פרשני:בבלי:נדה נה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה נה א

חברותא[עריכה]

נדה מטמאת את הנושא אותה. וכן מטמא דם נדה את הנושא אותו.
הטומאה מהמשא אינה נהיית רק בנשיאה בפועל, אלא גם אם הנדה או דמה נמצאים על אבן רגילה (שדרכה של האבן הזאת להנשא), ומתחתיה של האבן נמצאים כלים או בגדים הרי הם נטמאים בטומאת משא, כדין נושא נדה או דמה - בדרגת ראשון לטומאה. (והאבן עצמה אינה טמאה!) בטומאת זב התחדש דין מיוחד של "אבן מסמא".
אבן מסמא היא אבן גדולה, שאין דרכה להנשא מחמת כובדה. ולכן, אם היו תחתיה כלים או בגדים, ומעליה דברים המטמאים את הנושא אותם - אין הבגדים והכלים שתחת האבן נטמאים מדין "נושא".
חוץ מאשר טומאת זב, שחידשה בו התורה שמטמא אפילו באבן מסמא. אי מה היא, הנדה או הזבה, מטמאה באבן מסמא, את הכלים או הבגדים שתחת האבן הגדולה, אף מדוה הזבה נמי מטמאה באבן מסמא?  6  אמר רב אשי: אמר קרא במשכב הזב, שמטמא באבן מסמא: "והנושא אותם".

 6.  ר"ת (בתוס' בעירובין כז א) מוכיח כשיטתו (ראה הערה קודמת) מכך שהיתה הוה אמינא שיטמא דם הנדה באבן מסמא אף לאחר שכבר נתמעט מתורת משכב ומושב, והרי כל טומאת אבן מסמא היא מתורת מושב ומשכב, ובהכרח שיש צורך במיעוט נוסף שלא תהיה אף טומאה קלה. והתוס' שם חלקו עליו, שודאי המיעוט ממושב ומשכב הוא לטהרו לגמרי, כל שאינו ראוי למושב ומשכב. והוכיחו כן מהתורת כהנים. אך בביאור הגמרא הסכימו עמו שהוצרכנו למיעוט אבן מסמא מטומאה קלה, שכל טומאת אבן מסמא היא לטומאה קלה, אף שנתמעט מטומאת מושב ומשכב. וראה תוס' כאן (ד"ה אף וד"ה אבן) שכל עיקר טומאת אבן מסמא היא רק טומאה קלה, ולא טומאה חמורה.
"אותם" - מיעוטא הוא  7 .

