב כדם נדה כל זמן שלא טבלה, אך ודאי מנין הימים אינו משתנה, ולא יימשכו ימי טוהר אחר ארבעים או שמונים בגלל איחור הטבילה. ואף שבכריתות (י א) אמרו שבשתי לידות זו אחר זו היו נותנים לה מסברא עוד ימי טוהר (ומיעטה קרא), צריך לפרש כביאור הרמב"ן (בפירושו על התורה), שדם טוהר הוא מחמת מותרי הדמים, ומסתבר שמותריהם מתחלקים בין מעיין טמא למעיין טהור, ולכן, בלידה אחת כשהתרבה מעיין טמא, התמעט הטהור.
וסיפא לחומרא, כי על אף שממשיך המעין הטהור לנבוע מעבר לימי הטוהר, טמאתו התורה לאותו המעין.
ואילו ללוי - רישא לחומרא, כיון שכל זמן שעדיין לא פסקה מלראות, הרי המעין הטמא ממשיך לנבוע.
וסיפא לקולא, כי השפיעה מתוך ימי הטהרה משמעותה שהדם נובע עדיין מהמעין הטהור  113 .

 113.  החזו"א (שם ט) הקשה לביאור התוס', מנין שהשופעת מתוך ארבעים לאחריו טהור, והרי אחר ארבעים לא טהרתו התורה? ותירץ, שמסתבר לומר שלדעת לוי טהרת הדם וטומאתו תלויים בחילוק המעיינות, ואינו נטמא אלא אם נפסק הראשון (וכוונת התוס' שבגיורת אי אפשר לתלות כך, כי לא היה לה כלל דין יולדת).
מיתיבי: דם היולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים - כרוקה וכמימי רגליה. ובית הלל אומרים - מטמא לח ויבש!
קא סלקא דעתך שמדובר באופן דפסקה מלראות בימי טומאתה, וחזרה וראתה בימי טהרתה לפני שטבלה  114 .

 114.  רש"י גרס שפסקה יום או יומיים, וחזרה וראתה בימי טהרה אלא שלא טבלה, ומשמע, שנקט שמדובר דוקא בפסקה. אולם הרשב"א ביאר שסתמא קתני, ומשמע אפילו אם פסקה (ומשום כך מקשינן ללוי), אך ודאי מדובר גם בשופעת.
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא - משום הכי מטמא לבית הלל לח ויבש, כי סבר שלדעת בית הלל כל עוד לא טבלה, לא טיהרה התורה את מעינה  115 .

 115.  כבר הבאנו שהראשונים נחלקו אם רק הדם טמא או שהוא גם מטמא את האשה. וראה תוס' להלן (מב א ד"ה בירידה) "והדוה בנדתה", עד שתבא במים. ופירש רש"י לטבול, אף על פי שעברו ז' שלה ופסק מעיינה. והרשב"א שם כתב, שלדעת הדורשים מקרא זה לדרשא אחרת, המקור לטמא הדם הוא מ"במי נדה יתחטא", והיינו, שהיולדת טעונה טבילה לטומאתה אף שהגיעו ימי טהרתה.
אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם, וכשנסתם הטמא נפתח הטהור - אמאי מטמא לח ויבש כשעדיין לא טבלה, והרי לאחר שנסתם הטמא נפתח המעין הטהור שהוא מעין נפרד, ומה בכך שלא טבלה!?  116 

 116.  הר"ן הקשה מכאן לביאור התוס' שגם ללוי צריך גזירת הכתוב להתיר את הדם, שהרי יתכן שלא התירתו התורה אלא ביומי וטבילה, ולכן מטמא לח ויבש. (והסיק מכך כתירוץ הראשון בתוס' להלן. והחזו"א שם יישב כדרכו). ובחתם סופר (יו"ד קנד) כתב, כי ממה שהוקשה לר"ן רק קושיא זו, ולא הקשה כקושית החזו"א לעיל, מוכח שסבר כי כל הנדון על הדם עצמו, אך האשה עצמה ודאי טהורה.
אמר לך לוי: הכא במאי עסקינן - בשופעת מתוך ימי טומאה לימי טוהר ולא פסק דמה מלנבוע  117 .

