פרשני:בבלי:נדה סב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סב א

חברותא[עריכה]

ו. קמוניא, סוג עשב שאחר שנטחן ויובש משמש לניקוי  74 .

 74.  כן פירש רב האי גאון, אולם גירסתו היתה 'קימליא'. ובתפארת ישראל (כז) פירש שגם לגירסתנו הכוונה למין עשב. ובערוך (ערך קמילא) כתב שהוא מין אדמה לבנה המובאת מהאי קימוליא. בגמרא מצינו שקמוניא הוא 'שלוף דוץ', וראה ברמ"א (יו"ד קע ב) שפירש שהוא מין עשב.
ז. ואשלג, חומר ניקוי שמופק מצדף הפנינה  75  שמשמש לניקוי ידים.

 75.  כן מבואר בגמרא, והמהרש"ל (שבת צ א) כתב שמשמש לניקוי הידים.
ומבארת המשנה מהי התועלת בהעברת הסמנים הללו:
הטבילו לבגד שיש בו כתם, ועשה על גביו טהרות. ואחר ההטבלה העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הכתם - הרי זה צבע!, שסמנים אלו בכוחם להעביר כתמי דם ולא כתמי צבע, וכיון שלא הועילו לכתם שלפנינו בהכרח שהוא צבע  76 .

 76.  הקשו התוס' (ד"ה הטבילו) אם מועילה העברת הסמנים להוכיח שהכתם אינו של דם, הרי נתברר שמעולם לא היה טמא, ואם כן מדוע הצריכה המשנה שיטבילו את הבגד קודם העברת הסמנים ולא טיהרתו גם בלא טבילה כלל? ותירצו, שבדיקת הסמנים אינה בדיקה גמורה שאפשר לסמוך עליה ולטהר אלא רק יוצרת לנו ספק, ובצירוף הספק שגם אם הכתם הוא של דם שמא הגיע מעלמא ואינו דם נדה יש לנו ספק ספיקא. ואולם החמירו חכמים שלא לסמוך בכתמים על ספק ספיקא, ורק בכתם בלוע שאינו יכול לצאת מהבגד, שמדאורייתא כתם שכזה אינו מטמא אפילו אם הוא מדם נדה, הקלו להתיר בצירוף ספק ספיקא. ולכן, בשעה שנפל הדם על הבגד קודם שנבלע והיה אז הדם לח, הוא מטמא מדאורייתא, וכשדנים על אותה שעה יש לנו רק ספק ספיקא שלא די בו כדי להתיר, ולכן, לאחר שמתיבש הכתם, חייבים לטבול את הבגד ולטהרו מהטומאה שנגמרה בשעה שהיה הדם לח. ולאחר הטבילה, כיון שקיים עדיין הכתם היבש, יש ספק שמא חוזר ומטמא מדרבנן שטימאו גם כתמים יבשים, ולחשש זה מועילה העברת ז' סמנים היוצרת ספק ספיקא. וראה עוד בתוס' רע"א (לו). ובמגיד משנה (איסו"ב ט לו).
הילכך הטהרות שעשה על גבי הבגד הזה טהורות, ואינו צריך שוב להטביל.
אבל אם בעקבות העברת הסמנים עבר הכתם מהבגד או שדיהה (התבהר) מראהו בבגד - הרי זה כתם דם, שחוזר ומטמא את הבגד שבו נמצא והטהרות שנגעו בבגד טמאות, וצריך להטביל את הבגד פעם נוספת. וההטבלה השניה שנעשתה לאחר העברת הסמנים מטהרת, מפני שהסמנים מועילים גם כדי לטהר כתמי דם נדה שלא יחזרו ויטמאו.
ומבארת המשנה את ג' הסמנים הראשונים:
איזהו רוק תפל - כל שלא טעם האדם היום כלום, שהאוכל שממתק את הרוק מחליש את כוחו  77 .

 77.  כן פירש רש"י בגמרא, (סג א, ד"ה לאפוקי דקדים).
מי גריסין - לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש, והיינו שלוקח גריסים שנתבשלו הרבה עד שנחלקו מנפשם (מעצמם, ולא בידי אדם) מהקליפה  78  ולועסם, וימזג בלעיסה הרבה רוק  79 , ואחר כך מעבירם על הכתם.

 78.  כן ביאר הגר"א (אליהו רבה) בשם הגאונים. וכן הביא הערוך בשם רבנו גרשום. רב האי גאון גרס במשנתנו 'עוקת נפש', ופירש שהכוונה שלועס את הגריסים יפה יפה עד שנדמים הם לעוקת הגת. וראה במלאכת שלמה שהביא פירושים נוספים.   79.  כן כתב הרמב"ם (בפירוש המשנה).
מי רגלים - שהחמיצו והתחילו להסריח.
ומבארת המשנה כיצד יעשה את פעולת הכיבוס בז' הסממנים.
א. וצריך לכסכס לשפשף את הבגד בידיו שלש פעמים לכל אחד ואחד מהסממנים.
ב. העבירן לשבעת הסממנים שלא כסדרן, או שהעביר שבעה סמנין כאחת - לא עשה ולא כלום. אלא יכבס את הכתם בנפרד בכל אחד מהסמנים, לפי הסדר שבו מנויים במשנה.
גמרא:
הגמרא מבארת את ד' הסמנים האחרונים, שלא ביארתם המשנה:
תנא: נתר - אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית. (ממקום ששמו אנפטרין  80 ).

