פרשני:בבלי:נדה נב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נב א

חברותא

לאתויי  ריחני  23  בשמים שמברכים עליהם בורא מיני בשמים לפניהם אך לא לאחריהם משום שהנאה מועטת היא.

 23.  הטעם שלא מברכים על ריח ברכה אחרונה כתב רש"י מפני שהיא הנאה מועטת, והמגן אברהם בסימן רט"ז מביא בשם הכלבו טעם נוסף, מפני שברגע שמפסיק להריח, עוברת כל ההנאה, ונחשב כמו שהתעכל המזון במעיו, ובאופן כזה גם באוכל, לא מברכים אחר שנתעכל וכבר אין הנאה ממנו. והעיר בספר נזר הקודש שלפי זה קצת קשים דברי הגמרא שהתנא בא לרבות ריח, שאין זה דומה לברכת המצוות ששם היה ראוי לברך לאחריה ובכל זאת אין מברכים, מה שאין כן בברכת הריח שכלל לא ראוי שיברך אחרי זה מפני שכלתה ההנאה, ואין זה דומה בטעם הדבר לברכת המצוות.
מתניתין:
תינוקת שהביאה שתי שערות (לאחר שמלאו לה י"א שנים ויום אחד למאן דאמר "תוך הפרק כלאחר הפרק", או לאחר שמלאו לה י"ב שנים ויום אחד למאן דאמר "תוך הפרק כלפני הפרק") הרי היא גדולה, ואם נפלה ליבום הרי היא או חולצת או מתייבמת.
וחייבת בכל מצות האמורות בתורה בתור גדולה.
וכן תינוק שהביא שתי שערות (בגיל י"ב שנה ויום אחד או בגיל י"ג שנה ויום אחד, כפי המבואר בתינוקת) הרי הוא גדול. ולכן הוא חייב בכל מצות האמורות בתורה.
והוא ראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות, עד שיקיף זקן (משום שלפני שהביא שתי שערות הרי הוא קטן ואינו בן עונשים, ולאחר שהקיף זקן הוא כבר ראוי להוליד. והתורה אמרה "בן" סורר ומורה להוציא מי שראוי להיות אב).
ומבאר התנא של משנתנו באיזה זקן אמרו חכמים ש"משיקיף" שוב אינו נעשה בן סורר ומורה,
משיקיף הזקן התחתון ולא הזקן העליון.
אלא, שדברו חכמים בלשון נקיה, ומשום כך לא אמרו במפורש "עד שיקיף הזקן התחתון", עד שבא התנא של משנתנו וביארו.
תינוקת שהשיאוה אמה או אחיה בנשואין דרבנן, יכולה למאן בהיותה קטנה בקידושיה, ולעקור אותם מבלי שתצטרך גט. אבל אם לא מיאנה עד שכבר שהביאה שתי שערות, שוב אינה יכולה למאן ולעקור בכך את נישואיה מדרבנן.
רבי יהודה אומר: יכולה היא למאן אפילו אחר שתביא שתי שערות, עד שירבה השחור! עד שישחיר אותו המקום מרוב שערות.
גמרא:
דנה הגמרא: וכיון דתנן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצוות האמורות בתורה, הרי פשוט שהיא כגדולה לכל דבר, ואם כן זה שלמדנו "או חולצת או מתייבמת", למה לי?
ומשנינן: לאפוקי מדרבי יוסי. דאמר: "איש" כתוב בפרשה של חליצה ולא "אשה", ולפיכך רק יבם קטן התמעט מחליצה (כמו שנאמר "אם לא יחפוץ האיש"). אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה, שנפלה לפני יבם, חולצת! קא משמע לן התנא של משנתנו שאין הלכה כמותו, אלא דאי אייתי החולצת שתי שערות, אין, ואי לא הביאה, לא תחלוץ!
ומבארינן: מאי טעמא חולק התנא של משנתנו על רבי יוסי, והרי "איש" כתוב רק בחולץ ולא בחולצת?
