פרשני:בבלי:נדה ס ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:25, 18 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה ס ב

חברותא[עריכה]

רב אשי אמר: הא והא - רשב"ג, ולא קשיא  כאן - לענין טומאת הטהרות שנגעה בהם למפרע, תולין ביושבת על הכתם, כיון שאין מקלקלים אותה בכך, שהרי בין כה וכה הטהרות שנגעה בהם למפרע כבר נטמאו מהכתם שידוע שהיה בה.
כאן - לענין טומאה להבא, אין תולים בה, כדי שלא לקלקלה  27 .

 27.  כן פירש רש"י, וביאר המהרש"א שבתירוץ זה העמידה הגמרא את הברייתא בזבה שראתה כתם והחלה לספור את ימי הנקיים, ולכן אם נתלה בה מכאן ולהבא היא מתקלקלת בכך שצריכה להתחיל מנין ז' נקיים מחדש. התוס' הקשו על פירוש זה שכיצד נתלה הכתם לחצאין, והרי אם כלפי טומאת למפרע תולים שהגיע הכתם מהיושבת על הכתם, בהכרח שתשפיע תליה זו גם על הדינים שמכאן ולהבא, שהרי דין טומאת כתם למפרע ולהבא אחד הוא. ובערוך לנר תירץ, שההיתר למפרע אינו מדין תליה אלא מדין ספק ספיקא, שישנו ספק שמא הדם מבעלת הכתם, וגם אם הגיע מהטהורה שמא רק עכשיו יצא הדם והנגיעה בטהרות קדמה ליציאת הדם. ומה שהוצרך רש"י לבאר שחברתה אינה מתקלקלת בתליה זו, הוא מפני שאם היתה נפסדת לא היה אפשר לצרף הספק לספק ספיקא. עוד תמוה לפירוש רש"י שסובר רשב"ג שאפשר לתלות בבעלת הכתם, מדוע אם כן אין תולים אלא כשאין לה נפקא מינה, והרי בנדה גמורה תולים בכל מקרה כמבואר בדברי רשב"ג לעיל (עמוד א). ובביאור הערול"נ מיושבת גם קושיה זו, שסברה הגמרא שמדין 'תליה' אי אפשר לתלות בבעלת הכתם, וכל הטהרה היא רק מדין ספק ספיקא, ולכן מכאן ולהבא שישנו רק ספק אחד טמאה. התוס' חולקים על רש"י ומבארים ש'כאן למפרע' פירשו שנודע לבעלת הכתם טומאתה לפני שנמצא הכתם שרוצים לתלות בה, 'כאן להבא' שבשעת מציאת הכתם היו טהורות שתיהן, ואחר כך מצאה אחת כתם נוסף בבשרה, ובמקרה זה אין תולים בה אפילו שאין לה נפקא מינה מתליה זו שהרי בין כך תטמא מהכתם השני. וראה בהגהות הגרע"א (קצ כ), ובאור שמח (איסו"ב ט כט) שביארו באיזה זמן מדובר שנמצא הכתם כדי שיחשב 'להבא'.
עד כאן ביאור דברי הברייתא.
מכל מקום קשיא לרבי יהודה בר ליואי, שאמר שגם לרשב"ג אין תולין כתם בכתם, ובברייתא מוכח שלפחות לרשב"ג תולים כתם בכתם!?
אמר רבינא: לא קשיא.
הכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית שראתה, בעלת כתם - הרי זו תולה בה, כלומר שה'כתם' שהוזכר בברייתא אינו מתיחס לאשה שבה תולים, אלא שאת הכתם שלפנינו שדנים במי לתלותו. אפשר לתלותו בנכרית.
ומקשה הגמרא: והא "או ליושבת על טומאת הכתם" קתני, ומפורש שמדובר באשה שכבר יושבת בטומאה מחמת כתם אחר, ובה תולים את הכתם הנמצא.
ומתרצת הגמרא שיש לחלק את המשפט 'ליושבת על הכתם' לשנים, 'ליושבת על' - 'הכתם'.
והכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על דם טוהר, כלומר ש'יושבת על' שנאמר בברייתא, פירושו יושבת על דם טוהר. בעלת כתם תולה בה, ופירוש 'הכתם' שנאמר בברייתא הוא, שאת 'הכתם' שמצאנו תולים ב'יושבת על'.
שנינו במשנה: שלש שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן רבי נחמיה מטהר. שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים  28 .

