פרשת פקודי

הפרשה העשירית והאחרונה בספר שמות היא פרשת פקודי. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה : ענינה של הפרשה השלמת בניית משכן אוהל מועד וחנוכתו.

נושאי הפרשה

שלוש חנוכות המשכן

הפסוקים החותמים את פרשת פקודי עוסקים במעמד הקמת המשכן. כל ישראל זכו לראות איך יורד הענן לשכון על האוהל "וכבוד ה' מלא את המשכן". הדבר אירע בראש חודש ניסן.

שאותו מעמד עצמו שנוי ומשולש בתורה בשתי פרשיות נוספות, המתארות את חנוכת המשכן מצדדים שונים. בפרשת שמיני שבספר ויקרא ממקדת התורה את מבטנו בחנוכת המזבח, מתוך כלל ענייני המשכן, ואילו בפרשת נשא שבספר במדבר מפורטים הקרבנות שהקריבו הנשיאים החל מאותו יום. כל תיאור מציג פן מיוחד, ומבליט אותו על פני שני הצדדים האחרים המתוארים בפרשיות האחרות.

הרב יהושע שפירא, מישיבת רמת גן, בוחן רעיון זה בעלון שבת בשבתו ומוצא כי לכל פרשה 'גיבור' משלה. 

• בפרשת שמיני אנו מוצאים את אהרן הכהן ניצב במרכז ההתרחשות ומקריב את קרבנותיו.
• בפרשתנו הרי זה בצלאל, שזוכה לראות את מעשה ידיו עומד על תלו ומשמש לתכליתו העליונה.
• בפרשת נשוא מתבטא מקומו המיוחד של ראש וראשון לנשיאי ישראל, משה רבנו - "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על העדות מבין שני הכרובים".

עיקר המתח שבו נעסוק כעת מתקיים בין פרשתנו לפרשת נשוא, בין דמותו של בצלאל לדמותו של משה. בפרשת נשוא נדמה כאילו כל עניינו של המשכן לא נועד אלא לתת ביטוי שלם למדרגתו המופלאה של משה רבנו, ולאפשר לו לקיים את שליחותו על הצד הטוב ביותר. אולם בפרשתנו הוא 'נדחה' מלשמש בתפקידו, וכדברי הכתוב: "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

ה'דחייה' הזו, שכביכול נדחתה עבודתו של משה מפני קרשיו ויריעותיו של בצלאל, מחדדת את מעלתו של המשכן כפי שהיא מנקודת מבטו של האחרון. מדוע נקרא שמו בצלאל? על שם שהיה בצל א-ל וידע לומר למשה שסדר הבניין כך הוא - יריעות וקרשים ואחר כך ארון וכלים - "מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים". משה רבנו לא כיוון זאת מדעתו, משום שהוא רואה במשכן בעיקר המשך לגילוי האלוקי של הר סיני, ארון וכרובים וקול ה' המדבר מביניהם. בצלאל, לעומתו, קולט את האמירה הבסיסית יותר - ה' יתברך מתאווה לבית, דירה בתחתונים.

הערות שוליים