משום שאשה דינה כאיש בכל מקום (חוץ ממקום שנתמעטה ממנו האשה בלימוד מיוחד).
ותו הוינן בה: כיון דתנא "וכן התינוק שהביא ב' שערות" (לאחר שכבר אמר תינוקת שהביאה שערות חייבת במצוות), הרי פשוט שכוונתו היא לומר שדין תינוק שהביא שתי שערות הוא כדין התינוקת שהביאה שערות. ואם כן, זה שהמשיך התנא לשנות ולומר "חייב בכל מצוות האמורות בתורה", למה לי?
וכי תימא, משום דקבעי למתני בהמשך "וראוי להיות בן סורר ומורה משהביא שתי שערות" חזר וכתב גם שחייב במצוות משהביא שתי שערות.
הרי גם דין זה עצמו מיותר הוא!
שהרי תנינא ליה כבר חדא זימנא במסכת סנהדרין: אימתי הוא בן סורר ומורה, משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן. התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה!
ומשנינן: אין הכי נמי ששניהם מיותרים הם. אלא, איידי דפריש מילי דתינוקת, קמפרש נמי מילי דתינוק, אף על פי שלא מחדש בהם דבר.
שנינו במשנה: תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. רבי יהודה אומר עד שירבה השחור.
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה! ומודה רבי יהודה, שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות (שהיא מתקדשת בביאה זו לבעלה מדאורייתא), ולכן שוב אינה יכולה למאן, על אף שעדיין לא השחיר השער.
חברוהי דרב כהנא סבור למעבד עובדא כרבי יהודה ולהתיר לה למאן אפילו לאחר שהביאה שתי שערות, כיון שעדיין לא ריבה השחור, ואף על גב דנבעלה. שסברו שאינה מתקדשת בביאה זו לבעלה (משום שלא אמר לה במפורש "הרי את מקודשת לי בביאה זו לאשה", ולא נתכוון לקדשה בכך, וכן היא לא הסכימה לכך).
אמר להו רב כהנא: וכי לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן בבעלה, ובנה היה מורכב לה על כתפה.
ואותו היום הוזכרו דבריו של רבי ישמעאל בבית המדרש, שסובר שהיא יכולה למאן גם לאחר שהביאה שתי שערות ואפילו נבעלה, כיון שאין בדעתו לחזור ולקדשה בביאה אלא סומך על נישואיו הקודמים מדרבנן. ולכן יתכן שתמאן אפילו לאחר שתבעל בגדלותה ותוליד בן.
ובכתה בכייה גדולה בבית המדרש.
תמהו ואמרו: האם יתכן כי דבר שאמר אותו צדיק, יכשל בו זרעו!? (שמאותה הלכה שפסק רבי ישמעאל בא מכשול לזרעו, שיוצא שהולידה בן ללא נישואין, כיון שבמיאון נעקרו קידושיה למפרע).
דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: אשה שמזנה תחת בעלה מרצונה, וכלשון הכתוב "והיא לא נתפשה", אסורה לבעלה. הא נתפשה באונס, מותרת לו.
ויש לך אשה אחרת המזנה תחת בעלה, שאף על פי שלא נתפשה אלא זינתה ברצון, הרי היא מותרת לו. ואיזו היא, זו שקידושיה קידושי טעות (כגון המקדש אשה על מנת שהוא כהן ונמצא שהוא ישראל, או קידושי קטנה שקידשוה אחיה ואמה מדרבנן) שאף על פי שבנה מורכב על כתפה, ממאנת והולכת לה! ואפילו נבעלה משגדלה.
שסובר רבי ישמעאל, כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל ואינו חוזר ומקדשה בביאה משתגדיל, וכיון שאינה מקודשת לו מהתורה אין זנותה תחתיו אוסרת אותה.
ומשאירע מכשול זה, נמנו וגמרו, וקבעו חכמים את ההלכה: עד מתי הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות.
וזה הקשה רב כהנא לחבריו: הרי נמנו ופסקו שלא תמאן.