 28.  הרשב"א והר"ן (נז ב, ד"ה מודה שמואל) ביארו, שגזירת כתמים היתה כדי שלא יבאו לטהר את הבגד שעליו הכתם מטומאת מגע, ולכן כשנמצא הכתם על גבי דבר שאינו מקבל טומאה בטלה סיבת התקנה וטהורה. ופירוש דבריהם הוא כמבואר בנודע ביהודה (קמא יו"ד נב), כיון שדם בלא הרגשה טומאתו היא רק מדרבנן, לא היה לחכמים לטמא כתם שישנו ספק שמא הגיע מעלמא. שהרי זהו רק ספק דרבנן שהולכים בו להקל. אולם מאחר וההרגשה נצרכת רק לטומאת נדה של האשה אבל במגע מטמא מדאורייתא כל דם ואפילו שיצא בלא הרגשה, גזרו חכמים טומאה נדה על האשה כדי שלא יבאו להקל בטומאת מגע. והוסיף שגם מחמת טומאת מגע האשה בדם (שיש שתי סיבות לטמא את האשה: א. שיצא מגופה דם וטמאה ז' ימים. ב. שנגע בשרה בדם, וטמאה יום אחד ככל נוגע בדבר טמא) לא גזרו, שישנו ספק ספיקא לטהר שמא מעלמא, וגם אם ממנה שמא נפל ולא נגע בה. נמצא' שרק הבגד הוא שיש לטמאותו מדין דאורייתא, ומחמתו גזרו על האשה, ולכן כשאין הבגד מקבל טומאה לא גזרו. וראה מה שהקשה בחוות דעת (קצ ח). ובסדרי טהרה (קצ צג, ד"ה ועפ"ז) שהוכיח שהתוס' פירשו בדרך אחרת. וראה עוד מה שכתב לעיל פרק הרואה כתם הערות 31, 82.
אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי נחמיה? דכתיב "ונקתה - לארץ תשב".
כיון שישבה לארץ - נקתה.
אמר רב הונא אמר רבי חנינא: מטהר היה רבי נחמיה אפילו נמצא הדם באחורי כלי חרס. לפי שכלי חרס מקבל טומאה רק במגע בתוכו ולא מגבו.
ותמהינן: פשיטא!?  29 

 29.  בערוך לנר ביאר שאף על פי שמהפסוק "נקתה לארץ תשב" מוכח רק שכתם שנמצא בקרקע טמא ולא הוזכר כלי שאינו מקבל טומאה, פשוט היה לגמרא שאין הפסוק אלא אסמכתא בעלמא וטעם אחר הוא שגרם שלא גזרו טומאת בדבר שאינו מקבל טומאה (כמבואר בהערה הקודמת), ואין מקום לחלק בין קרקע לכלי, וראה עוד במעדני יו"ט (י).
ומשנינן: מהו דתימא: ליגזור טומאת כתם על דם הנמצא על גבו של כלי חרס אטו דם הנמצא בתוכו - קא משמע לן שלא גזרו.
אמר אביי: מטהר היה רבי נחמיה מטומאת כתם במטלניות, חתיכות אריג, שאין בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ואינן מקבלות טומאה  30 .

