פרשני:בבלי:נדה מז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מז א

חברותא[עריכה]

חייבת בחלה, ואינה נפסלת בטבול יום - דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון פוטרין מן החלה.
סברוה: מאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, הוא הדין חלה בזמן הזה היא דאורייתא, ואילו מאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, הוא הדין חלה בזמן הזה היא דרבנן.
אי אמרת בשלמא, קסבר רבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן, שפיר אתי "דמוע" תערובת דרבנן, ומפקע חיוב חלה דרבנן.
אלא אי אמרת חלה דאורייתא, אתי דמוע דרבנן ומפקע חיוב חלה דאורייתא? ולכן מסתבר שרבי יוסי סובר שתרומות ומעשרות וחלה בזמן הזה חיובם רק מדרבנן!
דוחה הגמרא את הראיה: ודלמא קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה - דאורייתא וחלה דרב נן?
וכדאהדר רב הונא בריה דרב יהושע. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע, אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי שבע שנים שכבשו בני ישראל את הארץ ושבע שנים שחלקו לכל אחד את נחלתו, נתחייבו בחלה (שחלה נתחייבו מיד כשבאו לארץ) ולא נתחייבו במעשר (כי מעשר נתחייבו רק אחרי שבאו אל המנוחה והנחלה, אבל לפני שכל אחד קיבל נחלה אף על פי שכבר באו לארץ לא נתחייבו עדיין בתרומות ומעשרות). ואם כן, חלה יותר חמורה, ולכן גם בזמן הזה חייבים בחלה מדאורייתא, אף על פי שתרומות ומעשרות זה רק מדרבנן.
ואמינא להו אנא (והשיב רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן שישבו בבית רב): להיפך! אפילו למאן דאמר שחיוב תרומה בזמן הזה דאורייתא הוא, מודה שחיוב חלה הוא רק מדרבנן,
דתניא: נאמר בפסוק בפרשת חלה "בבואכם אל הארץ", והתורה תלתה את זמן החיוב כשיבואו. אי החיוב תלוי "בבואכם", יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים נחשב כבר שבאו בני ישראל וחל החיוב של חלה?
תלמוד לומר "בבואכם". בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם.  104  וממשיך רב הונא: והרי כי אסקינהו עזרא (בעת שהעלה עזרא את עולי בבל לארץ ישראל, בבנין בית שני) לא כולהו סלוק  105  (ורוב עם ישראל נשאר בבל) ולכן לא התקיימה עדיין "ביאת כולכם" ואין חיוב חלה מדאורייתא.

 104.  עיין בצפנת פענח (תרומות א כו) שבזמן הזה שאין ביאת כולכם ואינו חייב להפריש חלה מדאורייתא, אבל אם הפריש חלה חל החלה, וצריך לנהוג בו בדיני חלה מדאורייתא.   105.  בראשונים הקשו, הרי היובל לא נוהג אלא בזמן שיושביה עליה, ושיטת רבינו תם שנהג בבית שני, מאחר והיה מקצת מכל שבט, ובגמרא פה משמע שצריך שהכל יעלו, ובימי עזרא לא עלו הרוב? ותירצו, שביאת כולכם משמע יותר שצריך את כולם ממש.
מתניתין:
משל משלו חכמים באשה (המשילו חכמים את שלשת פרקי הזמן של האשה לשלשת השלבים של גדילת התאנה).
א. פגה היא תחילת הפרי. וכינו חכמים בשם זה את פרק הזמן שהיא קטנה, שבו לא מופיעים עדיין באשה כל סימן גדלות, לא בדדים ולא בשערות.
ב. בוחל. בוחל הפרי הוא הגדרה לגידול במקצת. ובאשה הוא מציין את פרק הזמן בו ניכרים דדיה, שאז בידוע שהביאה כבר שתי שערות, והיא נערה.
ג. וצמל (נוטריקון: יצתה מלאה), משמתמלאים דדיה, והרי היא בוגרת.
ומסביר התנא את הדינים החלוקים של שלשת פרקי הזמן:
פגה - עודה תינוקת. בוחל - אלו ימי נעוריה.
בזו ובזו (בימי קטנותה ובימי נערותה) אמרו חכמים: אביה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.
צמל - כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה לכל ענין.
איזהו סימנין של צמל (שעל ידם נעשית בוגרת)?  106 