 7.  נציין בקצרה שיטות הראשונים ברבותא של טומאת אבן מסמא: א. שיטת רש"י בסוגיין (ד"ה אי) שהרבותא היא בטומאת משא, שעל אף שהיא אבן גדולה שאינה ראויה להיטלטל, והיה מקום לומר שאין בה "מעשה משא", קא משמע לן שמטמא במשא. ורש"י הולך כאן לשיטתו, שפירש (בד"ה היא) שהמיעוט הראשון, "היא" ולא דמה, ממעט שאין הדם עושה משכב אב הטומאה, אבל מטמא הדם את שתחתיו משום משא, להיות ראשון. ומבואר, שכל משכב הזב נטמא גם משום משא, ועל זה קאי המיעוט השני של דם הנדה באבן מסמא, שכאשר המשכב נושא אבן מסמא, ועל גבי האבן יש דם נדה, אינו נטמא משום משא. ומיושבת קושיית התוס' מאי סלקא דעתך שיטמא משום אבן מסמא אחר שנתמעט ממשכב, כי המיעוט הראשון ממעט אמנם ממשכב, אך עדיין נצרך מיעוט נוסף ללמד שאין דם הנדה מטמא בטומאת משא על גבי אבן מסמא. ב. שיטת רש"י במסכת שבת (פב ב) שאבן מסמא היא אבן המונחת על גבי יתדות, וזב שוכב עליה, ונצא כלי תחת האבן, וטמא הכלי מקרא "וכל אשר יהיה תחתיו". וראה תוס' (ד"ה אבן) שהבינו לפירושו, שאין הריבוי בהלכות משכב ומושב. והקשו על זה מהתורת כהנים, האומרת שכלים אשר אינם ראויים למושב ולמשכב אינם נטמאים, ואילו לפירש"י יש לטמא אף אם אינם ראויים למושב ולמשכב. ועוד, הרי מבואר בתורת כהנים שהריבוי לאבן מסמא נלמד מ"וכל המשכב". וראה חזו"א (כלים א א) שנקט בדעת רש"י שמטמא אף אם יש הפסק אויר בין הכלי שתחת האבן לאבן, ואין צורך שיהא הכלי שמתחת רצוץ לאבן. אמנם שנינו במסכת טהרות (ח ב) שהמפקיד כלים אצל עם הארץ, רבי יוסי אומר, אם מסר לו תיבה מלאה בגדים, בזמן שהיא רוצצת טמאין מדרס, אם אינה רוצצת טמאין מדף. ובחידושי הגר"א פירש, שאין טמאין אלא רק טומאת מדף הקלה, משום דאיכא אויר המפסיק בין הנדה למשכב. ומסיים הגר"א שזה דלא כפירש"י בשבת. ג. שיטת התוס' כאן, שיש כמה אופנים באבן מסמא, אך עיקר הפירוש שהיא אבן גדולה כבידה כל כך שמונחת על הכלים, והזב יושב עליה, שאין כבדו של הזב ניכר כלל כלפי הכלים, ונתחדש, שמכל מקום מטמאינן לבגדים בטומאת משכב, ובאופן שיד הטהור או רגלו תחת האבן התם נתחדש באבן מסמא דמטמאינן לטהור משום טומאת משא אף שבאמת אינו נושא לזב כלל שאין ניכר כבדו. עוד אופן פירשו התוס', שאם אצבעו של זב נמצאת תחת האבן, והטהור יושב על גבי האבן, נטמא הטהור מדין טומאת היסט של זב (אף שאין כבדו נרגש), ואפילו כלי חרס. ד. הר"ש במסכת כלים (א ג) מבאר את החידוש של אבן מסמא על פי שיטתו שבכל טומאת משא לא סגי שהטהור נושא את הטומאה, אלא בעינן גם שיזיז אותה. ובזב התחדש שהנושא אותם נטמא גם בלא שיזיזם כלל, וכגון שזב נמצא על אבן מסמא, ואצבע הטהור נמצאת תחת האבן, אף על פי שלא הזיז הזב כלל, נטמא הטהור במשא, מה שאין כן במת, שאינו מטמא בכהאי גונא. וחידוש זה נאמר גם בטומאת היסט, שאצבעו של הזב תחת האבן, והטהור על האבן, אף על פי שלא הזיזו הזב, נטמא. וכן נתחדש בטומאת משכב ומושב, שכאשר הזב על האבן, והאבן על המושב ומשכב, אף על פי שהמשכב לא הזיז את הזב, נטמא. וכן להיפך, אם הטהור על האבן שעל המשכב ומושב הטמאים, אף על פי שלא זז מחמת המושב ומשכב, נטמא. ראה עוד חזו"א זבים (ד א). וראה עוד פירוש הרע"ב במשניות טהרות (ח ב). ראה חזו"א (כלים א א) שהעיר כי למסקנת התוס' שיש רבותא באבן מסמא לענין טומאת משא כשאצבע הטהור תחת האבן אם כן, אין הכרח כלל לומר שעיקר טומאת אבן מסמא אינה אלא טומאה קלה, ודלא כמהרש"א בתוס' (ד"ה אף). וראה עוד בריטב"א שהעיר כן. ראה עוד בפיר"ש (כלים א ג) בפירושו השני. ועיין ברמב"ם (משכב ומושב ז' ח', וכן בפרק ח' ד) ובחידושי הגר"ח הלוי שם, ובהרחבה בחברותא למסכת כלים.
שנינו במשנה: ובשר המת מטמא לח ויבש.
והוינן בה: מנלן שבשר המת מטמא אפילו כשיבש?
אמר ריש לקיש: אמר קרא "לכל טומאתו"
- לכל טומאות הפורשות ממנו, בין לח ובין יבש.
רבי יוחנן אמר: "או בעצם אדם או בקבר". אדם דומיא דעצם, מה עצם - יבש, אף כאן - יבש.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו - שיבש מאד עד דאפריך אפרוכי.
לרבי יוחנן טהור כיון שאינו דומה לעצם, שאינו נפרך. לריש לקיש טמא לפי שגם יבש לגמרי מתרבה מ"לכל טומאתו"
מיתיבי: בשר המת שהופרך - טהור! ומשנינן: התם - דאקמח שהתפורר עד שנהיה דק כקמח, והוי עפרא.
מיתיבי בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש  8 .