 30.  התוס' ביארו, שהחידוש בדברי אביי הוא שאף על פי שבגמרא בזבחים (צד א) מצינו שאם יחד מטלוניות אלו לשימוש מקבלות טומאה, ואם כן ישנה אפשרות שבגד זה יקבל טומאה, לא גזרו כל עוד לא נעשה יחוד בבגד זה. הרא"ש (ב) תירץ, שהחידוש הוא, שאף על פי שמטלוניות אלו פסולות לסכך בהן את הסוכה, ונחשבות לדבר המקבל טומאה כיון שבעבר קיבלו טומאה, קא משמע לן שלדין כתמים הולכים אחר ההווה, ודי בכך שעכשיו אינן מקבלות טומאה. וראה מה שכתב במעדני יום טוב (כ).
דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כרבי נחמיה. מקשה הגמרא: אמר ליה רב נחמן: אבא תני: מעשה בא לפני חכמים, וטמאום - ואילו את אמרת הלכה כרבי נחמיה?
ומבארת הגמרא: מאי היא המעשה שממנו הקושיה?
דתניא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ועמדו אחת לפני השניה, ונמצא דם תחת האשה הפנימית הסמוכה יותר לרחיים - שתיהן טמאות, שמצוי שדוחקת החיצונה את עצמה כדי להתקרב לרחיים ועוברת ונכנסת למקום הפנימית, ויתכן שממנה הדם.
נמצא הדם תחת האשה החיצונה - החיצונה טמאה, והפנימית טהורה, שהפנימית אינה זזה לאחור, ואי אפשר שממנה הדם.
נמצא הדם בינתים - שתיהן טמאות שמצוי שזזה הפנימית מעט לאחור בלא לדחוק את החיצונה, ולכן חוששים לשתיהן.
היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים - וטמאום.
ועלה של זית אינו מקבל טומאה ובכל זאת טמאו את הכתם שנמצא עליו. ומכיון שנקט התנא "ובא מעשה לפני חכמים" משמע שרבים חולקים על רבי נחמיה, והלכה כרבים.
ומתרצת הגמרא: תנאי היא. והיינו, שיש תנא אחד בלבד החולק על רבי נחמיה, ורבנן מודים לו, וכיון שיחיד הוא בעל המימרא, אין הכרח לפסוק כמותו אפילו שמודים לו רבים.
דתניא: רבי יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה.
מתניתין:
שלש נשים טהורות שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות, שכיון ששקולות הן אי אפשר לתלות באחת ולטהר את האחרות.
בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות  31 .

 31.  במשנה אחרונה (ג, ד"ה שלשה שלבשו) הקשה, מדוע לא הוזכר חילוק זה במשנה הקודמת לגבי ג' נשים שלבשו חלוק אחד או ישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם, כולן טמאות, והיה למשנה לומר שאם בדקה אחת ומצאה טמאה חברותיה תולות בה. עוד יש לדייק בשינוי המקרים שנקטה המשנה, שבמשנה הקודמת הוזכרו 'חלוק' ו'ספסל', ואילו במשנתנו נאמר שנמצא הדם ב'מיטה'. ותירץ על פי מה שכתב הרשב"א (במשנה הקודמת), שדווקא במיטה שישנו בה כולן יחד מועילה בדיקת אחת לטהר את חברותיה, אבל בחלוק שלובשות אותו זו אחר זו, לא מועילה בדיקת הראשונות לטהר את האחרונה (וכן בספסל מדובר שישבו עליו אחת אחרי השניה), ולכן לא יכלה המשנה הקודמת שדיברה ב'חלוק' ו'ספסל' לכתוב שבדקה אחת ומצאה טמאה כולן טהורות, שהרי תלוי מי היא הבודקת, ובדיקת הראשונות אינה מועילה, ורק במיטה שישנו בה כולן כאחת קיים תמיד היתר זה. אולם מהרמב"ם (איסו"ב ט לב) מבואר שחלק על הרשב"א, וסובר שגם בכתם שנמצא על גבי חלוק או מועילה בדיקת אחת לטהר חברותיה. וראה במגיד משנה (שם) מה שהקשה על הרשב"א.
וכן תולות זו בזו במקרים נוספים שאין שלושתן שקולות בדינן, וכגון שאחת מעוברת וטבעה להיות מסולקת מדמים, תולה בשאינה מעוברת.
ואם כולן לא היו ראוין לראות, וכגון שהיו כולן מעוברות - רואין אותן כאילו הן ראויות וכולן טמאות. שמה לי אם שוות זו לזו בכך שכולן ברות דמים, ומה לי אם כולן מסלקות, סוף סוף אין לנו סיבה לתלות הכתם באחת מהן.
גמרא:
שנינו במשנה: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות.
בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות.
אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה אחר מציאת הדם מידית, ב"שיעור וסת", שהוא שיעור קצר ביותר  32 .