 117.  כתבו תוס' (ד"ה בשופעת) שבשופעת לבית הלל אין חילוק אם טבלה או לא, ובהכרח שהמשנה נקטה "ולא טבלה" רק לבית שמאי, שגם לוי מודה שלדבריהם מעין אחד הוא, ובטבלה מטהרים לגמרי. והרשב"א כתב בשם רבינו יונה, שאילו שנינו רק דם יולדת שטבלה, לא היינו יודעים שלבית שמאי רק ביומי תליא מילתא, ולכן נקטו ש"לא טבלה" להשמיענו שבכל זאת אינה טמאה אלא לח כמעיינות, משום שביומי תליא מילתא. והחזו"א (קכ יט) כתב, שגם לפי התוס' להלן שלדעת בית הלל אין האשה עצמה טמאה, היינו דוקא לשיטת רב, אך ללוי שמדובר בשופעת, ודאי גם האשה עצמה טמאה. וכן משמע מדברי הרי"ף בשבועות, שלדעת רב עשו הרחקה ביולדת, ושללוי אין צריך בית הללרחקה" כי מצינו שנטמאת בשופעת. אך ראה לעיל, שלדעת התוס', לוי סבר שכל ימי שפיעתה נחשבת כרואה בתוך ימי לידה, ולכן לא נטמאת שוב כנדה.
תמהה הגמרא: אי בשופעת - מאי טעמא דבית שמאי, והרי ממשיכה נביעת המעין הטמא?
מבארת הגמרא: לדעת לוי בכך גופא נחלקו, וקסברי בית שמאי - מעין אחד הוא! שהתורה טמאתו בימי טומאה וטהרתו בימי טהרה, ואפילו ממשיך המעין בנביעתו מבלי להפסיק בין ימי הטומאה לימי הטהרה (ובית הלל סברי ששני מעינות הם, וכיון שלא פסקה נביעת המעין הטמא הרי הוא טמא גם בתוך ימי הטהרה).
מקשה הגמרא: בשלמא ללוי, היינו דאיכא (זהו החילוק) בין בית שמאי ובית הלל, שלדעת בית הלל שני מעינות הן, וכיון שלא פסק המעין הטמא משפיעתו, הרי הדם הוא דם טמא, ואלו בית שמאי סוברים שמעין אחד הוא אלא שהתורה טהרתו בימי הטהרה.
אלא לרב, ששניהם ממעין אחד, ונמצא שבימי הטהרה התורה טיהרתו, מאי בינייהו (מהו טעמם של בית הלל המטמאים את הדם)?
איכא בינייהו - יומי וטבילה!
דבית שמאי סברי - ביומי בלבד תלה רחמנא, ומשהגיעו ימי הטוהר דמה טהור גם בלי טבילה  118 .

 118.  כתב הרשב"א, שלדעת בית שמאי גם קודם שטבלה אין הדם נחשב כדם יולדת, אלא שמפני טומאתה, הוא מטמא לח כרוקה ומי רגליה. והוסיף, שלכולי עלמא אחר שטבלה אין הדם מטמא כלל, ולדעת רב שהן ממעיין אחד, נמצא שנחלקו על רשב"ג שאמר (טז, א) מקור מקומו טמא. והיינו שנחלקו אם כל דם הבא מהמקור נטמא מחמת המקור ואפילו דם טוהר. ובמשנה להלן (עא ב) מוכח כדברי בית שמאי ובית הלל, שדם טוהר אינו מטמא תרומה, כי אין לו אפילו טומאת מקור. אך הרמב"ם (איסו"ב ח יד) פסק שמקור מקומו טמא, ובכל זאת פסק (איסו"ב ו א) כרב שמעיין אחד הוא. ומוכח, שבדם טוהר לא שייכת טומאת מקור. וכן הוכיח מדבריו החוות דעת (קצז ג) וכן משמע ממה שפסק (משכב ומושב ה ד) שדם טוהר אינו מטמא אחרים. וראה חזו"א (יו"ד קב ב) שדן בזה. והחתם סופר (יו"ד קנד) הוכיח כן מדברי התוס' (להלן לו א, וכנ"ל) שרק גיורת שאין לה ימי טוהר הדם טמא בטומאת מקור, אך ישראלית שיש לה ימי טוהר, אין הדם נטמא מהמקור.
ובית הלל סברי - ביומי וטבילה תלה רחמנא, שכל עוד לא טבלה, אפילו הגיעו ימי הטוהר דמה טמא בטומאת יולדת (ואפילו פסק הדם, וחזרה וראתה בימי הטוהר)  119 .

