פרשני:בבלי:נדה מח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מח א

חברותא

אמר קרא "במספר  שני תבואות ימכר לך". ו"שני", משמעותן לפחות שתי שנים, והמילה "תבואות" באה לרבות יבול של שנה שלישית.
פעמים שאתה מוכר שלשה תבואות בשתי שנים. וכדי לאכול יבול של שלש שנים צריך לפחות שתי שנים מלאות. שאם מכר את השדה בתשרי כשהיא מלאה מהיבול של שנה קודמת, ובסוף השנה הראשונה קצר יבול שנה, בסוף השנה השניה יקצור יבול של השנה השלישית, אבל בתחילת השנה השניה עדיין לא יכול לקצור את היבול השלישי (של השנה השניה),
שש שנה שבעבד עברי, מנלן?
אמר קרא "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי", ונדרוש גם שש שנים יעבוד, וגם מעט בשביעית, ואחר כך יצא לחופשי, ובשביעית של מנין העולם נמי יעבוד. למשל, אם נמכר בניסן כשמגיע תשרי הראשון מתחיל למנות שנה שניה של מנין העולם, ובתשרי השני שנה שלישית וכן הלאה, ובתשרי השישי מונה שנה שביעית ואינו יוצא לחופשי עד ניסן, ונמצא שעבד חצי שנה בשנה השביעית של מנין עולם.
"שבבן ושבבת" הנאמרים בברייתא, למאי הלכתא?
אמר רב גידל אמר רב: לענין ערכין. שהאומר ערך פלוני עלי חייב לתת להקדש סכום לפי גילו של אותו פלוני, כגון זכר מבן חודש עד חמש שנים נותן חמש שקל, ואילו מחמש שנים עד בן עשרים שנה נותן עשרים שקל, והגיל נקבע לפי שנים מלאות מעת לעת  118 .

 118.  מקשים הראשונים אם רב לא מפרש את הבן והבת שבברייתא בסריס ואיילונית, אם כן אין לו ברייתא הסוברת כמוהו, ואם כן איך נחלק על המשנה ורבי יוסי בן כיפר ורבי הסוברים שלא צריכים בסריס מעת לעת. ותירצו, שלרב היה דרגא של תנא ויש לו כח לחלוק על תנאים אחרים.
ורב יוסף אמר: לפרקין דיוצא דופן. איפה שלא נאמר בפירוש (המשנה שלנו שבן עשרים נחשב סריס).
אמר ליה אביי לרב יוסף: מי פליגת על רב?
אמר ליה רב יוסף לאביי: לא! הוא אמר חדא, ואנא אמינא חדא, ולא פליגינן, כי ההלכה שגם זה וגם זה צריך שנים שלמות מעת לעת.
והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך שרב פליגי עלי, ומאן דאמר לערכין (רב) לא אמר ליוצא דופן, תיקשי, והאמר רב: הלכתא בכולה פרקין של יוצא דופן מעת לעת! ואם כן, גם רב סובר כמוני, שצריך מעת לעת,
אלא למאן דאמר לערכין (רב), מאי טעמא לא אמר שהברייתא באה לרבות יוצא דופן?
דומיא דהנך (שאר הדינים שבברייתא) , מה הנך דכתיבן, שנים האמורות בתורה במפורש, אף הני נמי, דכתיבן, שנים האמורות בתורה מפורש (ערכין).
ואידך, רב יוסף, למה הוא פירש את הברייתא בסריס ולא בערכין?
האי "שבבן ושבבת", מדוע נקט התנא בלשון זאת אם הוא מדבר על ערכין, והרי "שבזכר ושבנקבה" מיבעי ליה למתני, שכך הוא לשון הכתוב בערכין. אלא, מכך שנקט התנא לשון חכמים ולא לשון המקרא שבפרשת ערכין, משמע שהוא מדבר לגבי דיני סריס.
אמר רב יצחק בר נחמני אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יוסי בן כיפר שאמר משום רבי אליעזר שלא צריך שנים מלאות מעת לעת.
אמר רב זירא: אזכה ואיסק ואעלה לארץ ישראל, ואגמר לשמעתא מפומיה דמרא, מרבי אלעזר עצמו ולא רק משמועה בשמו על ידי רב יצחק בר נחמני!
כי סליק רבי זירא לארץ ישראל אשכחיה לרבי אלעזר,
אמר ליה רבי זירא לרבי אלעזר: אמרת הלכה כרבי יוסי בן כיפר?
אמר ליה: מסתברא אמרי, מדכוליה פירקין תני יום אחד, והכא לא קתני -
שמע מינה מסתברא כותיה.