 32.  מדברי רבי יהודה הללו יש להוכיח שלדין תליה לא די בכך שאין לאשה שתולים הפסד מהתליה, שהרי גם לנמצאת טמאה לאחר שיעור וסת אין נפקא מינה (מלבד במקרה שנגעה באמצע בטהרות) ואף על פי כן לא תולים בה. ומה שמצינו במשנה הקודמת שתולים בנדה זהו משום שתולים קלקלה במקולקל, והנמצאת טמאה לאחר שיעור וסת לא היתה מקולקלת בשעת הספק ולכן אי אפשר לתלות בה. וראה עוד במה שכתבנו לעיל (הערות 14, 16).
סבר לה כבר פדא, דאמר:
אשה שנבעלה ולאחר מכן קנחה עצמה ומצאה דם, ואין ידוע אם יצא הדם בשעת התשמיש ונבעלה באיסור או שיצא הדם לאחר שפרש, קבעו חכמים כמה פרקי זמן לאחר תשמיש, ומשתנה הדין מפרק לפרק ביחס לחשש שמא נבעלה בהיותה נדה.
ואמר בר פדא, שהוא הדין אם עסקה בטהרות ופירשה מהם, ולאחר מכן מצאה דם, ואין ידוע אם היתה טמאה בשעה שנגעה בטהרות, משתנה דין הטהרות בכל אחד משלשת פרקי זמן שנאמרו במוצאת דם לאחר שנבעלה. ולכן -
א. כל שבעלה בחטאת, שמצאה את הדם בפרק הזמן הקצר ביותר אחר תשמיש, הנקרא "שיעור וסת", שהוא הזמן שלוקח לדם לזוב מהבית החיצון החוצה, אז מתייחסים למציאת הדם אחר תשמיש כאילו היה בודאי בשעת תשמיש, ומביאה קרבן חטאת כאשה היודעת בודאות שנבעלה בנידתה - הוא הדין אם מצאה דם אחר שפירשה מהטהרות במשך הזמן הקצר הזה, שטהרותיה טמאות בודאי  33 , ושורפים את התרומה שנגעה בה.

 33.  הקשה הרא"ש (ג) מהי ההוכחה מכך שנמצאה טמאה ב'שיעור וסת' משעת מציאת הכתם, והרי אפשר שהכתם יצא מגופה זמן רב לפני שמצאתו, ובאותה שעה שיצא הדם היתה טהורה. ותירץ שהקלו חכמים בכתמים שאסורים רק מדבריהם לסמוך גם על הוכחה קלושה כזו.
ב. מצא את הדם מאוחר יותר בתוך הזמן שיכלה לרדת מהמטה ולהדיח פניה בעלה באשם תלוי. והמוצאת דם לאחר שנגעה בטהרות, טהרותיה תלויות, שדינם בספק, אינן נאכלות ואינן נשרפות  34 .

 34.  בגמרא לעיל (ס א) מצינו ש'טהור ותלוי (ספק טמא) שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור, תולה טמא בתלוי וטהור בטהור', מבואר בזה שלתלות 'קלקלה במקולקל' אין צורך שיהא הקלקול ודאי אלא גם בספק טמא תולים את הקלקלה ונוקטים שהוא זה שהלך בשביל הטמא. וצריך לבאר מדוע אם כן בסוגייתנו אין תולים בבודקת עצמה אחר זמן מפני שטומאתה רק בספק. ויש לומר, על פי שיטת הרא"ש (כפי שביארה במגילת ספר יד ב) שהתליה שבסוגייתנו אינה מדין תלית קלקלה במקולקל אלא מפני שדרך הנשים לראות כתמים קודם שיוצא מהן דם מסתבר שהגיע הכתם מהאשה שראתה, ולכן שונה דין סוגיתנו מהגמרא לעיל שדיברה בתלית קלקלה במקולקל. אולם בחתם סופר כתב בדעת הרמב"ם שגם סוגיתנו יסודה מדין תליה קלקלה במקולקל.
ג. נמצא הדם מלאחר הזמן השני והלאה בעלה פטור. ובנוגעת בטהרות, טהרותיה טהורות  35 .