 119.  ראה בהלכות נדה למרדכי (במס' שבועות, אות תשלח) שכתב, שלפי רב, כל שלא טבלה, אפילו חלפו ימי הלידה, עדיין נחשבים כל הימים ל"ימי לידה" עד שתטבול, כיון שביומי וטבילה תליא רחמנא. וכשם שהדם טמא עד שתטבול, ואפילו אחר ז' לזכר, כך גם נחשבים הימים הללו כ"ימי לידה" לבעלה, עד שתטבול. והיינו, כי על אף שהתורה קבעה ז' ימי טומאה, ואחריהם יכולה להטהר, בכל זאת, עד שנטהרה, כל דם שרואה הוא בכלל דמי הלידה, ואינו בגדר ראיה חדשה, ולכן נמשכת טומאתה עד הטבילה. וטעם הדבר, משום שדם הלידה אינו מטמא מצד עצמו, אלא משום מעשה הלידה, והראיה מגיורת, שאינה טמאה לידה מחמת לידתה, ובהכרח, שאין טומאתה מצד "ימי הלידה" עצמם, אלא מפני הלידה, וטומאה זו נמשכת עד שטבלה, ולפיכך, הדמים שאחר הטבילה טהורים, אף שממעיין אחד הם. ומכאן מקור למנהג שלא לטבול כל ימי טוהר, אך אחריהם טובלים מיד (רבינו ירוחם ומהרי"ק, הובאו בב"י ודרכי משה ריש קצד. וראה להלן לז א), שהרי טעמו משום שחוששין לר"ת שצריך שתי טבילות (כדלהלן לז א), אחת אחר ימי לידה, ואחת אחר ימי טוהר. ותמה הט"ז, שאם כן, גם אחר ימי טוהר עדיין צריך טבילה, ואיך סופרת מיד ז' נקיים? ובהכרח, שימי טומאתה נמשכים כך בימי טוהר משום שנחשבת יולדת, אך אחר ז' נקיים, אפילו לא טבלה, אינה עוד בגדר יולדת, ולכן, אחר ז' ימים יכולה לטבול.
תא שמע: "ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש".
סלקא דעתך, הכא נמי מדובר באופן שפסקה מלראות בימי טומאת לידתה, וחזרה וראתה בימי הטוהר של יולדת (אך עדיין לא ספרה שבעה נקיים לטומאת זיבתה!)
בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא, משום הכי מטמא לח ויבש, כי כיון שעדיין לא ישבה שבעה נקיים לטומאת זיבתה, מטמא המעין כי התורה לא טהרתו עד שתשב שבעה נקיים כדין זבה.
אלא ללוי, דאמר שלדעת בית הלל שני מעינות הן - אמאי מטמא לח ויבש? והרי לאחר ימי הטומאה של היולדת נסתם המעין הטמא ונפתח המעין הטהור.
ואם משום שעדיין טומאת זיבתה עליה, אין זה מטמא את הדם כדם - זבה אלא כשאר מעינות גרידא, שהרי אין דמה דם טמא אלא דם טהור. ודינו כשאר משקים היוצאים מזבה שמטמאים רק כשהם לחים ולא כשהם יבשים  120 ?

