פרשת קדושים
|
|
פרשת קדושים היא הפרשה השביעית בחומש ויקרא. בפרשה מובאים מצוות רבות מנושאים מגוונים וכן איסורים שהמשותף להם הוא שעמי כנען נהגו לעבור עליהם כגון העברת זרע למולך או פנייה אל האובות, יחד עם פרשיית העריות הנשנית לאחר שכבר נכתבה בסוף פרשת אחרי מות.
תוכן הפרשה[עריכה]
חלקה הראשון של הפרשה (פרק יט) פותח בציווי ה' לבני ישראל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם . לאחר ציווי זה מגיעות מצוות רבות מתחומים שונים - עשה ולא תעשה, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מצוות הנוגעות לבית, לשדה, לחנות ולבית המקדש, ועוד - הנחתמות בפסוק: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.
חלקה השני (פרק כ) מונה איסורים רבים, שהמשותף להם הוא שעמי כנען, המאכלסים בזמן הציווי את הארץ המובטחת, נהגו לעבור עליהם - העברת זרע למולך, פניה אל אובות וידעונים, איסורי עריות רבים. התורה מפרטת גם את עונשו של העובר על רבים מאיסורים אלו.
קריאת הפרשה בציבור[עריכה]
פרשת אמור נקראת בחלק מהשנים לבדה, ובחלקן במחובר לפרשת אחרי מות. האשכנזים נוהגים להפטיר בה בעמוס פרק ט (ז-טו), והספרדים מפטירים ביחזקאל כ (ב-כ).
הפרשה נאמרה בהקהל[עריכה]
בפרשת קדושים מובאים ציוויים רבים לפני "כל עדת ישראל" והמדרש[1] אף מביא שהפרשה נאמרה בהקהל משום " שרוב גופי תורה תלויים בה" וכן שעשרת הדברות רמוזים בתוכה [2]. האלשיך מסביר שהיתה חשיבות לומר גם את הציווי הראשון "קדושים תהיו" לפני כל העם. הוא מפרש שציווי זה נועד למנוע מצב בו האדם יחשוב שאין הוא ראוי להגיע למדרגת הקדושה משום שהיא מתאימה רק לאנשים בודדים בדורם, וכך ימנע מלהידבק בתורה ובמצוות. לכן, התורה ציוותה לפני כל העם "קדושים -תהיו" להראות שכל העדה יכולה להגיע לדרגת הקדושה שהרי, כדברי סוף הפסוק, "אני ה' אלוהיכם"- וכל העם קשורים אל ה'.
קדושים תהיו[עריכה]
- ערך מורחב - נבל ברשות התורה
בתחילת הפרשה מופיע הציווי " קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". רש"י מסביר שמדובר בציווי לפרוש מן העריות משום "שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה- אתה מוצא קדושה". ככל הנראה רש"י הבין כן גם מסמיכות הפרשיות בין פרשיית העריות המופיעה בסוף פרשת אחרי מות ותחילת פרשת קדושים.
בניגוד לרש"י, הרמב"ן לומד מדברי המדרש שמדובר בפרישות כללית שאיננה קשורה דווקא לערווה. המדרש [3] מפרש את הציווי קדושים תהיו בתור פרושים תהיו וממילא פירוש הפסוק הוא- כשם שאני פרוש, כך תהיו גם אתם פרושים. הרמב"ן הרחיב את דברי המדרש והסביר כי מדובר באיסור להיות נבל ברשות התורה. לדבריו, לאחר שהתורה התירה הנאות מסוימות מהעולם הזה עלול האדם להתנהג בדרך שאינה הולמת את דרך התורה: " להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל בנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה." ציווי התורה לפי פירוש זה הוא להיות פרושים מן המותרות ולמעט גם באותן ההנאות המותרות לאדם על פי ההלכה, ולהפנות את מוקד חייו אל הקודש ולא אל התאווה. גם כאשר התורה התירה הנאות מסוימות עדיין אסור לאדם לשקוע בתאוות אלו וחובה עליו לקדש את חייו על פי דרך התורה. בנוסף, הרמב"ן מציין שעל האדם לקדש את עצמו גם בדברים שאין בהם כלל איסור אלא שאינם לפי דרך התורה כגון זהירות מטומאה וכן לשמור על פיו ודיבורו מן הדיבור הנמאס.
