טומאת אוכלים

בהלכה היהודית, טומאת אוכלים היא אחת ממיני הטומאה, ושם כולל לכל דיני הטומאות הקשורים לאוכל, הן הטומאות הנגרמות על ידי האוכלים, ובעיקר לטומאות החלים על האוכלים.

הגדר ההלכתי

מאכלים המקבלים טומאה: כל אוכל, שנרטב במים, ונגע בו לאחר מכן דבר טמא בדרגת "אב הטומאה" או "אבי אבות הטומאה", המאכל הופך להיות טמא ומטמא. הכלל הוא, שרק אוכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה - טומאת נבילה, צריך להיות מוכשר על ידי מים‏^[1].

מאכלים המחילים טומאה: על פי הכתוב בתורה אוכל אינו מטמא אוכל. זאת נלמד בפסוק המלמד על טומאת אוכלין שהוכשרו לקבל טומאה, כתוב "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם" המילה "הוא" באה ללמד, שרק האוכל עצמו טמא, אבל אינו מטמא אוכל אחר.‏^[2]

ערך מורחב - טומאת אוכלים

בהמה מפרכסת מטמאת טומאת אוכלין. בשר של נבילה, כלומר בשרו של בעל חיים מת, מטמא מאכלים אחרים מדין טומאת נבילות, מכאו שנבילה מטמאת שתי מיני טומאות: טומאת אוכלים וטומאת נבילות שהיא טומאה חמורה יותר, ומטמאת בני אדם וכלים. לטומאת נבילות דינים אחרים בתכלית. אין לה את דיני "שומר"‏^[3], ועוד חילוקים נוספים.

לפי רבא (כפי שמסר רב אדא בר אהבה), למרות שאוכל אינו מטמא אוכל, שונה הדין בתרומה וקדשים, בו גם אוכל מטמא אוכל‏^[4]

באוכל יש שלושה חלקים: האוכל עצמו, חלק הנספח לאוכל כשומר כמו קליפות של פרי, עור של בעל חיים, וחלק הנספח לאוכל כ"יד" שכן הוא משמש כידית לאוכל, שאוחזים את האוכל בלפיתתו, כמו עור של בהמה.

סוגות המאכלים

מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה

ערך מורחב - הכשר לקבל טומאה

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון^[5]. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה^[6], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא^[7]. דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה:

	וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם
– תבנית:תנ"ך

.

מיני המאכלים

המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

1. חוּלִין - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.
2. מעשר שני, אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל בירושלים.
3. תרומה, שניתנת לכהן.
4. קודש, בשר הקרבנות, שנאכל על ידי הכהנים בבית המקדש או על ידי הבעלים בירושלים (בכל קרבן כעניינו).

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון^[8]:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה , ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה"). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא^[9].

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי"^[10].

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש^[11].

שומר

ערך מורחב - שומר לטומאה

דין "שומר", הוא שכל דבר הנספח לאוכל כשומר, ומהווה שמירה על האוכל מאיזה סיבה שהוא, נחשב לחלק מהאוכל, לשני דינים: האחד, שאם נגע בשומר דבר טמא נטמא גם האוכל, והשני בכך שהוא מצטרף לשיעור האוכל; כלומר, שיעור האוכל כדי שיהיה טמא, הוא כזית. אם האוכל עצמו אינו בגודל של זית, רק בצירוף קליפתו, הוא ראוי לקבל טומאה.

יד

ערך מורחב - יד לטומאה

דין "יד", הוא שכל דבר שממש כידית לאחוז את האוכל, ואוחזים בו את האוכל בכל צורה שהיא, הוא נחשב על ידי תשמישו זה כטפל לאוכל וכחלק ממנו. היד משמש לשתי פעולות בהלכות טומאה: להוציא טומאה - כלומר, אם נגע אדם בעור של אוכל טמא הוא נטמא, ולהביא טומאה - אם העור נגע בדבר טמא, נטמאה כל חתיכת האוכל.

מקור דין זה הוא מהמילים בפסוק לח, "טמא הוא לכם". בגמרא במסכת חולין דורשת את המילים "לכם", - לכל צרכיכם, כלומר לא רק האוכל עצמו טמא, אלא כל חלק הנטפל אליו ומשמש לצורך האוכל, והוא העור המשמש כיד.

דינים מדרבנן

האוכל ושותה מאכלים טמאים - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה^[12]. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא.

הערות שוליים

הערות שוליים