פרשני:בבלי:נדה סז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סז א

חברותא

אמר רב שמואל בר רב יצחק: אשה לא תטבול  בנמל, משום שיש בו טיט החוצץ  48 .

 48.  כך פרש"י, והרא"ש (הל' מקואות סימן ל"ג) הקשה על פירוש זה שאחר שהקדימו רגליה לגעת במים קודם שנטבעו בטיט שבקרקע הנמל לא הוי חציצה מפני שלחלוחית המים שתחת הטיט מחוברת למים שבחוץ ואין הטיט חוצץ, וכיוצא בזה שנינו במסכת מקואות (פ"ז) "הטביל בו את המטה אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין". וכתב הרא"ש שיש מחלקין בין המשנה במקואות שהנידון הוא "הטבלת מיטה" לבין סוגייתנו שהנידון הוא "טבילת אדם". שמאחר שהאדם כבד אין אומרים "מפני שהמים מקדמין" ואולם כתב הרא"ש שמאחר שטעם המשנה הוא "מפני שהמים מקדמין", אם כן אין לחלק בין אדם כבד לבין מיטה קלה. ובין כך ובין כך נשארת לחלוחית המים תחת החציצה, ומתחברת אל מימי המקוה. והר"ן (בחידושי למסכת שבת דף כט ב) כתב לחלק בין אדם שהטיט נכנס לבין אצבעותיו וחוצץ ואף על פי שהמים מקדימין לבין מיטה שרגליה חלקות, ועיין בבית יוסף קצ"ח שכתב שאף חילוק זה אינו מסתבר, מפני שאף בין אצבעות רגליו המים מקדימין לבוא לתוכם קודם החציצה, ונשאר לחלוחית מים בהם אף אחר שנתכסו בטיט. ובבית יוסף (שם) הביא את דברי הר"ש בפירושו למשנה במקואות שכתב שכל ההכשר של "מים המקדימין" הוא דוקא ב"טיט עבה", אבל בטיט היון, וטיט היוצרים שהם סוגי טיט הנדבקים ביותר אין להכשיר "מפני שהמים מקדימין", ולפי זה כתב ליישב את פרש"י שבנמל שכיח "טיט היון" וכיו"ב ולפיכך אין לטבול שם. והראב"ד (בבעה"נ סוף שער הטבילה) כתב שיש שפירשו את סוגייתנו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו "מפצי" בדרך הליכתן לנהר, במקום שעומדים בו קודם שנכנסים לנהר. שיש לחשוש שמא ידבק טיט ברגליה בטרם שנכנסה למים והוי חציצה. (וכן משמעות דברי רש"י ד"ה ומפצי:. נותן מחצלות בנהר שעוברות עליהן). ולפירוש זה אף לא יקשה כיצד טבלו על ה"מפצי" והלא אסור לטבול על כלים מפני גזירת מרחצאות עיין לעיל הערה 47, וע"ע בערוך לנר שישב באופן אחר). פירוש נוסף הובא בתוס' ד"ה אשה בשם רבינו חננאל אשה לא תטבול בנמל - משום שבני אדם מצוין שם ומבוהלת לטבול מהר שמא יראוה, ולפיכך אינה טובלת יפה, (ולא גרסינן "ואף על גב דהשתא ליכא ברדיוני נפל) ואבוה דשמואל שעשה "מפצי" לבנותיו - היינו שעשה מחיצות בנמל כדי להסתירם מעין הנמצאים בנמל. וכתב הטור (קצ"ח) שהנפקא מינה בין פירושו של רבינו חננאל לפירוש רש"י, במקרה שטבלה בנמל שלפי פירוש רש"י אף בדיעבד "לא עלתה לה טבילה" משום שחוששים שמא דבק ברגליה טיט וחצץ בטבילתה, ולפי פירוש רבינו חננאל מאחר שיודעת בעצמה שטבלה כראוי - טבילתה כשרה.
ואע"ג דהשתא ליכא טיט - אימר ברדיוני בשעה שמשכשכת ברגליה נפל הטיט וחצץ.
יש הבדל בין טבילה במעין של מים הנובעים מהארץ ובין טבילה במי גשמים מכונסים.
המעין מטהר אפילו בשעה שמימיו זורמים. ואילו המקוה מטהר רק כשהמים המכונסים עומדים במקומם.
מי הנהרות מעורבים ממים שנובעים ממעיינות וממי גשמים.
בימות החמה רוב המים שבנהרות נובעים מהמעיינות ולכן הם מטהרים אפילו כשהם זורמים, ואילו בימות הגשמים רוב המים שבנהרות הם מימי גשמים ואינם יכולים לטהר אלא אם אוגרים אותם במקום שהם מכונסים בו בלא זרימה. אבוה דשמואל עבד התקין לבנתיה לבנותיו מקוואות ביומי ניסן, לפי שבימות החורף רבו מימי הגשמים שבנהרות על מימי המעיינות, ומפצי ומחצלאות - היה מניח להם מפני הטיט בנהרות עצמן ביומי תשרי שאז רבו מימי המעיינות, במשך הקיץ, על מימי הגשמים.
אמר רב גידל אמר רב: אשה אשר נתנה תבשיל לבנה  49  , וטבלה, ועלתה - לא עלתה לה טבילה שמא דבק בה מהתבשיל וחצץ בשעת הטבילה. ואף על גב דהשתא, לאחר הטבילה, ליכא אין עליה דבר החוצץ, בכל זאת יש לחשוש כי אימר רק ברדיוני, שמא בשעה שהשתכשכה במים בעת עלייתה מהטבילה - נפל.