 106.  רש"י ופירוש המשניות של הרמב"ם לומדים שכל הסימנים האלו מתייחסים למהו "צמל"? ומתי יש לה דין בוגרת. אבל התוספות לומדים שכל הסימנים מתייחסים רק למהו "בוחל"? ומתי יש לה דין נערה. אבל לבוגרת יש שיעור זמן קבוע, והוא ששה חודשים בדיוק אחרי שהופיעו סימנים הנערות. ולא צריך סימנים נוספים. אך בגמרא (קידושין עט א) מבואר שאמנם סימני הבגרות מופיעים תמיד ביום המשלים את הששה חודשים מהופעת סימני הנערות, אבל יש כאלה שהסימנים מופיעים בבוקר ויש כאלה שהסימנים מופיעים לה בסוף היום.
רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד.
רבי עקיבא אומר: משיטו הדדים (שהוא שיעור יותר גדול מהשיעור של רבי יוסי הגלילי).
בן עזאי אומר: משישחיר הפיטומת (שהוא ראש הדד).
רבי יוסי אומר: משיגדל הדד כדי שיהא נותן ידו על העוקץ (שהוא חודו של עליון של הדד) והוא שוקע ושוהא לחזור.
גמרא:
פגה עודה תינוקת - כדכתיב "התאנה חנטה פגיה", שבשעת חנטה, שהיא תחילת הגידול, היא נקראת פגה.
בוחל אלו ימי הנעורים - כדתנן: התאנים חייבים במעשר משיבחלו. ורואים שהבחלה בתאנים זה הזמן שנקראים כבר פרי ומתחייבים במעשר אף על פי שלא נגמר בישולם, והוא הדין ימי הנעורים שהיא גדולה אך עדיין לא בוגרת.
ואמר רבה בר בר חנה אמר רב: הפירוש "משיבחילו" הוא, משילבין ראשיהן של התאנים, שאז יש בהם שינוי ניכר. והוא הדין בנערה, משתנה הדד, וניכר סימן גדילה.
ואיבעית אימא, לשון בוחל הוא מהכא: מהכתוב "ותקצר נפשי בהם, וגם נפשם בחלה בי", והביטוי בוחל משמעותו 'גדול' (והסבר הפסוק הוא: בני ישראל קצו בי מפני שהייתי 'גדול' מדי בשבילם).
"צמל", כמאן דאמר "יצתה מלאה". כלומר, צמל זה קיצור של יצאה מלאה.
שנינו במשנה: ואיזהו סימנים? - רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט. אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש, אלא בכדי שתחזיר ידיה לאחוריה, ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.
שמואל בדק ליה באמתיה את דדיה כדי לעמוד על השינוים של שלשת פרקי הגדלות המבוארים במשנה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה.  107 

 107.  בתוספות הקשו, הרי רב יהודה (תלמידו של שמואל) סובר שאם ביישו עבד לא צריך לשלם לו, ואם כן למה היה שמואל חייב לשלם לשפחתו על מה שביישה? ואפילו הסובר שצריך לשלם, הרי התשלום הוא לאדון, ואם כן, שמואל זכה בתשלום ואינו חייב להביא את התשלום לשפחתו. ותירץ, שבאמת מצד הדין לא היה חייב שום דבר, אבל מאחר וסבר שיש איסור לבייש אותם, אם כן יענש על מה שבייש אותם, ולכן נתן להם כסף לרצות אותם שימחלו לו על הבושה.
כי שמואל לטעמיה שהאדון חייב על בושתו של העבד.
דאמר שמואל: התורה כתבה בעבד כנעני "לעולם בהם תעבודו" - לעבודה נתתים לכם ולא לבושה! ולכן אין לאדון זכות לבייש את שפחתו.
ולפי שיטתו, שחייב אדם להזהר מלבייש את שפחתו, שמואל מייחד להן לשפחותיו בעל. שלכל שפחה היה עבד המיוחד רק לה, ולא היה מחליף את העבדים, כדי לשמור על כבודן ולא לביישן.
אך רב נחמן היה מחליף להן עבדים, שלא היה חושש לכבודן ובושתן.
רב ששת מסר להן לערבי, שהיה מפקירן לערבים, והיתה בושתן גדולה יותר.  108  אך יחד עם זאת, ואמר להן: אזדהרו מישראל, שלא תבעלו לו.

 108.  התוספות הוכיחו מכאן שעבד ושפחה כנענים מותרים לזנות עם גוים, כי אם היה אסור להם, ודאי לא היה נותן להם רב ששת לעבור על איסור.
שנינו במשנה: אלו הן סימני בגרות, רבי יוסי, עד שיתן דיו על העוקץ:
ודנה הגמרא: מאי עוקץ?
אמר שמואל: עוקצו העליון החד של דד.
תנו רבנן: אלו הן סימני בגרות -
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: משיתקשקשו הדדין.  109 

 109.  לרש"י הפירוש שיהיו הדדים גדולים הרבה. למאירי הפירוש שיהיו הדדים תפוחים כל כך עד שיתקשקשו בנגיעתן.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: משיכסיף (משישחיר) ראש החוטם.
ותמהה על זה הגמרא: וכי רק משיכסיף היא בוגרת, והרי בשלב זה, שהשחיר ראש החוטם, כבר אזקונה לה (הרי היא נחשבת כזקנה ביחס לבוגרת, דהיינו, שהתבגרה כבר מזמן רב)!?
אלא, אמר רב אשי: עוד לפני שישחיר ראש החוטם הרי היא בוגרת. ולא אמר רבי יוחנן בן ברוקה אלא משיפציל ראש החוטם, שייראה בראש עוקצו של הנקב שהחלב ראוי לצאת ממנו.
רבי יוסי אומר: משתקיף העטרה סביבות העוקץ הבולט והוא אותו שיעור האמור במשנתנו - כדי שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע.

דרשני המקוצר[עריכה]