מתניתין:

נערה בת שתים עשרה שנים יום אחד אשר בא סימן התחתון שלה (שתי השערות) עד שלא בא סימנה העליון (שהוא ה"בוחל" בדדים, כמבואר בדף הקודם), הרי היא גדולה לכל דבריה. לפי שאי הופעת הסימן העליון אינה מעכבת את גדלותה.
ולפיכך, אם נפלה לפני יבם, הרי היא או חולצת או מתיבמת.
בא הסימן העליון בדדיה עד שלא בא הסימן התחתון, הרי אף על פי שאי אפשר שיקרה כדבר הזה לפי חכמים, אלא ודאי לנו שאם הביאה סימן עליון הביאה גם כן שתי שערות, ואם בדקו ולא מצאו, אנו אומרים: ודאי היו, ונשרו. אולם לפי רבי מאיר אפשרי הדבר שיבוא הסימן העליון מבלי שיבוא הסימן התחתון, והרי היא עדיין קטנה (משום שהסימן העליון כשלעצמו אינו סימן גדלות).
ולכן, רבי מאיר אומר, לא חולצת ולא מתיבמת שהרי היא קטנה.  1  וחכמים אומרים, או חולצת או מתיבמת, שהרי היא גדולה לכל דבר, מפני שאמרו חכמים: אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבוא עד שלא בא התחתון. ואם בא העליון ובדקו ולא מצאו שערות למטה, ודאי לנו שהיו לה שערות, אלא שנשרו.

 1.  הטעם שקטנה אינה מתייבמת לפי רבי מאיר, מבואר לעיל (לב א) שמא תמצא איילונית, ובאיילונית אין מצות יבום לפי שאינה ראייה להקים לנפטר שם, ולכן היא נחשבת אשת אח שלא במקום מצות יבום, ואסורה באיסור ערוה. והרמב"ם בפירוש המשניות מפרש הטעם, שלפי רבי מאיר הוקשה אשה לאיש, שכפי שקטן אינו חולץ כך קטנה, ואף שהיקש זה הוזכר בגמרא רק לגבי חליצה, נקט הרמב"ם שכן הדין לענין יבום, שמקישים יבום לחליצה וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. ועל הטעם הראשון שכתבנו, שאינה מתייבמת שמא היא איילונית, מקשה הריטב"א, אף שרבי חושש למיעוטא, אבל הרי למיעוט דמיעוט אינו חושש כמבואר ביבמות דף קי"ט, וכאן זה חשש מיעוט דמיעוט, שראשית אנו חוששים שמא היא מהמיעוט שבא הסימן העליון אף שעדיין הן קטנות, ושוב אנו חוששים שמא היא איילונית שגם זה מיעוט. ומתרץ הריטב"א, כיון ששתי החששות הללו אינם תלויים אחד בשני, אינם מצטרפים יחדיו ליצור מצב של 'מיעוטא דמיעוטא'. והערוך לנר מתרץ, כיון שרוב נשים כשמגיעות לגיל מביאות סימן תחתון, וזו לא הביאה, יש לנו סיבה לחשוש ולתלות שהיא איילונית, ונשאר רק המיעוט שהביאה סימן העליון קודם התחתון, ואין זה 'מיעוט דמיעוט', עוד מקשה רבי עקיבא איגר והלא יש לה סימן העליון - דדים, וזה כבר מוציאה מחשש אילונית כמבואר במסכת יבמות דף פ'. ומחמת זה מחדש רבי עקיבא איגר שדברי הגמרא ביבמות שאילונית היא רק אם אין לה שום סימנים, אבל כשיש לה סימן אחד כגון דדים היא כבר אינה אילונית, זה הכל רק להוציאה מידי ודאי אילונית, אבל עדיין נשארת ספק איילונית.
גמרא:
שנינו במשנה: בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון.
והוינן בה: והלא בא! וכיצד אמרו "אף על פי שאי אפשר שיבוא"?
ומתרצינן: זה שאמרנו "בא", לרבי מאיר, האומר שאפשר שיבוא לפני התחתון. וזה שאמרנו אף על פי שאי אפשר שיבוא, לרב נן.
ופרכינן: מדוע נכתבה המשנה בנוסח "אף על פי שאי אפשר", שהוא לדברי רבנן, בתוך דברי רבי מאיר?
וליתני בפשיטות: בא העליון עד שלא בא התחתון, רבי מאיר אומר: לא חולצת ולא מתייבמת, כי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון, והרי היא קטנה. וחכמים אומרים: או חולצת או מתייבמת, שהרי היא גדולה. ואנא ידענא דמשום דאי אפשר (שיבוא העליון לפני התחתון) הוא!?
ומתרצינן: אי לא תנא במפורש "אף על פי שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון" לרבנן, הוה אמינא לפרש מחלוקתם של רבנן ורבי מאיר בצורה אחרת:
שלפי כולם יתכן שיבוא העליון לפני התחתון, אלא, רוב נשים, תחתון אתי ברישא, ומיעוט, עליון אתי ברישא.
ורבי מאיר, שאמר לא חולצת ולא מתייבמת, הולך לטעמיה, דחייש למיעוטא. ולכן הוא חושש שמא היא מאותו מיעוט נשים שמקדים אצלן לבוא הסימן העליון לפני התחתון, ויתכן שהיא קטנה. ורבנן, שאמרו חולצת או מתייבמת, גם הם הולכים לטעמייהו, דלא חיישי למיעוטא, אלא הולכים אחרי רוב נשים שמקדימות את התחתון לעליון. ולכן, אם בא עליון, לא צריך בדיקה בתחתון, כי מסתבר שכבר בא התחתון.
והני מילי בסתמא, היכן שלא בדקנוה, שסומכים על רוב.  2  אבל היכא דבדקן בסימן התחתון לאחר שבא סימן העליון, ולא אשכחן שתי שערות, אימר, מודו ליה רבנן לרבי מאיר דעליון קדים, והרי היא קטנה, שהרי לא מצאו בה סימן תחתון, לכן קא משמע לן דאי אפשר לפי רבנן שיבוא העליון לפני התחתון. אלא, על אף שלא מצאו שערות בבדיקת סימן התחתון, ודאי אתי הסימן התחתון, ומנתר הוא דנתר, נשר, ולכן לא מצאוהו בבדיקה.