 80.  כן ביאר רש"י במסכת שבת (צ א).
בורית. אמר רב יהודה: זה סימן הנקרא אהלא.
ומקשה הגמרא: והתניא: הבורית והאהל? ומכך שנמנו 'בורית' ו'אהל' בברייתא בנפרד, מוכח שאינם דבר אחד?
אלא, מאי בורית - כבריתא, (גפרית).
ורמינהי: הרי שנינו ביחס לדברים שנוהגים בהם דיני שביעית:
הוסיפו עליהן: הלביצין, והלעונין, הבורית, והאה ל.
ואי בורית היא כבריתא - מי אית ליה לגפרית שביעית?
והתנן, זה הכלל: כל שיש לו עיקר, שורש שגדל ממנו  81  - יש לו שביעית. וכל שאין לו עיקר - אין לו שביעית! והרי גפרית היא קרקע בעלמא ואין לה עיקר שגודלת ממנו!?

 81.  כן פירש רש"י בסוגיתנו. אולם במסכת עבודה זרה (יד א) פירש שנוהגת שביעית דווקא בדבר שיש לו שורש שמתקיים ממנו בקיץ ובחורף. והקשו התוס' (ד"ה כל) שאם כן לא תהא נוהגת קדושת בתבואה שאין שורשיה מקיימים אותה בחורף.
אלא מאי בורית - אהלא, וכפירוש הראשון, והקושיה שהקשתה הגמרא, והתניא הבורית והאהל!?
יש ליישב שתרי גווני אהלא, ואהל אחד מכונה גם בורית. והשני שמו רק אהל.
קמ וניא,
אמר רב יהודה הא שלוף דוץ. מין עשב (שלא נתפרש מהו) שלאחר יבושו וטחינתו משמש לניקוי.
וא שלג.
אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא ליורדי הים, ואמרו: אשלגא שמיה, ומשתכח ביני נקבי מרגניתא (הפנינה), ומפקי לה ברמצא דפרזלא. ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל.
שנינו במשנה: הטבילו ועשה על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, הרי זה צבע  82 .

 82.  ג' פירושים מצינו בראשונים בביאור המשנה, ויש השלכות ממחלוקת זו לביאור דברי הגמרא שלהלן: א. רש"י בסנהדרין (מט ב ד"ה מעבירין, הובא בתוס' ד"ה הטבילו) והרמב"ם (איסו"ב ט לו) מפרשים שהסמנים מבררים ממה עשוי הכתם שלפנינו, כיון שכל הדמים מתכבסים בז' סמנים אלו, כשכובס ולא עבר נודע לנו בודאות שהכתם הוא של צבע. ומיהו כתב המגיד משנה (שם) שאין ההוכחה ברורה לגמרי, ובמקום שאפשר לתקן בדרך אחרת לא סומכים עליה, וכן מוכח גם מרש"י (עמוד ב, ד"ה טהרותיו). ב. התוס' (בביאור השני), התוס' הרא"ש, והר"ן, (סנהדרין שם) בדעת רש"י שבסוגיתנו, כתבו שהעברת הסמנים מועילה לברר שגם אם הכתם הוא מדם הנדה, הוא אינו מטמא. כי קיימא לן טומאה שנבלעה, כגון שנתבשלה בכלי ונבלעה בדפנותיו, או שאכלה בעל חי ונבלעה במעיו, אינה מטמאה. וכתם שאינו יוצא על ידי ז' הסמנים נחשב הוא לבלוע בבגד וטהור. ולדבריהם 'הרי זה צבע' שנאמר במשנה, פירושו, אף על פי שדם הוא, בכל זאת דינו הוא כצבע, שאינו מטמא. ג. התוס' (בביאור הראשון) והרמב"ן שילבו את שני הפירושים הקודמים יחד, ומפרשים שקודם העברת הסמנים מטמאים משום שרוב הכתמים שבאשה הם מדם (וראה מה שכתבנו בהערה 70), ועל ידי העברת ז' סמנים בטל הרוב שהרי דרך הדם שעובר על ידי ז' סמנים, אולם אין בירור זה ודאי מפני שישנם מיעוט דמים שאינם מתכבסים, והועיל הבירור רק כדי ליצור ספק שקול. ולספק זה מצטרף ספק נוסף, שהרי גם אם הכתם מדם אפשרי שהגיע מדמים שבעולם ולא מדם נדה, ויש לנו ספק ספיקא שמתיר. אלא שהחמירו חכמים בטומאת נדה דאורייתא שלא לסמוך על ספק ספיקא. ולהתיר את האיסור מדרבנן נצרך הדין הנוסף שישנו בז' סמנים, כיון שכתם שאינו עובר בז' סמנים דינו הוא כטומאה בלועה שכל טומאתה היא מדרבנן, ובאיסורי דרבנן לא החמירו, לכן אפשר לסמוך על הספק ספיקא (שנוצר על ידי שהסמנים ביררו שהכתם מצבע) ולהתיר טומאה בלועה (כפי שהוכיחו ז' הסמנים שאין כתם זה יוצא). וראה עוד במה שכתבנו בהערה 76. ובערוך לנר כתב, שהנפקא מינה בין הפירושים למחלוקת הרמב"ם והראב"ד (איסו"ב ט לו) היא, האם מועילים ז' הסמנים להתיר אשה לבעלה, או שרק לטומאת מגע יש בהם תועלת. כי אם הסמנים בודקים שהכתם הוא מצבע, היא מותרת גם לבעלה. אך אם הסמנים רק מוכיחים שהטומאה בלועה, עדיין היא אסורה לבעלה, שהרי יצא מגופה דם.
תנו רבנן: העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר הכתם. ואחר כך העביר עליו חומר ניקוי הנקרא "צפון" (סבון) ועבר - טהרותיו טמאות.
ותמהינן: והא צפון - צבע נמי מעבר! ומדוע טהרותיו טמאות? והרי יש לנו הוכחה מכך שלא ירד הכתם משבעת הסממנים שהוא צבע ולא כתם!
ומשנינן: אלא: העביר עליו ששה סמנין ולא עבר, העביר עליו צפון ועבר - טהרותיו טמאות. שאם העביר שביעי מתחילה - שמא עבר  83 .