 8.  פירש"י, אך התוס' (ד"ה חוץ) פירשו דלא פריך אלא לריש לקיש עיי"ש.
דתנן: כל שבמת - מטמא. חוץ מן - השינים, והשער, והצפורן, בשעה שפירשו מגופו של המת.
ובשעת חבורן למת - הכל טמא!
והרי שן היא דומיא דעצם, ומ"מ טהורין?!
ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם - שנברא עמו בשעת הוולדו, אף כל - שנברא עמו. ושן לא נבראה עמו בשעת הוולדו.
ופרכינן: והאיכא שער וצפורן, שנבראו עמו - וטהורין!?
אלא, אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם - שנברא עמו ואין גזעו מחליף, שאם ניטל העצם - שוב אינו חוזר וגדל עצם אחר במקומו, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף.
יצאו השינים - שלא נבראו עמו.
יצאו שער וצפורן, שאף על פי שנבראו עמו - גזעו מחליף. ופרכינן: והרי עור, דגזעו מחליף, והראיה:
דתנן: בהמה הגלודה שניטל ממנה העור והעלתה עור חדש במקומו, רבי מאיר - מכשיר לאוכלה, שלא נעשית טריפה כשניטל עורה, לפי שהוא יכול לחזור לקדמותו. וחכמים - פוסלין.
ואפילו רבנן לא קפסלי אלא משום דאדהכי והכי, עד שמופיע העור החדש, שליט בה אוירא, ומתה לאחר מכן, ולכן היא טריפה, ולעולם גזעו מחליף.
ובכל אופן תנינן: אלו שעורותיהם מטמאים כבשרן - עור האדם!
ומשנינן: הא איתמר עלה:
אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור! ומאי טעמא אמרו חכמים שהוא טמא?
גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין (מרדעת) לחמור  9 .

 9.  התוס' (ד"ה שמא) הקשו, היאך יעשה כן, הרי מת אסור בהנאה (הריטב"א מוסיף שאם שערו אסור בהנאה, אף שאינו מטמא, כל שכן עורו. מיהו דעת הרמב"ם הלכות אבל (יד כא) ששער המת אינו אסור בהנאה). ומתרצים ב' תירוצים: א. משום גזירת טומאה בדילי טפי משום שחמור עליהם טומאה טפי. ב. עור המת אינו נאסר בהנאה. והריטב"א אינו מסכים עם תירוץ זה.
ואיכא דאמרי דפרכינן איפכא:
הרי עור, דאין גזעו מחליף, אלא רק מתקשה הבשר מלמעלה, ותנן: וחכמים פוסלין!
ואפילו רבי מאיר לא קא מכשר - אלא משום דקריר שמתקשה בשרא דבהמה מלמעלה, וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף.
ובכל זאת אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור!?
ומשנינן: כי איתמר דעולא - אסיפא איתמר:
דתנן התם בסיפא: וכולן, כל העורות שמטמאים כבשרן, שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה - טהורין, לפי שבטלו מתורת בשר, חוץ מעור אדם.
ועל כך אמר עולא: דבר תורה - עור אדם כי עבדו טהור. ומה טעם אמרו חכמים טמא - גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.
ותו פרכינן: והרי בשר, דגזעו מחליף, ובכל זאת טמא!?
ומשנינן: אמר מר בר רב אשי: בשר שניטל נחשב אין גזעו מחליף. לפי שאינו מתרפא כולו לגמרי כבעבר, אלא נעשה מקומו צלקת.
שנינו במשנה: אבל הזוב אינו מטמא אלא כשהוא לח.
והוינן בה: זוב - מנלן בכלל שהוא מטמא?
ומשנינן: דתניא: "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא.
והלא דין הוא שיטמא מקל וחומר, בלא צורך שיכתב במפורש בתורה?
כי אם לאחרים, האדם שיוצא ממנו הזוב, הוא גורם טומאה, לעצמו - לא כל שכן!
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים, למשלחו במדבר לעזאזאל - והוא השעיר עצמו עצמו טהור, על אף שמתרסק ואינו נשחט. לפי שדחייתו מהצוק שהיא מצוה, נחשבת לשחיטה המטהרת מידי נבילה (אך לא מתירה באכילה).
אם כן, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שגורם הזוב טומאה לאחרים - הוא עצמו טהור.
ולכן, תלמוד לומר: "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא.
ואימא: הני מילי שמטמא הזוב במגע, אבל במשא - לא, מידי דהוה אשרץ, שמטמא במגע אך אינו מטמא במשא!?
אמר רב ביבי בר אביי: במגע לא איצטריך קרא - דלא גרע הזוב משכבת זרע המטמאת במגע.

דרשני המקוצר[עריכה]