 49.  פירש הרשב"א דהיינו, תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ והוסיף וכתב שאף על פי שחציצה במיעוט הגוף אינה אלא מדרבנן מכל מקום כיון שמצוי הרבה שאשה הנותנת לבנה תבשיל ידבק מן התבשיל בגופה החשיבו רבנן כ"וודאי" שנדבק בגופה ת בשיל ופסלו את טבילתה. התוס' (ד"ה נתנה) הביאו בשם רבינו חננאל שגורסים ומוסיפים כאן עוד מימרא - "המפשלת בנה לאחוריה ולא היו בגדיה עליה וטבלה לא עלתה לה טבילה" וביארו התוס' שטעם הדבר שחוששים שמא היה על התינוק טיט ונדבק בגופה בטרם טבלה, ונפל במים בעליתה. ובתוס' הרא"ש כתב שזו חומרא יתירא. ולפיכך פירש שהטעם לחציצה היא שמתוך שבנה נמצא על גבה מאחוריה אין המים נכנסים על גבה והוי חציצה. (והתוס' הרא"ש לא גרס את תיבות "ולא היו בגדיה עליה" עי"ש בד"ה נתנה).
אמר רמי בר אבא: הני רבדי דכוסילתא, גלדים שעל המכה שנוצרת אחרי הקזת דם תלתא יומי ראשונים הם רכים ומחוברים לבשר והם נחשבים לחלק ממנו  50 , ולא חייצי בטבילה. מכאן ואילך הם קשים ונפרדים מהבשר, ולכן - חייצי.

 50.  כן פירש רש"י. ואולם המרדכי (מסכת שבועות סימן תשמ"ח) כתב שהטעם שעד ג' ימים לא חוצצים מפני שהדם לח ונכנסים המים תחתיו, ולאחר ג' ימים מתיבש הדם ואין המים נכנסים תחתיו - וחוצץ.
אמר מר עוקבא: לפלוף הפרשת ליחה שבעין, לח - אינו חוצץ, יבש - חוצץ.
אימתי נקרא יבש - משעה שמתחיל לירק להראות ירוק  51 .