 35.  כתב רש"י שבמשנה לעיל (ב א) מצינו שנחלקו הלל שמאי וחכמים בדין המוצאת דם, וסוברים הלל וחכמים שמטמאים למפרע את הטהרות שנגעה בהן, ולדבריהם הוא הדין בסוגיתנו מטמאה למפרע גם בפרק הזמן השלישי, ובר פדא שטיהר סבר כשמאי. והתוס' פירשו שבר פדא סובר כהלל וחכמים, וסוגיתנו מדברת באשה שיש לה וסת, או בנוגעת בחולין שבזה מודים כולם שאינה טמאה אלא מכאן ולהבא.
ורבי אושעיא אמר: אפילו מצאה הנוגעת בטהרות את הדם בשיעור הזמן הראשון  36 , שבנבעלת בעלה בחטאת - טהרותיה תלויות  37 .

 36.  רש"י (ד"ה בשלמא) ביאר, שרבי אושעיא חולק על ג' הזמנים וסובר שבכולם מטמאה מספק, ובזמן השלישי מטמאה מספק משום שסבר רבי אושעיא כהלל וחכמים (ב א) שטימאו למפרע כל אשה שראתה דם. נמצא אם כן שיש שתי מחלוקות בין רבי אושעיא לבר פדא שאינן שייכות זו לזו.   37.  רש"י (ד"ה העלה) כתב, שהמשנה שכתבה ש'בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה, היא טמאה ושתיהן טהורות' חולקת על רבי אושעיא, שלדבריו אין מקרה שתטמא בודאות ויהא אפשר לתלות בה. אולם הרא"ש (ג) כתב שסובר רבי אושעיא שהקלו בכתמים לתלות גם באשה שטומאתה רק מספק, ולדבריו מדברת המשנה גם בבדקה בזמן מאוחר יותר. ונחלקו הב"ח (קצ) והסדרי טהרה (שם, צא) מהו השיעור לבדיקה שאפשר לתלות לשיטת הרא"ש ברבי אושעיא, הב"ח סבר שעד הזמן שלוקחת בדיקה בחורים וסדקים, והסד"ט סבר שעד מעת לעת כשיעור הזמן שבו תולה כתמה בראיתה (לעיל נג ב). ומדברי הסד"ט מבואר שאין דין תליה שבסוגיתנו כאשר דיני תלית כתמים, אלא כשם שתולה כתמי עצמה בראיה שאחר כך שמסתבר שהראיה גרמתם, הוא הדין שתולות בה חברותיה מפני שדרך הנשים לראות כתמים קודם זמן הראיה. וראה עוד במה שכתב בהערה 34.
ומסביר רבי אושעיא דבריו: בשלמא התם, באשה הנבעלת, טמאה בודאי כשנמצא הדם בשיעור אותיום, שאף על פי שלא יצא ממנה דם, בשעת הבעילה אימר - שמש עכביה לדם מלצאת, ולכן הוא יצא לאחר מכן ב"שיעור וסת".
(אבל) הכא שלא נבעלה אלא רק פירשה מהטהרות, אם איתא דהוי דם - מאן עכביה מלצאת קודם, והיה לו לצאת תוך כדי נגיעתה בטהרות, ולכן גם כשנמצא בשיעור וסת אין מטמאים בודאי  38 .

 38.  התוס' הקשו, אם במקרה שאין דבר המעכב את הדם יוצא הוא לחוץ בפחות מ'שיעור וסת', אם כן גם כשנבעלה יתכן שהתחיל הדם לצאת לאחר שפירש, ומכיון שאז כבר אין מעכב יצא מיד, וכיצד מביאה קרבן חטאת. ותירצו, שרוב הפעמים הדם מתעכב ואינו יוצא אלא לאחר שיעור וסת. ובחידודי הלכות תמה על תירוצם, שאם כן, גם בנוגעת בטהרות נסמוך על הרוב ונטמא בודאי, וראה מה שכתב לתרץ בערוך לנר.
אמר רבי ירמיה: משל דרבי אושעיא, שמחלק בין דם שנמצא אחר בעילה לדם שנמצא אחר שפירשה מהטהרות - למה הדבר דומה?
לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך.
כל זמן שהיו בדרך - ילד ממתין לזקן שהולך מתון, ושוהא לבא.
נכנסו לעיר, נפרד הילד מהזקן, ומעתה - ילד ממהר לבא.
אף כאן, בשעת בעילה, מעכב השמש את הדם מלצאת. אבל בשעה שאין השמש מעכב יוצא הדם מיד.
ואמר אביי: משל דרבי אושעיא למה הדבר דומה - לאדם שנותן אצבע בעין.
כל זמן שאצבע בעין - דמעה שוהא לבא. נטל האצבע - דמעה ממהרת לבא  39 .