 120.  כך פירש רש"י, והיינו שאילו היה מטמא רק בלח, היינו מפרשים ששני מעיינות הן, וטומאתו משום מעיינות. ולכאורה תמוה, שהרי דם אינו בכלל מעיינות, כמבואר לעיל (יט ב) שאינו מתעגל ויוצא, ולמה יטמא בלח. ומוכח מכך כנ"ל, שללוי דם לידה מטמא כאילו הא עדיין בתוך י"ד יום, והיינו שהוא עצם דם הנידות של הלידה, והוא דין נוסף על מעיינות, ולפיכך דם טוהר של לידה, נכלל בלימוד שלמדו בית הלל שדם טוהר של מצורע נחשב כמעיין (כמבואר לעיל לד ב תוד"ה אם). אך למעשה, כיון שהוא בכלל עצם דם לידה, הרי הוא מטמא לח ויבש ואין נפקא מינה בדין מעיין שבו.
אמר לך לוי: הכא נמי מדובר בשופעת, שעדיין ממשיך לשפוע המעין הטמא מימי הטומאה לתוך ימי הטוהר, ולפיכך מטמא לח ויבש.
מקשה הגמרא: אי בשופעת - למאי איצטריך? והרי פשיטא שכל עוד לא נסתם המעין הטמא לא נפתח המעין הטהור לדעת בית הלל?  121 

 121.  ביארו תוס' (ד"ה אי בשופעת) שלרב איצטריך להשמיענו שבית שמאי מודים ביולדת בזוב מעיין אחד הוא, כי העמיד את הרישא בשופעת, והוה אמינא שמטהרין משום ששני מעיינות הן. והריטב"א כתב, שגם לבית הלל הוצרך להשמיענו שמעיין אחד הוא.
מבארת הגמרא: דין זה לבית שמאי, איצטריך להשמיענו - כי אף על גב דקאמרי בית שמאי מעין אחד הוא, וביומי בלבד תלה רחמנא, וכשמתחילים ימי הטוהר דמה טהור גם אם הוא ממשיך בשפיעתו בלא הפסק -
הני מילי ביולדת גרידתא, דשלימו להו יומי טומאה. אבל יולדת בזוב, דבעי ספירה של שבעה נקיים, לא טהרה תורה את המעין אלא לאחר שתספור ז' נקיים, על אף שעברו ימי טומאת היולדת. כי דם זיבה ודם יולדת מקורם ממעיין אחד, ולא טהרתו תורה עד שתספור שבעה נקיים!
תא שמע: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דותה תטמא". וכיון ששתי המלים "דותה תטמא" הן מיותרות, שהרי ראוי לכתוב "וטמאה שבעת ימים כימי נדה" דרשינן כך:
א. דותה תטמא - לרבות את בועלה, שהיולדת מטמאה את בועלה כנדה  122 .

 122.  ראה לעיל (לג א) שהאחרונים דנו אם הבועל יולדת נקבה שבועיים כדינה, או שבוע כנדה בעלמא, וביארנו שנחלקו אם למסקנת הגמרא שם אין דינו תלוי בנדה, כי טומאתו היא טומאה עצמית שחלה עליו מחמת האיסור, או שדינו תלוי בה, כי טומאתו מחמת טומאתה, ולמדה תורה שאינו עולה לרגלה.
ב. דותה תטמא - לרבות הלילות, (ולאו דוקא "ימי" נדה).
ג. דותה תטמא - לרבות היולדת בזוב, שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים!  123 

 123.  הטעם שצריך ללמוד דין זה מקרא, התבאר בחזו"א (קכ יז) שהוה אמינא כיון שילדה סתרה כל פתחי נדות, שהרי אפילו ילדה בימי זיבתה אינה מטמאה מצד זיבה, והוה אמינא שגם טומאת זיבה שקדמה ללידה תתבטל, אכן זה ניחא לדעת הסוברים שדם קושי סותר יומו, ולדעת הסוברים שזבה גדולה אינה נעשית נדה עד שתספור ז' נקיים, אך לדעת הרמב"ם שדם קושי אינו סותר יומו, ונדה תלויה רק בימי נדה ולא בספירה יקשה למה לי קרא.
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא, משום הכי בעי לישב שבעה ימים נקיים, כי כל זמן שלא פסקה לראות במשך שבעה ימים אין התורה מטהרת את דמה, שהרי עדיין לא פסק המעיין, ונחשבת כממשיכה לראות דם טמא.

דרשני המקוצר