 51.  במסכת מקואות (פ"ט) כתבה המשנה חילוק אחר בדין חציצת "לפלוף שבעין" שהלפלוף שבתוך העין אינו חוצץ, ומחוץ לעין - חוצץ. וכתבו התוס' (ד"ה לפלוף) שדברי מר עוקבא בסוגייתנו חוזרים על דברי המשנה במקואות שלפלוף שבתוך העין אינו חוצץ - שזהו דוקא בלפלוף לח אבל ביבש אפילו בתוך העין - חוצץ. והבית יוסף (בסימן קצ"ח) דקדק מדברי הרמב"ם שדעתו כדעת התוספות. וכתב ברמב"ן שטעם הדברים הוא משום שתוך העין מקפיד האדם על הסרת הלפלוף רק אם הוא יבש, ואולם חוץ לעין מקפיד הוא בין לח ובין ביבש, (אמנם בתוס' בסוגייתנו לא משמע כן אלא שהחילוק בין תוך העין לחוץ לעין משום שמחוץ לעין לעולם יבש הוא מעט והוי חציצה). ואולם הרא"ש כתב (הל' מקואות סימן כ"ה) שדברי המשנה במקואות ודברי מר עוקבא בסוגייתנו מכוונים לחילוק אחד. והייינו שמר עוקבא מפרש את דברי המשנה במקואות שהטעם שבתוך העין אינו חוצץ משום הוא לח, והטעם שחוץ לעין חוצץ משום שהוא יבש, ושיעור יבשותו הוא משתחיל לירק. (ועיין בבית יוסף שם שהבין בדברי הרא"ש שכוונתו שלא שייך כלל חציצה בתוך העין משום שלעולם לא נחשב "יבש" משום לחות העין ואולם בסמ"ג (הובא בבית יוסף שם) מבואר שהלפלוף שבתוך העין סתמו לח והלפלוף שמחוץ לעין סתמו יבש ע"ש).
אמר שמואל: כחול צבע שניתן בתוך העין - צבע שניתן בתוך העין - אינו חוצץ לפי שהוא לח מדמעות העין  52 .

 52.  הרשב"א (תוה"ב הקצר ב"ז ש"ז) והרא"ש (סימן כ"ז) פסקו ש"צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן" אינו חוצץ, וכתבו שטעם הדבר משום שאינן מקפידות, ועוד שזהו "חזותא בעלמא" ואין בו ממש ולפיכך אינו חוצץ. וכתבו הפרישה (קצ"ח, י"ח) והב"ח שסוגייתנו עוסקת ב"כחול" שיש בו ממש ואין זה "חזותא בעלמא" ולפיכך כשהוא חוץ לעין - חוצץ. וראה עוד בפרישה (שם) שדן אם סוגייתנו עוסקת בכחול שדרך הנשים להקפיד בו.
ושעל גבי העין, שהוא יבש - חוצץ.
אם היו עיניה פורחות (רש"י מבאר שני ביאורים: א. שפותחת ועוצמת עיניה תמיד ולכן מתרכך גם הכחול שמחוץ לעין. ב. שעיניה דומעות ומרככות את הכחול שבחוץ)  53  - אפילו הכחול על גבי העין אינו חוצץ.

 53.  והב"ח פירש בדעת הרמב"ם שאם טבלה והיו עיניה פתוחות בשעת טבילה - אינו חוצץ.
אמר רבי יוחנן: פתחה עיניה ביותר, הוי חציצה מעל עיניה.
או עצמה עיניה ביותר דהוי חציצה מלמטה מעיניה - לא עלתה לה טבילה לפי שצריכה לטבול כשהיא כצורתה.
אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, תשמישה והילוכה הרגיל. ולפיכך לא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקה זה בזה. וכמו כן אינה צריכה להגביה זרועותיה וכיוצא בזה, משום שמוגדרים הם כ"בית הסתרים" כי מכוסים הם בשעת הילוכה ותשמישה הרגיל  54  וכדתנן בהלכות נגעים אשר אף בהם נגע הנמצא בבית הסתרים אינו מטמא, (שנאמר "לכל מראה עיני הכהן").