 2.  על ההוה אמינא של הגמרא שגם רבנן מודים שיש מיעוט שמביאות סימן עליון קודם לתחתון, רק שאין צריך לחוש לזה ולבדוק, מקשה הפתחי נדה, נסמוך את המיעוט הזה לחזקת קטנה, ובאופן זה אין מועיל רוב ואף לרבנן שיצטרכו לבדוק. ומתרץ, שרבנן חולקים על היסוד של סמוך מיעוטא לחזקה ורק רבי מאיר חושש לזה, עוד הקשה המהרש"ם על הוה אמינא זו, אם כן מדוע לא צריכים לבדוק, הרי כלל בידינו שבמקום שאפשר לברר על ידי בדיקה, הצריכו חכמים בדיקה, ובפרט פה שיש חזקת קטנה. ומתרץ הרש"ש, שהחזקה של קטנות אינה נחשבת חזקה כיון שהיא חזקה העומדת להשתנות, וגם אין זה נקרא שאפשר לברר, היות שאפילו אם נבדוק ולא נמצא שערות עדיין קיימת אפשרות שהיו ונשרו, אם כן אין זה נקרא אפשר לברר ואין חיוב בירור.
ומקשה הגמרא: בשלמא לרבי מאיר, הסובר כי יתכן שהעליון יקדים לתחתון, היינו דכתיב (יחזקאל טז) "שדיים נכונו, ושערך צמח", ומשמע מסדר הפסוק שהסימן העליון קודם לתחתון. אלא לרבנן, שאמרו אי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון, איפכא מיבעי ליה לומר "שערך צמח, ושדיים נכונו".
ומתרצת הגמרא: הכי קאמר הכתוב: כיון ששדיים נכונו, בידוע ששערך צמח.
ודנה הגמרא: בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב (ביחזקאל כג) "בעשות ממצרים דדיך, למען שדי נעוריך". שהיו המצרים משחקים וממעכים בדדיך, בעת שהיית קטנה, כדי שיוכלו להתאנף בך לכשתגדלי ותהיי לנערה, כאשר ישתלחו החוצה שערות נעוריך (והיינו "שדי נעוריך", שהוא לשון השלכה, ששערות הנעורים כאילו מושלכים ומשתלחים החוצה, ומופיעים בתור סימני נערות), שלפי רבי מאיר בא סימן העליון לפני התחתון.
אלא לרבנן, איפכא מבעי ליה לכתוב!?
הכי קאמר: כיון שבאו דדיך, בידוע שבאו נעוריך!
ואיבעית אימא: מאי שדי (אין הכוונה לשערות המשתלחות, אלא) כולה, כל הפסוק בדדי כתיב (והכוונה ב"שדי" היא לדדים). והכי קאמר הקב"ה לישראל:

דרשני המקוצר