פרוש חבריו של רב הונא ולא עבוד עובדא (ולא התירוה למאן).
רבי יצחק ותלמידי דרבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודה והתירוה למאן לאחר שהביאה שתי שערות, ואע"ג דנבעלה בגדלותה.
אזל רב שמן בר אבא, אמרה קמיה דרבי יוחנן.
אזל רבי יוחנן אמרה קמיה דרבי יהודה נשיאה. שדר, שלח רבי יהודה נשיאה בלשא (חייליו) ואפקוה מבעלה השני (שנשאה אחר שמיאנה בבעלה הראשון)!
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: זה שאמר רבי יהודה שיכולה למאן עד שירבה השחור, לא שירבה השחור ממש, אלא עד כדי שיהיו שתי שערות שוכבות (ארוכות), ונראות כמי שירבה השחור על הלבן.
רבא אמר: עד שיהיו שתי שערות המקיפות משפה לשפה.
אמר רבי חלבו אמר רב הונא: שתי שערות שאמרו שהיא נעשית גדולה בהן, צריך שיהא בעיקרן גומות (לפי המאירי גומות אלו הן "בליטות דקות שהלחות מתכנס בתוכן והשערות יונקים משם, משום שכל שאין גומא בעקרו במקרה הוא נולד ועתיד הוא לנשור").
רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: גומות, אף על פי שאין שם שערות, הרי הן סימן גדלות, כיון שאין גומא בלא שער, וודאי שהיה שם כבר שער, ונשר!
(והיות והוזכר כאן שמו של רב מלכיו ויש שם של אמורא הדומה לו בשם רב מלכיא) אמר רב חנינא בריה דרב איקא כלל זה יהיה נקוט בידך: הלכות שפוד, שפחות וגומות, רב מלכיו אמרן, ואילו הלכות בלורית, אפר מקלה וגבינה, רב מלכיא אמרן!
רב פפא אמר כלל אחר: הלכות המתייחסות לדברים האמורים במתניתין ובמתניתא, רב מלכיא אמרן ואילו הלכות שנאמרו בתור שמעתתא של אומרם, רב מלכיו אמרן בעצמו.
והוסיף רב פפא: וסימנא לידע מי התייחס למתניתא ומי אמר שמעתתא:
מתניתא (בלשון הנופל על לשון), מלכתא! והיינו, שרב מלכיא מתייחס לדברי מתניתא ומתניתין.
ומבארינן: מאי בינייהו מה בין רב פפא ורב חנינא בריה דרב איקא?
איכא בינייהו דין שפחות, שהוא שייך למתניתין. לרב פפא אמר את זה רב מלכיא, שכל הלכותיו הן מתניתין ומתניתא, ואילו רב חנינא בר איקא שנה הלכה זאת בכלל הלכותיו של רב מלכיו.
אמר רב אשי: אמר לי מר זוטרא, קשה (התקשה) בה רבי חנינא מסורא: מדוע לא לישתמיט (לא טרח) תנא ואשמועינן דין גומות שהן סימן גדלות אפילו בלא שנראה שער?
ותריץ: אי אשמועינן "גומות", הוה אמינא עד שיהו שתי שערות בשתי גומות. ולפיכך לא נאמר דין זה במשנה או בברייתא, עד שבא רב מלכיו ושנה בשם רב אדא בר אהבה שגומות הינם סימן לשערות שהיו, ונשרו.
וקא משמע לן שאין צורך בשתי שערות בשתי גומות נפרדות אלא דאפילו שתי שערות בגומא אחת הן סימן גדלות.
ומקשינן: ומי איכא כהאי גונא שתהיינה שתי שערות בגומא אחת?
והכתיב בספר איוב "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם". ואמר רבא בביאור כתוב זה: איוב בסערה חירף, ולכן, בסערה השיבוהו!
בסערה חירף: אמר איוב לפניו: רבש"ע, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלפה לך בין איוב לאויב (שהינך מכה את איוב אוהבך כאלו היה אויבך)?

דרשני המקוצר