פרשת בראשית

פרשת בראשית היא הפרשה הפותחת את ספר בראשית ואת התורה כולה. בה מתוארת בריאת העולם והאדם. הפרשה מקיפה תקופה של עשר דורות, מ"האדם" עד הולדת נח - סך הכל 1,056 שנה, לפי סדר עולם רבא.^[1].

תוכן

הפרשה מתארת את מהלך בריאת העולם בששה ימים, ברכת שבת ותולדות אדם וחוה. נקבע עקרון הקמת המשפחה :"עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב',כ"ד). הנחש גורם להם לאדם וחוה לחטוא ומביא לגרושם ולקללה אשר תלווה את משפחת האדם לנצח.

קין רוצח את הבל אחיו. נולד שת. בא תאור עשרת הדורות הראשונים של האנושות.

חלוקה לנושאים

ניתן לחלק את הפרשה לחלקים הבאים:

הבריאה לכל אחד מימי השבוע -
1. נברא החומר לשמים ולארץ ונוצר האור, להבחין בין יום לבין לילה.
2. הרקיע הבדיל בין מי הים לבין מי השמים.
3. נוצרה היבשה והובדלה מהים.
4. נבראו המאורות: השמש והירח.
5. מהמים נוצרו בעלי החיים והם ברכו בפריה וברביה.
6. ביבשה נוצרו בעלי החיים, נברא האדם, אשר קבל את השליטה עליהם
7. הקב"ה כילה מלאכתו, ברך וקידש את יום השבת.
בריאת אדם וחוה. ירד מטר והאדם החל במלאכתו בגן-העדן. מהגן יצאו ארבע נהרות.
בגן עדן מצווה האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מסית את האישה ואז "נפתחו עיניהם" והם גילו שהם ערומים. הקב"ה עושה להם כותנות, אך גם מגרש אותם מגן עדן ומודיע לכל אחד את עונשו:
1. לנחש : "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב " (ג',י"ד-ט"ו).
2. לאישה : :"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ (ג', ט"ז,י"ז).
3. ולאדם :"וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (ג', י"ז,י"ט).
קין, עובד האדמה, קנא בהבל, רועה צאן, לאחר ש:"וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה"(ד', ד',ה'). וכך בא לעולם הרצח הראשון. הוא מתוודה על חטאו ויוצא לנדודים בעולם. והעולם כמנהגו מוהג, קין מקים משפחה. וכבר נולד הנכד הראשון: אנוש.
עשרה דורות עוברים עד שנולד נח.
מתגלת רעת האדם: "וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם." (ו', ה',ז'). אך עדיין לאנושות יש תקווה: " וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"(ט)

חטא הארץ-טעם העץ כטעם הפרי

בבריאת עצי השדה, מובאת סתירה בין ציוויו של הקב"ה ובין הנעשה בפועל. בעוד הציווי היה "עץ פרי עשה פרי למינו" כך שהעץ גם עושה פרי וגם פרי בעצמו (עץ פרי), בפועל האדמה הוציאה "עץ עשה פרי" כך שהעץ אמנם עושה פרי, אך הוא עצמו אינו פרי. רש"י מסביר שהבדל זה בין הציווי לבריאה נובע מחטאה של הארץ ששינתה מציוויו של הקב"ה ועל כן כשנתקלל אדם על עוונו- נפרדה גם היא על עוונה ונתקללה.

הרב קוק באורות התשובה (ו,ז) מסביר כי אין מדובר כאן בחטא במובן האנושי הרגיל, אלא בפער שבין האידיאל הרוחני והגשמתו בפועל. לדבריו, למרות שבימינו אנו שמחים בעיקר על הגשמת המטרה ולא על הדרך המובילה אליה, מתחילת הבריאה היה ראוי שיהיה "טעם העץ כטעם הפרי" כלומר שגם לפני ההגעה למטרה הרוחנית אליה שואפים ("הפרי") היה אפשר להרגיש את השמחה והעונג כבר בדרך ב"עץ" כך ש"כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה". לדברי הרב קוק, מצב זה הוא מצב זמני בלבד, כאשר לעתיד לבוא נגיע אל האידיאל בו טעם העץ כטעם הפרי "וכל פגם סופו לתיקון- על כן מובטחים אנו בברור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של העולם האידיאלי".

מנחתו של קין ומנחתו של הבל

מהמתואר בפסוקים נראה כי על אף שקין היה הראשון שניסה להקריב קורבן לה', בפועל דווקא קורבנו של הבל אחיו הוא שהתקבל. התורה מתארת כי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" ורק לאחריו "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן", ולבסוף "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה".

רש"י הסביר על פי מדרש רבה בראשית רבה כב ה שלמרות שקין הביא ראשון את קורבנו, הוא לא התקבל משום שהוא הביא קורבן מן הגרוע בעוד שהבל הביא קורבן מ"בכורות הצאן". אמנם, קיים קושי בפסוק זה בכך שלא מפורש בפסוקים שקין הביא קורבן גרוע מאחיו (מלבד מה שהתורה כותבת שהבל הביא קורבן משובח), וכן מדברי הקב"ה ניתן ללמוד שיש חטא אחר במעשיו של קין. לאחר שקורבנו של קין לא התקבל, ה' אומר לו כי עליו לשפר את מעשיו ומזהירו כי "לפתח חטאת רובץ". מדברי הקב"ה נשמע שיש חטא במעשהו של קין, וקשה לומר שחטאו היחיד היה בכך שלא הביא קורבן מן המובחר (כאשר הוא בעצמו התנדב להביא את הקורבן).

בניגוד לרש"י הרש"ר הירש מסביר שעיקר חטאו של קין נבע ממידות רעות הקשורות לעבודת האדמה. לדבריו, מאז ומעולם מנהיגי ישראל מימות אברהם אבינו ועד משה רבינו היו רועי צאן ולא בכדי. עבודת האדמה גורמת לאדם להפוך למשועבד לאדמה, ועלולה אף לגרום לו להעריץ את כוחות הטבע שבהן תלויה הצלחת שדהו. בניגוד לעבודת השדה, רועה הצאן מתעסק בטיפול רגשי בבעלי החיים ועליו להשתתף בצערם ולדאוג להם. בנוסף, רועה הצאן איננו משועבד לאדמתו וממילא ישנו פחות חשש שהרועה יתגאה בערכו ורכושו. עבודת האדמה השחיתה לבסוף את דרכו של קין ומידותיו, עד שלבסוף אף הובילה אותו לרצוח את אחיו מתוך קנאה. על מנת להימנע מההידרדרות המוסרית בעקבות עבודת האדמה, מסביר הרש"ר הירש כי התורה ציוותה מצוות רבות הקשורות לחקלאות שאמורות להזכיר לאדם כי איננו אדון הארץ. כך מזכירות השכחה והפאה את הצורך להתחשב באחרים, וכן השמיטה והעורלה מזכירות לאדם שאיננו אדון הארץ והוא רק עובד בה מכוח הסכמתו של הקב"ה. יש האומרים שניתן גם לראות הוכחה כשיטת הרש"ר בדברי הקב"ה לקין "לפתח חטאת רובץ" כאשר יש המפרשים "פתח" בתור תחילת עבודת החרישה בקרקע, כך שהחטא כרוך בעבודת האדמה.