 39.  בערוך לנר ביאר שאביי במשלו בא להוסיף ביאור חדש מדוע בשימשה תולים שנתעכב הדם, שבגמרא (סה ב) מבואר שישנן נשים שהתשמיש גורם להן שיראו דם, וחידש אביי שגם באשה זו כיון שראתה דם בסמוך לתשמיש חוששים שהתשמיש הוא שגרם לדם לצאת ולכן תולים שבשעת התשמיש יצא הדם לבית החיצון, ומה שלא יצא עד שפירש הוא מפני שנתעכב ביציאתו, מה שאין כן בטהרות שאין גורם שאפשר לתלות שהוא גרם לדם שיצא, אם כן אין סיבה לתלות ברגע מסוים שבו יצא הדם וחוששים גם לרגע האחרון. ודבר זה לימדנו אביי בכך שלא המשיל את השמש לזקן שרק מעכב את הדם מלזוב כדרכו, אלא דומה השמש לנותן אצבע בעין שהאצבע היא הגורמת לדמעה שתצא, וכן גם השמש גורם הוא לדם שיצא. וראה בחתם סופר שישב בזה את קושית התוס' (ד"ה אימא).
שנינו במשנה: ותולות זו בזו.
תנו רבנן: כיצד תולות זו בזו?
אשה עוברה ושאינה עוברה שנמצא ביניהן כתם ואין ידוע ממי, תולה עוברה בשאינה עוברה. שטבע המעוברת להיות מסולקת מדמים, ומסתבר יותר  40  שהגיע הדם מהאשה שאינה מעוברת.

 40.  כתב הרמב"ן (הלכות נדה ד מג-מד) שכל דין תלית מסולקת בשאינה מסולקת הוא דווקא כשנמצא הדם תחת שתיהן, אבל בנמצא תחת המסולקת אינה תולה שהולכים אחר מקום המציאה. ובהגהות מקור מים חיים (קצ נא) הקשה שסותר בזה הרמב"ן למה שכתב (שם, נט) שתולים בנכרית ובנדה גם כשנמצא הכתם אצל הטהורה. ובהגהות ר' איסר זלמן (ז) תירץ ששונה דין התליה בנדה מדין התליה בסוגייתנו, שבנדה היא מפני שתולים קלקלה במקולקל ובסוגיתנו הוא משום שתולים במסתבר יותר.
מניקה ושאינה מניקה - תולה מניקה בשאינה מניקה, מפני שהמניקה מסולקת מדמים.
זקנה ושאינה זקנה - תולה זקנה בשאינה זקנה, מפני שהזקנה מסולקת מדמים.
בתולה ('בתולת דמים' - שלא ראתה עדיין מעולם דם) ושאינה בתולה - תולה בתולה בשאינה בתולה.
שכל ארבעת נשים  41  אלו הן בחזקת מסולקות דמים ומסתבר שלא מהן הדם.

 41.  בגמרא לעיל (ד ב) מצינו אשה נוספת שנחשבת ל'מסולקת דמים', והיא אשה שיש לה וסת קבוע שמסולקת היא בימים שאינם ימי הוסת. וכתבו התוס' (ד"ה עוברה) שסוגיתנו השמיטה בכוונה את בעלת הוסת מפני שדינה שונה מד' הנשים, וכשנמצא דם מתחת לאשה שיש לה וסת ולאשה שאין לה וסת אינה תולה בעלת הוסת בחברתה. והקשה הרע"א (ה א) שבתוס' (שם, ד"ה הא שאר נשים) מבואר שלענין טומאה למפרע סילוק הוסת הוא חזק יותר מסילוק ד' הנשים, ומדוע יגרע דינו בענין תליה. ותירץ שאין כוונת התוס' שבעלת הוסת אינה מטמאת למפרע מפני שהיא מסולקת, אלא כיון שיש לה יום קבוע לראיותיה מסתבר לתלות שהגיע הדם באותו היום ואין חוששים ליום קודם, וראה עוד להלן הערה 113.
היו שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות - זו היא ששנינו,


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נידה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א |