 54.  במסכת מקואות (פ"ט) שנינו "קפצה ידיה, קמצה שפתותיה כאילו לא טבלה", וכתבו התוס' בסוגייתנו (ד"ה פתחה) שאף על גב שתוך הפה נחשב ל"בית הסתרים" ואין צריך שיבואו המים בבית הסתרים, מכל מקום צריך שיהא "ראוי לביאת מים" והיינו, שצריך שתפתח את פיה שלא יהיה מונע מהמים לבוא אל פיה. (ואפילו אם תטבול מהר באופן שלא יבואו המים לתוך כל החורים והסדקים שבפיה עלתה לה טבילה) וכן פירש הר"ן ואולם הראב"ד הר"ש והרא"ש חלקו על התוס' ופירשו שהטעם ש"קמצה שפתותיה כאילו לא טבלה" אינו משום מניעת ביאת המים לתוך פיה אלא משום שמאחר שדחקה שפתותיה זו על זו נתכסה מקום הגלוי שבשפתיה ונחצץ מביאת מים. (ומה שאמרו שבית הסתרים צריך שיהא "ראוי לביאת מים" היינו שיהא בלא חציצה חיצונית בתוך פיה כגון עצם בין שיניה אולם אין היא צריכה לעשות מעשה ולפתוח פיה כדי שיכנסו מים אל פיה. וביאר ב"קובץ שיעורים" (ב"ק ס"ק צ"ג) שהטעם שסגירת הפה אינו נחשבת כמצב של "אינו ראוי לביאת מים" משום שהמניעה היא ארעית וחולפת ובכל רגע יכולה לפתוח את פיה ולפיכך חשוב פיה כ"ראוי לביאת מים". ובאגרות משה (יו"ד צ"ח) ביאר שגדר "אינו ראוי לביאת מים" היינו דוקא כאשר נשתנה הגוף על ידי דבר אחר הדבוק לו ומעכב המים להכנס באותו מקום ואולם חלק אחד מגופה המכסה מקום אחר אינו מחשיב את המקום ל"מקום שאינו ראוי לביאת מים" עי"ש). וכדברי הראב"ד והר"ש והרא"ש פסק השו"ע קצ"ו ל"ח.
האיש שיש בו נגע בבית השחי - צריך שיהיה נראה לכהן כעודר. והיינו שאינו חייב להרים את ידו לגמרי אלא דיו שיגביהנה כמי שעודר, ואם במצב שכזה לא יראה הכהן את הנגע כטמא הרי הוא טהור.
ואם היה הנגע בבית הערוה אינו צריך להתכופף לגמרי כדי שיראנו הכהן היטב אלא דיו שיתכופף כמוסק זיתים.
והאשה שהיה בה נגע בבית השחי דיה שתהיה נראת לכהן כשהיא מרימה ידה כאורגת. ואם היה הנגע במקום הערוה  55  דיה שתתכופף כמניקה את בנה  56 .