 83.  הקשו התוס', מהו החידוש בכך שלא די בששה סמנין, והרי המשנה כתבה שז' סמנין מטהרים את הכתם, וצפון אינו אחד מהם, ופשוט שלא די בששה. ותירצו, שהחידוש הוא במקרה שששת הסמנים לא השפיעו כלל ולא שינו את מראה הכתם אפילו במשהו, שהיה אפשר לומר שבמקרה כזה ברור שהשביעי לא יגרום לשינוי משמעותי בצבע הכתם, ומוכח שהכתם הוא של צבע, לכן קא משמע לן שיתכן והסמן השביעי לבדו יחל ויגמור את הניקוי.
תניא אידך: העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, שנאן, ועבר - טהרותיו טהורות, כי אם היה זה דם הוא היה עובר בפעם הראשונה. ובפעם השניה עובר גם צבע  84 .

 84.  כן פירש רש"י (ד"ה שנאן), וכפי שיטתו (המבוארת בהערה 82) שז' הסמנים מבררים אם הכתם הוא מדם או מצבע. ולפירוש התוס' והר"ן ז' הסמנים מגלים שהכתם נבלע בבגד ואינו מטמא גם אם הוא עשוי מדם.
אמר זירא: לא שנו שטהרותיו טהורות - אלא הטהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה לשניה, שבאותו הזמן לא נטמאו הטהרות שנגעו בבגד.
אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה - טהרותיו טמאות! שהרי בזה שחזר ושנה ולא הסתפק בהעברה הראשונה - הקפיד עליו, וגילה בדעתו שהוא חושש אפילו על ספק דם שכזה. ועבר, שבמעשה העברה השני נעשה בכתם זה צורת העברה של כתם דם, ולכן יש לחוש לטהרות שנעשו על גבי הבגד לאחר תכבוסתו השניה  85 .

 85.  כן פירש רש"י, והקשו התוס' (ד"ה הטבילו) כיון שהוברר על ידי ז' הסמנין שהכתם הוא של צבע לא שייכת בו טומאה כלל, ומה בכך שנהג בו מנהג דם. והוכיחו מכאן כשיטתם (המבוארת בהערה 82) שגם לאחר העברת הסמנים חוששים שמא הכתם הוא מדם, וסיבת ההיתר היא רק מפני שהכתם אינו עתיד לצאת מהבגד (אלא על ידי 'צפון' שהיא פעולה קשה) ונחשב הכתם לטומאה בלועה שאינה מטמאת, ולכן ברגע שחשב לכבסו פעם נוספת ולנסות להוציא את הכתם מהבגד אם כן מעכשיו אין הטומאה בלועה, ונטמא הבגד באותו הרגע ממגעו בכתם. וכפירוש זה כתבו גם הרמב"ן והר"ן, וראה בערוך לנר מה שכתב ליישב את שיטת רש"י.

דרשני המקוצר[עריכה]