רבים מבעלי המוסר הרחיבו את פירושו של הרמב"ן וראו בו מקור לחיי סגפנות, אך מנגד יש גם המערערים על יסוד זה. בניגוד לגישת הרמב"ן, רבי יהונתן אייבשיץ [4] סובר כי אין לפרש את הכתוב בתור חיוב להחמיר יותר ממה שאסרה התורה, או לחיות חיי הסתגפות. לדבריו, הפירוש להחמיר יותר מהתורה היא "אפשרות רחוקה" ואין דרך התורה שכל העם יהיה נזירים. הוא מביא כהוכחה את הכתות המתבדלות ומסתגפות בבית שני [5] שהחכמים הפרושים התרחקו מהם וממנהגיהם. לכן, הוא מפרש שהמדרש מתכוון להיפך מדברי הרמב"ן, שכל סוגי הפרישות צריכים להיות כאלו שכל אנשי האומה יכולים לעשות, ופרישות האפשרית ליחידים ולא לרבים איננה בגדר השלימות.
לא תקלל חרש[עריכה]
בפרשה מופיע הציווי "לא תקלל חרש". על אף שפשט הפסוק מדבר על חרש, המפרשים הרחיבו את האיסור וקבעו שהוא שייך בכל אדם. הרמב"ן מסביר זאת על פי דברי הגמרא (סנהדרין סו,א) האומרת שבתחילה הזהירה התורה על הנכבדים שבעם "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" ולאחר מכן עברה להזהיר על הפחות שבעם- החרש, ללמד שהאיסור חל על כל העם, מנכבדיו ועד לאומללים שבו.
הרמב"ם [6] מבאר שאין הקללה באמת פוגעת באדם, ואם הקב"ה לא ירצה להעניש אדם- הקללה לא תוביל לעונש. ומפרש שלפי זה היינו חושבים שכל האיסור לקלל הוא משום הבושה והביזיון שדבר זה גורם לאדם השומע וממילא לא יהיה איסור לקלל חרש, אך התורה הדגישה שאף את החרש אסור לקלל. גם כאשר אין בושה לאדם המקולל, עדיין התורה אסרה על האדם להתרגל לקלל על מנת " שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".
מנגד, ספר החינוך הבין שאכן יש כוח בקללה היוצאת מפיו של האדם ואיסור התורה לקלל חרש נובע מהאיסור להזיק לו. הוא מסתמך בדבריו על דברי הגמרא (בבא מציעא צג,א) הקובעת ש"אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" וכן "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן יח,א) ואומר שכל קללה עלולה לעשות רושם במקולל ולהדביק בו את הצער. לשיטתו, הכוח שניתן לדיבור של האדם נובע מכך שהנפש המדברת היא חלק אלוה ממעל ויש בה כוח רב לפעול אפילו בדברים שנראים מעל הטבע.
וחי בהם[עריכה]
בפרשה מובא הפסוק המדבר על חיי האדם והמצוות " ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'". רש"י מקשה על הפסוק שהרי גם מי שמקיים את חוקי התורה ומצוותיה מת לבסוף? ולכן מפרש שהחיים אותם מובטח בפסוק למי שיעשה את חוקי ומשפטי ה' הם החיים בעולם הבא. הרמב"ן [7] מוסיף על פירוש רש"י ומסביר כי כאשר האדם עושה את המצוות לשמה ומתוך אהבה, אזי הוא מקבל שכר וחיים לעולם הבא. מאידך, מי שמקיים את המצוות משום שחפץ בשכר- הוא מקבל את שכרו בחיי העולם הזה.
