פרשני:בבלי:נדה ע א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ע א

חברותא

אמר קרא במחזיר גרושתו משניסת לאחר: "כי תועבה היא", ללמדנו - היא תועבה, ואין בניה תועבין!  92  ג. שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן זה בזה, וקרב קרבנו של אחד מהן, ומת אחד מהן. המצורע השני שנשאר בחיים - מה תהא עליו? כיצד יקריב קרבנותיו כדי שיוכל להכנס למקדש ולאכול קדשים?

 92.  הטעם שהוצרכה התורה למעט מ"היא" בת מחזיר גרושתו ולא הסתמכה על ה"פירכא" שיש לק"ו - "מה לאלמנה שכן היא מתחללת" משום שהתורה מכנה את מעשה הביאה עם גרושתו משניסת כ"טומאה" - כעריות, וכ"תועבה" ולפיכך אילולי שמיעטה התורה "היא תועבה ואין בניה תועבין" היינו פוגמים את בתה לכהונה (תוס' ד"ה היא ועי"ש).
והבעיה היא, כיון שחטאת אשר מתו בעליה אינה קריבה, אין המצורע שנשאר בחיים יכול להביא את קרבן החטאת שנשאר ולא הוקרב. כי שמא החטאת שכבר קרבה היתה חטאתו, והחטאת שנשארה היא קרבן המת, שאינה קריבה.
וכמו כן, הוא אינו יכול להקריב חטאת אחרת במקומה, כי שמא כבר יצא ידי חובתו בחטאת שקרבה, ונמצא שמביא חולין לעזרה  93 .

 93.  וכן אינו יכול להביא "חטאת על תנאי" ולומר אם קרבה חטאתי הרי זו שלמים ואם לאו הרי זו חטאתי מפני שכלל הוא בידינו ש"אין חטאת באה נדבה" - וטעם הדבר הוא מפני שזריקת הדם של החטאת והשלמים על המזבח שונה זו מזו, שהחטאת ניתנת בארבע מתנות (נתינות) ולמעלה מחוט הסיקרא, והשלמים נתנים למטה מחוט הסיקרא בשתי מתנות בלבד. רש"י.
אמר להן: הרי הוא כותב נכסיו לאחרים, והוי עני, ומביא חטאת העוף כדין עני. וקרבן זה של חטאת העוף הוא קרבן הבא גם על הספק, ולפיכך יכול להקריבו בלי לחשוש שמא כבר יצא ידי חובתו בחטאת הראשונה. (ואותו קרבן אינו נאכל, כי שמא הוא אינו חייב בו והרי הוא חולין בעזרה, ומליקתו מנבלת אותו).
ותמהינן: והאיכא בכלל קרבנות המצורע גם קרבן אשם, שהוא רק קרבן בהמה ואינו בא על הספק, ואם כן כיצד יכול להקריב את האשם שנשאר, והרי יתכן שיצא כבר ידי חובתו בקרבן האשם שכבר קרב, והאשם שנשאר הוא אשמו של המת שאינו קרב.
וגם להביא קרבן אשם אחר אינו יכול, כי אם אינו חייב בו מפני שכבר קרב אשמו, נמצא שעתה הוא מביא חולין לעזרה!?
אמר שמואל: הך תקנה שהציע להם רבי יהושע שיכתוב נכסיו לאחר איירי בכגון כשכבר קרב אשמו של מצורע זה, ורק אח"כ התערבו קרבנות החטאת של המת ושל החי, ויכול להביא קרבן חטאת העוף, שהוא קרבן הבא על הספק.
אמר רב ששת: וכי גברא רבה כשמואל - לימא כי האי מילתא!?
והרי ממה נפשך תיקשי, כמאן נעמיד דין זה:
אי כרבי יהודה, דאמר אין אשם בא בתנאי, ולפיו אין תקנה לאשמו (שאינו יכול להביא בהמה אחרת ולומר: אם יצאתי ידי חובה בקרבן אשם הרי זה נדבה, ואם לאו הרי זה קרבן אשם), אין לו מוצא להעביר את נכסיו לאדם אחר ולהפוך בכך לעני.
שהרי אמר רבי יהודה: אשם - קבעה!
והיינו, מצורע שהביא את קרבן האשם שלו בהיותו עשיר - נקבע חיובו להביא את כל יתר קרבנותיו (החטאת והאשם) כדין עשיר, שגם אם העני אח"כ אינו יכול להביא חטאת העוף כעני, אלא דוקא חטאת בהמה כעשיר.
וכיון דקבעה לה הבאת האשם שיביא את יתר קרבנותיו בעשירות, כיצד יכול הוא לכתוב נכסיו לאחר ולהביא קרבן עוף כעני? והרי לא מצי מייתי חטאת העוף כדין המביא קרבן בדלות, שהרי כבר הביא אשם בעשירות.
וכדתנן: מצורע שהביא אחד מקרבנותיו בתור קרבן עני, והעשיר לאחר מכן, בטרם הביא את כל קרבנותיו.
או שהביא את אחד מקרבנותיו בהיותו עשיר, והעני לאחר מכן -
הכל הולך אחר קרבן החטאת, דברי רבי שמעון.
והיינו, אם היה עני והקריב חטאתו קרבן העוף בדלות - מקריב מעתה גם את עולתו עולת העוף, כקרבן דלות, על אף שכבר העשיר. ואם היה עשיר והקריב חטאת בהמה בעשירות - חייב מעתה להקריב בהמה לעולתו על אף שהעני בינתיים.
ורבי יהודה אומר: הכל הולך אחר האשם!
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר צפורים  94 .