 55.  והתוס' (ד"ה וכמניקה) פירשו ששיעור של "וכמניקה את בנה" לא נאמר לקביעת שיעור "בית הסתרים" בבית הערוה אלא לקביעות שיעור מקום הנסתר תחת הדד.   56.  הרי"ף, והרמב"ם (ועוד ראשונים שהובא בתוד"ה פתחה) גרסו אחרי המימרא של רבי יוחנן פתחה עיניה וכו' "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ריש לקיש האשה לא תטבול וכו"', והיינו, שהמימרות המובאת קודם לכן להחמיר בדיני חציצה נאמרו רק כ"מעלה" לאשה העסוקה בטהרות אבל לגבי טהרה לבעלה אין להחמיר חומרות אלו. ויש בזה כמה שיטות על איזה מן המימרות המובאות לעיל חוזרת גירסא זו. שיטת רבינו תם (בתוס' לעיל ס"ו: ד"ה אם) שמהמימרא של אשה לא תעמוד על כלי חרס, ואילך, הכל נאמר לטהרות ואולם לבעלה כשרה הטבילה על גבי כלי חרס, ובנמל, ואין נתינת תבשיל לבנה חוצצת בטבילה, וכמו כן שאר המימרות המחמירות יותר מהמבואר במשנה במקואות לא נאמרו על טבילה להטהר לבעלה אלא לאשה העסוקה בטהרות. (והיינו, שלגבי לפלוף שבתוך העין במסכת מקואות משמע שאפילו יבש אינו חוצץ, ולדברי מר עוקבא חוצץ וכמש"כ התוס' לעיל. וכמו כן שנינו במסכת מקואות "גלד שעל המכה אינו חוצץ", ומשמע שאם לא יצא הגלד חוץ המכה אינו חוצץ אפילו אחר שלשה ימים ובסוגייתנו לגבי "ריבדא דכוסלתא" לא חלקו בזה). חוץ מדברי ריש לקיש, שאשה צריכה לטבול דרך גדילתה, שנאמרו אף לבעלה. ואולם שיטת הרמב"ם שזה חוזר רק מהמימרא של נתנה תבשיל לבנה ואילך. ובדברי הראב"ד מבואר שרק ג' מימרות נאמרו לטהרות בלבד, והם ריבדא דכוסלתא, ולפלוף שבעין, וכחול שחוץ לעין. והטעם, משום שמפרש הראב"ד את דברי הגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתא וכו' והוסיף וגרס "אלא" כי הא שאמר רבי יוחנן פתחה עיניה וכו', שזה נאמר אף לבעלה, והוכיחה הגמרא זאת מדאמר ריש לקיש אשה לא תטבול וכו', שהטעם בשניהם הוא אחד, שצריכה ליזהר שלא תהדק מקומות בגופה וימנע ביאת מים לתוכם, ומאחר שדברי ריש לקיש נאמרו אף לבעלה כמו כן דברי רבי יוחנן. ושיטת הסמ"ג בשם הערוך שאף דברי ר"ל נאמרו לטהרות בלבד, ואדרבה כוונת הגמרא להוכיח שכמו שהמימרא של ריש לקיש ודאי נאמרה לטהרות בלבד שהלא למד את דינו מטומאת נגעים כמו כן שאר המימרות נאמרו לטהרות. ואולם לשיטת הרי"ף והרמב"ם ורבינו תם שמפרשים שמימרא דרבי יוחנן אף היא בכלל הנאמרים לטהרות בלבד אי אפשר לפרש כדברי הראב"ד ולפיכך פירש הרשב"א שכוונת הגמרא שאין ההלכה ככל המימרות לעיל אלא ההלכה שנאמרה לבעלה בענין זה היא ההלכה שאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. וכתב הרמב"ן (הובא בחידושי הרשב"א) שההבדל בין דין "פתחה עיניה ביותר" שנאמר לטהרות בלבד, לבין דין המשנה "קרצה שפתותיה - כאילו לא טבלה", ש"בקריצת השפתיים בחוזק בודאי יש עכוב ביאת מים במקום הגלוי של השפתיים ואולם פתחה או עצמה עיניה ביותר אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא נעשים ליד עיניה במקום שדרכה בכך, ואפשר עוד שאין מעכבים המים לבוא בתוכם". ואולם רש"י והרא"ש לא גרסו כגירסא זו אלא כגירסא המופיעה לפנינו ולפיכך פסקו שכל הלכות אלו נאמרו בין לגבי טהרות ובין לגבי בעלה. (ועיין שו"ע קצ"ח ל"ה וביאור הגר"א ס"ק מאן דאמר). וכתב הסמ"ג בשם רא"מ וכן כתב המרדכי, שאף החולקים וסוברים שלא נאמרו הלכות אלו אלא לענין טהרות, מכל מקום הם מודים שלכתחילה יש להחמיר שלא יהיו חציצות אלו אף בטובלת לבעלה.
אמר רבה בר רב הונא: נימא אחת קשורה, הרי היא מהודקת היטב, ולכן היא - חוצצת.

דרשני המקוצר