הרש"ר הירש גם מסביר שהחיים המדוברים בפסוק הם בעולם הזה, אבל באופן אחר. לפירושו, החיים בעולם הזה בהדרכת התורה אולי אינם נצחיים, אבל הם בעלי מוסריות גבוהה יותר. אדם החי על פי השקפת התורה ועקרונותיה מובטח לו שיזכה למדרגה העליונה של שלמות ואושר בקרבת ה׳. רשעים, אפילו בחייהם נחשבים כמתים משום שחייהם אינם מלאים בתוכן ערכי ורוחני, לעומתם הצדיקים הם החיים באופן ערכי ומלא קדושה כבר בעולם הזה.
כפילות פרשיית העריות[עריכה]
בסיום הפרשה מובאת פרשיית איסורי העריות. פרשייה זו מעלה שאלה לגבי הנחיצות שלה לאחר שכבר בסוף פרשת אחרי מות הובאה הפרשייה בלשון כמעט זהה. רש"י מסביר את הכפילות על פי דברי הגמרא (יומא פא ע"א) "לא ענש אלא אם כן הזהיר" ומפרש שבתחילה התורה הזהירה על האיסורים ולאחר מכן כתבה את עונשם בפרשה שלאחריה.
אך, מעיון בפרשיות השונות ניתן למצוא הבדל נוסף ביניהם. ברשימת האיסורים בפרשת אחרי מות המוקד הוא הטומאה המופיעה שש פעמים בפסוקי הסיום. הקב"ה מנחיל את הארץ לעם ישראל בתנאי שלא יטמאו אותה כמו שטומאה על ידי עמי כנען שישבו בה. מאידך, בפרשת קדושים המוקד הוא הקדושה, המופיעה שבע פעמים בפרשייה בצורות שונות. כאשר האדם שומר על איסורי העריות הוא לא רק נזהר מטומאה, אלא הוא מתקדש על ידי מעשיו. הבדל זה שבין הפרשיות נעוץ גם בסדר השונה של רשימת האיסורים. בפרשת אחרי מות האיסורים מסודרים לפי רמת הקרבה כך שבתחילה מופיע איסור ערוות אחי האב והאם, ובסוף מופיע איסור נידה ואשת עמיתך, שאינן קשורות בקשר משפחתי אל הבועל. סדר זה הוא לפי מידת הטומאה כך שככל שישנה קרבה גדולה יותר כך הטומאה גדלה. מאידך, בסוף פרשת קדושים הסדר הוא לפי חומרת המעשה מכיוון שככל שהמעשה חמור יותר, כך גם מידת הריחוק מהקב"ה גדלה. חילוק זה מסביר מדוע איסור אשת איש שמופיע בפרשת אחרי מות בסוף הרשימה, נמצא דווקא בתחילת הרשימה בפרשת קדושים, וכן איסור נידה משנה באופן משמעותי את מיקומו.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- טקסט פרשת קדושים באתר ישיבה.
- דברי תורה על פרשת קדושים באתר ישיבה
- פרשת קדושים באתר 'מקראות גדולות הכתר'
- הפטרת קדושים (ספרדים, אשכנזים, תימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי
ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי
ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי
ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה
הערות שוליים
- ↑ תורת כהנים פרשה א, ויקרא רבה כד,ה
- ↑ 'אנכי ה' א-להיך' וכתיב הכא 'אני ה' א-להיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא' וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת' וכתיב הכא 'את שבתותי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך' וכתיב הכא 'איש אמו ואביו תיראו', 'לא תרצח' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תנאף' וכתיב הכא 'מות יומת הנואף והנואפת', 'לא תגנוב' וכתיב הכא 'לא תגנובו', 'לא תענה' וכתיב הכא 'לא תלך רכיל', 'לא תחמוד' וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך
- ↑ מדרש ספרא פרשה א,ב שמיני פרק יב ג
- ↑ תפארת יהונתן
- ↑ כגון כת האיסיים
- ↑ ספר המצוות מצווה רלב
- ↑ ויקרא יח,ד