 94.  הגמרא בכריתות (ט ב) מבארת שנחלקו התנאים בפירוש הפסוק "זאת תורת הנגע אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו" הנכתב בסיום פרשת "קרבן מצורע עני" (ויקרא י"ד ל"ב) והמלמד על הזמן הקובע את סוג הקרבן שיביא. לדעת רבי שמעון "בטהרתו" היינו דבר המכפרו, וזהו חטאת. ולדעת רבי יהודה "בטהרתו" היינו דבר המטהרו מטומאתו, והם הציפורים שמביא שבוע קודם לקרבנותיו. רש "י.
והיינו, שמצבו כעשיר או כעני בשעה שמטהרו הכהן על ידי שתי הציפורים (שבוע ימים לפני הבאת הקרבן) - הוא הקובע אם יביא קרבן עשיר או עני.
ואי סבר שמואל (דאוקי לרבי יהושע דאמר יכתוב נכסיו לאחר בשקרב אשמו) כרבי שמעון, דאמר חטאת קבעה (ולכן אם הקריב אשם כשהוא עשיר הוא יכול עדיין להביא קרבן חטאת של עני) - אמאי אוקי שמואל בשקרב אשמו של המת ושל החי?
והרי אף על גב דלא קרב אשם של החי נמי יש לו אפשרות להקריב אשם. כי ניתי אחר! שיכול להביא בהמה אחרת ולהקריבה כאשם בתנאי, מבלי לחשוש שמא קרבן האשם שהקריב המת היה הקרבן שלו ונמצא שמביא עתה חולין לעזרה.
דהא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: לייתי לקרבן, ולתני שיכול להתנות על הקרבת אשם מספק! ואם כן גם כאן יכול הוא להביא בהמה, ולהתנות: אם קרבן האשם שכבר קרב היה של חבירי הרי קרבן זה הוא קרבן אשם שלי. ואם אותו קרבן שכבר הוקרב היה קרבן אשם שלי הרי קרבן זה הוא קרבן שלמים  95 .

 95.  קרבן השלמים והאשם שוין בזריקת דמם למזבח, "שתי מתנות שהן ארבע", וניתנים למטה מחוט הסיקרא. וחלוקים הם במקום שחיטתן, שהאשם נשחט בצפון העזרה, והשלמים יכולים להשחט בכל מקום. וכמו כן חלוקים הם בכך שהשלמים טעונים תנופת חזה ושוק ונאכלים לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. והאשם אינו טעון תנופת חזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה, ולענין סמיכה ונסכים יבואר לקמן.
דתניא: אמר רבי שמעון: מי שהיה ספק מצורע, הרי הוא מטהר עצמו שבעת ימים מספק, וטובל ביום השביעי, ולמחרת טהרתו מספק, שהוא יום הבאת קרבנותיו, מביא אשמו ולוגו עמו, ומעמידו לאשמו בשער ניקנור, ומתנה עליו, ואומר: אם מצורע הוא - הרי אשמו ולוגו עמו. ואם לאו - אשם זה יהא שלמי נדבה! ואותו אשם טעון שתהא  שחיטתו בצפון.

דרשני המקוצר